החטופים שחזרו הביתה הם לא כוכבי ריאליטי. בואו נניח להם

כבר חודשיים שאנחנו הולכות לישון וקמות בבוקר עם פניהם של החטופים, עם הסיפורים, עם ההורים והמשפחות. מתפללות לחזרתם המלאה של כולם מהשבי, צועדות את ירושלים, מגיעות לכיכר החטופים ועושות כל הניתן כדי להעלות מודעות ולהשיב אותם בבטחה למקומם הטבעי. בדגש על הטבעי.

>> אות החיים שהעביר מהשבי, והחשש הגדול לחייו: אחותו של איתי סבירסקי שנחטף לעזה בריאיון כואב

ב-24/11, החלה הפסקת האש, ואיתה טפטוף החטופים הראשונים שחזרו, והפיחו מחדש רוח חיים במושג 'תקווה'. הם החזירו לנו את האמונה שלא הכל אבוד, כשהילדות היפות, שדמיינו בבעתה כיצד הן נחטפו מהמיטה שלהן בשעת בוקר מוקדמת, שבו לארץ ישראל, עם אימא, סבתא ואולי גם עם אח. ישבנו מול המסך בכסיסת ציפורניים, מחכות לראות מי החטופה או החטוף הבאים שחוזרים. היינו דבוקות למסך, רק רוצות לדעת באיזה מצב פיזי הם מגיעים, ולנחש על פי החיוך והמבט בעיניים, מה הוא המצב הנפשי בו הם שרויים כרגע.

הסרטונים האלה כבר זכו לשם 'פור יו חטופים', והם זוכים למיליוני צפיות. זה עוד עלול לעזור בבניית האשלייה שהכל טוב, מצחיק, יפה וקסום בעולם שבו ילדים חזרו משבי, אחרי שאימם נרצחה ואביהם עדיין חטוף

כל המעורבות הרגשית שלנו היא אך הגיונית, אבל הגיע הזמן שניקח צעד אחד אחורה. זהו השלב שבו עלינו להניח להם לנפשם, ולאפשר להם לחזור לחיים שהכירו לפני השבעה באוקטובר. לחזור למקומם הטבעי.

עד כה שוחררו 106 חטופות וחטופים, 80 מהם ישראלים. גם אם חזרתם מהשבי הרגישה לנו כמו עונה מצמררת במיוחד של "הישרדות", תזכרו שהמציאות הזאת גדולה יותר מכל ריאליטי שאי פעם צפיתן בו. היא אכזרית הרבה יותר, והפעם הבמאי הוא לא יורם זק שמעמיד את המשתתפים במשימות. הפעם זה החיים שלהם, והבמאי של המלחמה הזו הוא קצת פחות משעשע, למרות שהוא זוכה למאה אחוז רייטינג.

רבות דובר על פליטי ריאליטי, שנכנסים לתוכנית אנונימיים, וכשהם יוצאים ממנה – בבת אחת הם נוחתים אל תוך מציאות חדשה שהם צריכים ללמוד להתמודד איתה. אין בנייה הדרגתית, אין למידה ואין תהליך, ישר זריקה למים העמוקים. קשה לנפש האדם להתמודד עם שינויים כל כך דרמטיים, אז על אחת כמה וכמה כשמדובר בחשיפה העצומה לה זוכים פדויי השבויים.

יש הבדל בין תיעוד רגע החזרה שלהם מהשבי – בשביל ההיסטוריה, בשביל המשא ומתן, בשביל ההשראה ובשביל שהמחשבה תמשיך לברוא מציאות – לבין חטטנות ומציצנות. יש גם הבדל בין ריאיון מסודר ומתוכנן מתוך בחירה, ובתקווה מול מראיין מנוסה, רגיש ואמפתי – לבין סיקור שלהם בעמודי רכילות, כמו המעקב אחרי מספר העוקבים שלהם שעולה, או הביקורים של המפורסמים ששרים להם או שרוקדים איתם בטיקטוק.

ואל תבינו לא נכון, אני בעד שאנשים שיכולים לשמח את החטופים, יגיעו ויתרמו מזמנם וכשרונם. אני פשוט תוהה האם הכל חייב להיות מתועד ומפורסם? אני בעד שהחטופים שחזרו ושרדו, יתקבלו כשורדים האמיתיים שהם, אבל רק לפרק זמן מסוים – תנו לנפש שלהם רגע לנוח, להתבסס, להתגבש בחזרה. אני בטוחה שגם אם בעוד שנה מישהו מהם ירצה להגיע ל'אח הגדול', ילהקו אותו בשמחה וימי התהילה יגיעו כשיהיה מוכן ובשל לכך נפשית.

השבוע, למשל, ראינו את אמיליה בת ה-5 חוזרת לגן הילדים שלה, ואת חבריה לגן, ילדים זכים שרצים לחבק אותה ולהתרגש ש"ראינו אותך בטלוויזיה". צפינו גם במייה שם, ששבה הביתה מבית החולים, מלווה במאות תושבים המאושרים לראות את זיו פניה, רגע אחרי שהספר הגיע כדי לעצב את שיערה, ולמהר להעלות את הסרטון לטיקטוק. אותם רגעי חזרה מאושרים מתועדים לרוב על ידי בני המשפחה, וכך גם מוצאים את דרכם אל הרשתות החברתיות. אבל מכאן והלאה, יש גם אחריות לאותו הציבור שמרגיש חלק בלתי נפרד מהמשפחה, ומשתף בהתרגשות כל פרט מידע אודות החוזרים.

"הישרדות" – גרסת המציאות

בימי המלחמה, הרשת החברתית הפכה להיות אזור מלחמה בפני עצמו. כל אדם שני בעל עמוד פעיל הפך להיות מקור בלתי מעורער לתוכן חדשותי. אלה כבר לא עמודי החדשות שמעדכנים בחזרתה של אמילי הנד, אלא כל אדם פרטי משתף את הסרטון בו היא רצה לזרועות אחותה, כשהיא נראית מבולבלת ולא נינוחה. ולמה בכלל אני כאדם פרטי אמורה לראות את זה, ולהסיק מסקנות על מה המבט שלה או של אחר מעיד על מצבה? זה המקום לעשות סטופ.

מפסטיבל החזרה של מייה שם אי אפשר היה להתעלם. המשפחה הזמינה את תושבי שוהם להגיע ולהרים, צילמו את החזרה שלה כמו שמלווים את זוכה "האח הגדול" חזרה לכיכרות ביתו, מבחוץ ומבפנים, והכותרות מיהרו לכתוב "דמעות של התרגשות". אבל אולי אלה דמעות של פחד? של ייאוש? של חוסר הבנה?

האנשים האלה עברו משהו, שאני שמחה על כך שאנחנו בכלל לא מסוגלות להבין. לצד כל ההתרגשות והרצון האותנטי – שגם לי יש – לחבק כל אחת ואחד מהם, צריך לזכור שהם לא בחרו בזה, ושהם לא מכירים אותנו כמו שאנחנו מכירים אותם. גם אם הם לא מבינים את זה ונהנים מהתהילה, מדברים בחינם ומכוכבים שבאים לבקר – אז האחריות מוטלת על אותם כוכבים, על אותם גופי תקשורת, ובעיקר על האזרחים עצמם: לא לבהות, לא לצלם ולא לבקש חיבוק מילדה שלא מכירה אתכם. תנו להם לגדול בשקט, לאכול ארוחה חמה, לקרוא סיפור לפני השינה ולהיכנס למיטה שלהם – בלי שום קרנבל מסביב.

כנספח לשיתופים ולעוקבים באינסטגרם, גם בני הנוער שחזרו מהשבי, חוזרים למקומם הטבעי – ומעלים סרטוני טיקטוק. הסרטונים האלה כבר זכו לשם הנכסף "פור יו חטופים", והם זוכים למיליוני צפיות ותגובות. אני לא טוענת לרגע שיש לאסור על הילדים לחזור לפעילות בני נוער כתיקונה, זה מה שהם מכירים והם צריכים לחזור לפעילות שגרתית, אבל יש להיזהר מלפמפם ולצרוך את התכנים האלו. זה עוד עלול לעזור בבניית האשלייה שהכל טוב, מצחיק, יפה וקסום בעולם בו הם חזרו משבי, אחרי שאימם נרצחה ואביהם עדיין חטוף. זוהי בריחה, ולעיתים בריחה מודעת, אבל אל לנו לטעות בחיוכים שאנחנו רואים. כי מאחורי כל חיוך מסתתר עוד עולם שלם שהתערער לחלוטין, ועל הציבור מוטלת האחריות להיות רגישים בתגובות.

הדופמין שמשתחרר בעקבות פרסום הסרטונים, הרפרוש וקבלת אהדה שהולכת וגדלה, הוא בהחלט מקהה רגשות. עם זאת, צריך לזכור שהעלייה המהירה עלולה להביא איתה גם נפילה

הדופמין שמשתחרר בעקבות פרסום הסרטונים, הרפרוש וקבלת אהדה שהולכת וגדלה, הוא בהחלט מקהה רגשות, ועוזר לשמור ולחזק את ההסתכלות החיובית של החיים – בטח כשזה דרך ההתמודדות שהנוער מכיר מלכתחילה. עם זאת, צריך לזכור שהעלייה המהירה עלולה להביא איתה גם נפילה. האהבה שהם זוכים לה כרגע מתבססת על מאורע שקרה להם, לא על מי שהם, ולצערי אין דבר כזה אדם אהוב ללא עוררין. היי, יש מצב שאפילו לא כולם אוהבים את רן דנקר (אני יודעת, מוזר), אבל כן, כל אותם אלו שחזרו מהשבי, יתחילו אט אט לקבל ביקורות, יתחילו לקבל תגובות נגד ולאט לאט גם תיפסק ההתעניינות, והנפילה מטה תהיה קשה.

הטיקטוק כפרט, והרשתות החברתיות ככלל, ידועות כהשפעה רעה על הערך העצמי של בני הנוער. הן עלולות להוביל לחרדה, דיכאון ובעיות שינה, וזה כשמדובר בבני נוער "רגילים", שלא נחשפו לטראומה. התחרות סביב הצפיות, התגובות הקשות שנכתבות בלי שום סינון, הסרטונים הנוספים בהם צופים, הקרקע הפורייה לבוטים פלסטינים ולתגובות אלימות – הכל מחלחל אל הנפש. עכשיו קחו ילדה או נערה, שעד לפני שנייה הייתה שבויה בתנאים מחרידים – זה הגיוני שהיא תצטרך להתמודד עם תגובות, עם השוואה לאיזה חטוף שחזר יש יותר לייקים, ומי מהחטופות סוגרת קמפיין ראשון?

מייה שם עומדת כבר על 120 אלף עוקבים, מספר שצמח תוך 24 שעות. זה מדהים, והיא ראויה לכל עוקב – אבל זה אומר שברגע שהיא תתחיל להעלות תוכן, היא תזכה לתגובות מכל הקשת. זה אמנם מתחיל בתועפות של תגובות מחזקות ואוהבות, אבל זה כשלעצמו הוא אובר-וולמינג. כמה אנרגיה צריכה הנפש בשביל להכיל את כל זה, כאשר בצד זה מתפתח החשש שכל האהבה הזו תיעלם כמו שבאה. והיי, מה יקרה כשיתחילו התגובות הקשות יותר?

כולנו מכירים את סיפורי בריוני המקלדת ותגובות כמו: "הייתי ממש בעדך, וואלה את סתם סנובית", או חמור מכך. מה לגבי מגיבים שהניחו על חטופה כי היא נהנתה מכך שנחטפה? אתן בוודאי שואלות את עצמכן איך חשבתי על משפטים כאלה מבחילים, אך צר לי לאכזב, זו לא אני, אלא המציאות – והיא עולה על כל דמיון. העיתונאי האנטי-ציוני ג'קסון הינקל, כבר רמז ל-400 אלף העוקבים שלו באינסטגרם, שגלי טרשצ'נסקי מאוהבת בחוטף שלה, וצר לי, זו שמועה שלא ראויה ליפול על נפש של ילדה כל כך צעירה, ובטח לא רגע אחרי שחזרה מהשבי. הלם, אבל האינטרנט הוא מקום מסוכן, וצריך להתרחק ממנו ברגעי משבר.

גם אם הם לא יזכו לתגובות נוראיות, אפילו את הדעה שלי – על זה שהחשיפה הזו היא לא בריאה לנפש – הם לא צריכים. הם לא צריכים שום דעה ציבורית על ההתנהלות שלהם, בדיוק כמו שלא הייתה אחת כזו לפני השבעה באוקטובר.

צריך לזכור שהם לא חיפשו ולא ביקשו את החשיפה, ושהם התפרסמו בתנאים שאף אחד לא מייחל לו. מגיעה להם כל האהבה, האהדה והחיבוק החם, אבל אולי כדאי שניתן להם לקבל אותו כרגע מהמשפחות שלהם. בואו נפנה את כל האנרגיה הבאמת טובה והכוונות הטובות שלנו לעזרה עבורם, ובעיקר עבור המשפחות שעדיין מחכות שיקיריהם יחזרו מהשבי.