לא הנפש חולה, זו המציאות עצמה שלא בריאה לנו
שיעור האשפוזים החוזרים ממשיך לטפס, עוד ועוד אנשים נפלטים ממעגל העבודה והאובדנות מרימה ראש. המערכת כשלה עוד לפני 7 באוקטובר. מי יתקן אותה? איתי אהרון זיו עם התשובה - ויש בה מן האופטימיות
בשבעה באוקטובר לא רק גדר המערכת קרסה, גם התודעה שלנו נפרצה. לא רק מערך ההגנה הצבאי נכנס להלם, אלא גם מנגנוני ההגנה הנפשיים נאלמו דום. לא רק משרדי הממשלה נחשפו בכשלונם, אלא גם המשאבים הנפשיים שלנו התגלו כמרוקנים. לא רק סופת הרג השתוללה כאן, אלא גם סערת נפש עמוקה שחדרה לכל בית בישראל, דרך המסכים, העיתונים ושידורי החדשות.
>> "מותר לי להתפרק": ההתמודדות של אלה לי להב מאז השבעה באוקטובר
בעוד המלחמה הפיזית כבר לא נעשית בשטח ישראל, הקרב על התודעה מתחולל ממש כאן. לא בטוח שאפשר לנצח את המלחמה הזאת, אבל אפשר לכל הפחות לטפל בפצועות ובפצועים, כלומר בכולנו. הבעיה מחריפה בהתחשב בכך שמערכת בריאות הנפש בישראל קרסה עוד הרבה לפני השבעה באוקטובר. למעשה, עוד לפני הקורונה שיצרה אינספור מצבי מצוקה נפשיים, המערכת כבר לא עמדה בעומס. בתי החולים נמצאים בתפוסה מלאה כמעט תמיד, במרפאות הקהילתיות יש תורים ארוכים ואפילו בבתי הספר, חלק גדול מהתקנים לפסיכולוגים חינוכיים לא מאוישים. מי שכבר מגיע לשערי המערכת, נתקל לעתים קרובות בצוות עמוס לעייפה, קשיים בירוקרטיים ובשיטות טיפול מיושנות ופוגעניות.
התוצאות העגומות של המערכת הזאת מלוות אותנו כבר שנים: טיפול תרופתי ארוך טווח הולך ונהיה נפוץ יותר ויותר, למרות המחיר הבריאותי והרגשי המתלווה לכך, שיעור האשפוזים החוזרים ממשיך להיות גבוה, אנשים הנגרעים ממעגל העבודה והאובדנות מרימה ראש. כמעט בכל מדד אפשרי, המערכת נכשלה.
>> מיקי בוגנים חושף: "40 הק"ג שהורדתי הצילו את חיי"
ברמה העמוקה יותר, לא רק המערכת היא כישלון, אלא גם התפיסה שעומדת מאחוריה ובעיקר – תפיסת העולם של הפסיכיאטריה הביולוגית, לפיה התמודדות נפשית היא תוצאה של תהליכים כימיים במוח, שאפשר לפתור אותה בעזרת התערבות תרופתית. כל זאת למרות שהמציאות ממחישה לנו שוב ושוב, כי האתגרים הנפשיים שלנו הם תגובה לאירועים ממשיים המתרחשים בחיינו. לא הנפש חולה, אלא המציאות עצמה לא בריאה לנו. אלימות, מכל סוג, נחווית כטראומה. כדי להתמודד עם הטראומה, הנפש מפתחת כל מיני תגובות – בדיוק כמו שדלקת היא הדרך של הגוף להילחם בחיידקים. במקום לעבוד יחד עם התגובה או הדלקת, הרפואה המערבית עשויה לראות בדלקת עצמה כבעיה ולהילחם בה. באותו אופן, הפסיכיאטריה הביולוגית ניסתה להילחם בתסמינים, מבלי להגיע לשורש הבעיה.
יתרה מכך, המערכת שהעמידה את הטיפול התרופתי כערוץ הטיפול המרכזי, טעתה לחשוב שאפשר לטפל בנפגעי אלימות, בעזרת אלימות. לדוגמה: אדם שסבל מטראומה כלשהי, חווה כאב נפשי קשה מנשוא ופיתח תגובה מאנית כדי לנסות ולהתגבר על הכאב, הגיע לבית חולים ושם נקשר למיטה באלימות כדי שיוכלו "לטפל" בו. לחלופין, אישה שעברה תקיפה מינית, הפכה לנסערת בזמן שהותה במחלקה פסיכיאטרית ואז הוזעקו אנשי צוות כדי להוריד ממנה את המכנסיים ולתת לה זריקת הרגעה – כפי שנחשף בתחקיר של כאן חדשות. זוהי מערכת המייצרת יותר נזק מתועלת ומשאירה אנשים רבים כנתמכים להמשך חייהם.
לשמחתנו, כמו שראינו בתחומי חיים אחרים, מה שהמדינה לא יודעת לעשות – האזרחים יודעים לעשות בעצמם. לפני שש שנים הוקם בישראל "בית מאזן", המהווה חלופה לאשפוז הפסיכיאטרי הרגיל. בית כזה מכיל לרוב עד עשרה אנשים, המגיעים לתקופה קצרה. בבתים אלו המענה הטיפולי העיקרי הוא אנושי, והתרופות נמצאות רק כערוץ משני, ובמידה פחותה משמעותית. מאז, הוקמו עוד ועוד בתים כאלו ברחבי הארץ והם אפילו מקבלים מימון (לא מספק) מקופות החולים.
>> החטופים שחזרו הביתה הם לא כוכבי ריאליטי. בואו נניח להם
לצד הבתים המאזנים, עוד יוזמה שנולדה מתוך אנשי טיפול חלוצים, נקראת "דיאלוג פתוח". זוהי שיטת טיפול, שפותחה בפינלנד ורושמת הצלחות משמעותיות במדינות רבות בעולם. על פי גישה זו, יש לטפל לא רק באדם החווה את המשבר, אלא בכל הרשת המשפחתית-חברתית שמסביבו. הטיפול נעשה בבית המטופל, כאשר הרעיון הוא להתאים את המענה לצרכים הספציפיים של כל מקרה.
יחד עם היוזמות הצעירות האלו, בשבועות האחרונים אנחנו עדים לעוד ועוד יוזמות קטנות ומקומיות, של "מרחבי ריפוי" שנפתחים עבור תושבי היישובים שנפגעו, או ניצולי פסטיבל נובה ואף מתחמים המיועדים לאנשי כוחות הביטחון הסובלים כמובן גם הם מאתגרים נפשיים. המרחבים האלו מציעים תמיכה נפשית וגופנית, ובעצם ההגעה אליהם, גם תחושת השייכות מצליחה להשתקם לאיטה – שהיא מרכיב מרכזי בבניית בריאות נפשית. המתחמים האלו מביאים את אנשי הטיפול אל תוך הקהילה, במקום להוציא את המתמודדים החוצה.
>> רותם פיינברג מ"חתונמי" חושפת כי היא סובלת ממחלה חמורה
אחרי שהבית של כולנו נפרץ בשבעה באוקטובר, אנחנו חייבים ללמוד איך להפוך את הבתים שלנו לבטוחים שוב. כל בית בישראל נדרש להיות בית מאזן, בית שיכול להכיל סערות רגשיות ולתת לנפש לרפא את עצמה. התפיסה העומדת בבסיס הגל החדש של ההתארגנויות הללו רואה באתגר נפשי בעיה אנושית, ולא מחלה גופנית. בהתאם, המענה לאתגר צריך להיות אנושי. במקום כפייה ובידוד, אנחנו צריכים להציע קבלה ותמיכה. במקום להתרחק מהכאב הרגשי, אנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו, לעבד אותו, לדבר אותו. במקום "לדבר על" המחלה, הבעיה, המטופל אנחנו צריכים "לדבר עם" האדם שחווה את הקושי. כבני משפחה, כחברים, כאנשים אנחנו נדרשים ללמוד להכיר בכאב שלנו, לדעת להתמודד איתו ומתוך כך ללמוד גם איך לפגוש את הכאב של האחר. כחברה, אנחנו צריכים להתארגן מחדש, כדי לייצר לעצמנו תחושת שייכות ומשמעות גם בימי שלום.
הכותב הוא מחבר הספרים "כותב את עצמי לדעת" ו"יוצאים לאור", ומלווה אנשים במסע הפנימי ברוח דיאלוגית