"אני ניצלתי אבל הצלקות מאותן זוועות הגיעו בהמשך"

"יש זוועות שהופכות אותנו לרובוטים. אין לנו תחושות, אנחנו פועלים בלי רגשות. זה מה שקרה לי בשבעה באוקטובר. את רואה אישה ירויה בראש במכוניתה, מדממת על כרית האוויר, מסביב מכוניות עולות באש. המראה על הכביש מחייב אותך לנסוע בזיגזג בין הגופות הרבות, והמראה לא נתפס. בשטח יש עוד מחבלים שיכולים להגיח בכל רגע נתון ואנחנו עם נשקים שלופים ודרוכים".

>> "צרחתי את נשמתי: 'בן, תענה לי!', ומאז הוא לא ענה יותר". בן זוגה של הדוגמנית ג'סיקה אלטר נרצח בפסטיבל נובה

"היה גם המראה הזה שנצרב אצלי, של צעיר כבן 30, יפה תואר, העיניים הכחולות שלו היו פקוחות, הפה פתוח והידיים בתנוחת מגננה. הוא זעק עד שמת. ביקשתי ממתנדבים שיזיזו את הגופות לצד הכביש כי מאחורינו היו טנקים, ובאותו רגע הבנתי שאם הטנקים ידרסו את הגופות, למשפחות לא יהיה אפילו הכבוד המינימלי לקבור את יקיריהם".

"את רק מחפשת את מי להציל ופתאום את רואה ילדה קטנה לבדה. המחבלים חתכו את היד שלה כולה, והיא איבדה כל כך הרבה דם. ראיתי אותה נושמת נשימות אחרונות, רועדת, מבוהלת. עשיתי לה חוסם עורקים, אבל כבר אי אפשר היה להציל אותה. אילו רק הייתי מגיעה אליה קודם"

העדות המצמררת הזאת נשמעת מפיה של לינור אטיאס. היא יכולה להכביר עוד הרבה במילים על הזוועות שחוותה מהיום הראשון למלחמה, "אבל לא צריך את הפורנו של המוות", היא מבקשת. אחר כך, כשהיא תספר על מראות הבלהה שחוותה בבארי, הצורך להקיא את הדברים יהיה לעיתים חזק גם ממנה.

"זו היסטוריה שחייבים לתעד". קיבוץ בארי אחרי השבעה באוקטובר | צילום: ARIS MESSINIS/AFP via Getty Images

"אני זוכרת שבאותו רגע התקשרתי לאחותי וביקשתי ממנה שאם יקרה לי משהו שתדאג לשתי בנותיי", ממשיכה אטיאס לשחזר, "אני אם חד הורית לשתי בנות בגילאי 15 ו-12. אני ניצלתי אבל הצלקות מאותן זוועות הגיעו בהמשך".

>> "קר לו? יש לו אוכל?": אשתו של החטוף רון בנימין מפחדת כל הזמן

אטיאס, 42, היא מנהלת מצבי חירום בהכשרתה. ביום יום היא מנהלת את אגף תקשורת ב"איחוד ההצלה" ומובילה את משלחות הסיוע בעולם. בשנתיים האחרונות הייתה באוקראינה, מולדובה, טורקיה ומקסיקו. היא גם חובשת מתנדבת, ומתוקף תפקידה היא עברה בין הזירות השונות בדרום בשבעה באוקטובר. כשהיא הגיעה לבארי, היא פתחה שם בית חולים שדה עם כל הציוד הנדרש והצילה רבים.

אטיאס היא גם אחת משבעת המשתתפים בסרט הדוקומנטרי "שש וחצי" (הערב 7.4 בכאן 11) המביא עדויות מתוך שבע זירות שונות, שנלקחו שבוע אחרי המתקפה הרצחנית בשבת הארורה ההיא, שהחלה בשש וחצי בבוקר. הסרט חושף את חווית ההישרדות מנקודת מבטם של הניצולים: מי שברחו מהמסיבה, מי שהתחבאו בבתים, מי שלחמו מול מחבלים ומי שהצליחו להציל חיים. "הסרט הזה מאוד חשוב", היא אומרת בציון חצי שנה למלחמה, "זו היסטוריה שחייבים לתעד".

>> בזמן שדולב שבוי בעזה, נולדה לו בת בישראל. מתי היא תזכה להכיר את אביה?

איך הצלחת לתפקד בכלל באותה שבת?
"בשש וחצי בבוקר של אותה שבת הייתי עם בנותיי בדירה שלנו בקריית יובל בירושלים. קיבלתי התראות בקשר של איחוד ההצלה אודות רקטות ביישובי העוטף. חשבתי לתומי שבג׳יהאד לחצו בטעות וכיפת ברזל מתמודדת עם זה. חשבתי לחזור לישון אבל היה עוד גל ועוד גל, הבנתי שזה משהו יותר גדול ויצאתי לדרום לכיוון בארי. לקחתי נהג וצוות רכב לוגיסטי עם ציוד, וכשבחדשות דיווחו על 22 הרוגים אנחנו ספרנו כבר מעל 200".

"בשעה שלוש וחצי בלילה הסתכלתי לשמיים. כמות ההרוגים הייתה בלתי נתפסת, ואז שאלתי את הקדוש ברוך הוא אם יש מספיק נרות נשמה לכל ההרוגים ופרצתי בבכי. בכיתי ובכיתי. בבוקר התייצבתי כרגיל למשימות"

מתי הגעת לבארי?
"בערב. היה כבר חושך בחוץ, ורק להבות האש מבתים ומכוניות שבערו סימנו לנו את הדרך. ככה עברנו מבית לבית, בדרך היו כל כך הרבה הרוגים. את רק מחפשת את מי להציל ופתאום את רואה ילדה קטנה, בת שמונה או תשע, לבדה. המחבלים חתכו את היד שלה כולה, והיא איבדה כל כך הרבה דם. ראיתי אותה נושמת נשימות אחרונות, רועדת, מבוהלת. עשיתי לה חוסם עורקים, אבל כבר אי אפשר היה להציל אותה. אילו רק הייתי מגיעה אליה קודם. קשה לתאר עד כמה המחבלים היו אכזריים".

אין מילים.
"נכנסתי לבית שלא בער ומצאתי בבוידעם נער צעיר, בערך בן 13, שהתחבא והיה קפוא כמו אבן. הוא חזר ואמר שהוריו מתו, ואני ידעתי איך בנקודת לחיצה לשחרר אותו מהקיפאון. ביקשתי מהחיילים שיוציאו אותו מאזור הסכנה. טיפלתי גם בחייל שהיה ירוי בבטן וברגל, והיה צריך לעצור את הדימומים שלו ולבקש מיד פינוי במסוק. הדופק שלו כבר היה חלש, אבל הוא ניצל. יש עוד כל כך הרבה מקרים שהגיעו לדרגת רשע ורוע לא נתפסים".

"ביקשתי מאחותי שתדאג לבנותיי אם יקרה לי משהו". בית בקיבוץ בארי אחרי השבעה באוקטובר | צילום: Alexi J. Rosenfeld/Getty Images

>> הצילו: 14 נשים שעדיין בשבי מתחננות שיחלצו גם אותן

זאת חוויה מצלקת, לא רק לניצולים, אלא גם למי שהיו שם בשביל להציל – כמוך.
"רק בדיעבד את מבינה שזו צלקת לכל החיים. בשעות הראשונות לא היה צבא במקום ולא מד"א. בתים בערו באש, קולות ופיצוצים – מרימונים וירי החרישו אוזניים מעל ראשך. הקמתי בית חולים שדה למתן עזרה ראשונה מצילה חיים, היו איתי צוותי איחוד והצלה וצוותי צבא, ביחד עם ד"ר שלמה גנסלר, רופא מתנדב וגיבור גדול. את המתים ריכזנו בשערים הצהובים של הקיבוצים".

מתי בכל זאת הגיעה ההתפרקות?
"בשעה שלוש וחצי בלילה הסתכלתי לשמיים. כמות ההרוגים הייתה בלתי נתפסת, ואז שאלתי את הקדוש ברוך הוא אם יש מספיק נרות נשמה לכל ההרוגים ופרצתי בבכי. בכיתי ובכיתי. בבוקר התייצבתי כרגיל למשימות".

היו רגעים שהרגשת בסכנת מוות?
"ברור. הרבה פעמים. צעקתי שמע ישראל מעמקי נשמתי. היו מטחי רקטות שכיפת ברזל לא יכולה הייתה ליירט ורקטות נפלו ממש לידנו, וקרו ניסים. לא יודעת למה אמרתי למתנדבים שישימו לב, שאולי מחבלים יתחזו לפצועים ויעשו אמבוש. נשמע כמו סצנה מסרט הוליוודי? הפעם לא. חמש דקות אחרי, זה קרה. אחד המפקדים אמר שזה נס גדול שתעבור פקודה כזאת, ואחרי חמש דקות היא תציל ממוות צוות של אמבולנס".

"החלטתי להקדיש את חיי כדי להציל אחרים". לינור אטיאס מתוך "שש וחצי" | צילום: באדיבות כאן 11

>> אימה של ענבר הימן ז"ל: "אני מרגישה שהנשמה שלה סובלת כל עוד היא בעזה"

אטיאס היא ילידת ירושלים, בכורה משש בנות ובת לאב ממרוקו ואימא מאיראן, שהועברו מהמעברות לשיכונים בירושלים. "גדלתי במתנ"סים וצמחתי משם", היא מספרת. המשפחה חייתה בשכונת מצוקה, למרות שאטיאס עצמה מודה שאף פעם לא חשה מצוקה. "ברחוב שלנו היו הרבה סמים והיה שם נוער קצה ושוליים ואני הייתי מן אור, תלמידה טובה וילדה שנותנת דוגמה", היא אומרת. בצה"ל היא שירתה כמדריכת נוער בסיכון באותו מתנ"ס בו גדלה. "מרבית החניכים התגייסו ושינו את מסלול חייהם. לימים הייתי מנהלת המתנ"ס, האישה הצעירה ביותר שניהלה את אחד המתנסים הגדולים בישראל".

"דוד שלי נרצח בקפה הלל בירושלים. הייתי מאוד קרובה אליו. הוא איבד הרבה דם כתוצאה מהפגיעה, אבל אפשר היה להציל אותו. במהלך השבעה זה לא הניח לי, והחלטתי להקדיש את חיי כדי להציל אחרים"

בדרך סיימה אטיאס תואר שני בניהול מלכ"רים באוניברסיטה העברית וגם ניהול מצבי חירום, ועברה קורסים והכשרות. במנהל הקהילתי עסקה במוכנות לשעת חירום, ובזמן הקורונה שימשה ממונת חירום במשרד המשפטים. לאחר שסיימה קורס חובשות החלה להתנדב בארגון איחוד הצלה, וכיום היא עובדת בארגון במשרה מלאה.

ספרי על הבחירה שלך לעסוק בתחום של מצבי חירום ואסון.
"בשנת 2003 דוד שלי, אמיל טובול, נרצח בקפה הלל בירושלים. הוא היה בן 51, אלמן שאשתו נפטרה מסרטן. הייתי מאוד קרובה אליו, ובנותיו היו בגילאים שלי ושל אחיותיי. הוא איבד הרבה דם כתוצאה מהפגיעה, אבל אפשר היה להציל אותו. במהלך השבעה זה לא הניח לי, והחלטתי להקדיש את חיי כדי להציל אחרים. בהמשך זה השלים לי מעגל חיים לעילוי נשמתו של דודי".

כיום אטיאס נמצאת בטיפול, בשביל להתמודד עם המראות הקשים והסיטואציות הבלתי נתפסות שחוותה. "הייתי במצב של כמעט בלי שינה לא מעט זמן. רק כשהגוף קרס נמנמתי שעתיים-שלוש, ובלילות המראות חזרו אליי", היא מספרת. "היו לי ריצודים של אורות שסינוורו אותי וגרמו לי לחוסר מנוחה. סבלתי מבכי מתפרץ בלתי נשלט. הרחתי ריח של דם והרגשתי טעם של דם בפה. פנים של גופות שעברתי בדרך, ביקרו אותי בלילות. לא יכולתי לבשל, הייתי באאוט מוחלט".

"הטיפול מחזיר אותך לאירועים, אבל עם יותר שליטה ומוגנות". בית בקיבוץ בארי אחרי השבעה באוקטובר | צילום: THOMAS COEX/AFP via Getty Images

>> צמרמורת: הישראלית שהביאה את זוועות 7 באוקטובר להוליווד

"הטיפול שעברתי הוא באמצעות שיטת EMDR – טיפול ממוקד בטראומות", היא משתפת, "עברתי כבר סשן אחד, הטיפול מחזיר אותך לאירועים אבל עם יותר שליטה ומוגנות כדי לסדר את הזיכרונות, המחשבות ולהרגיש חזרה בשליטה. יש עליות וירידות, אני רוב הזמן מאוזנת ומתפקדת, ועדיין אני בעצב גדול ובוכה כשאני חושבת על הכאב והשכול של כל כך הרבה משפחות".

יש בך כעס על מה שקרה?
"אני חושבת שאם זה קרה לנו זה יכול לקרות בכל מקום. אני לא פוליטיקאית ואני יודעת שבבוא היום יופקו לקחים".

>> הנשים המוסלמיות שתומכות בישראל: "העולם חייב להתעורר"

נשלחת למסע הסברה לקהילות יהודיות בארצות הברית וקנדה. מה אמרת להם?
"שאנחנו בישראל מתמודדים עם שתי חזיתות: הביטחון שלנו והצורך לספר מה בדיוק קרה – והחשיבות שהם יעבירו את זה הלאה. זכיתי להרבה אהדה. גיליתי תומכים מדהימים שתרמו הרבה כסף, ויש עוד סיפור קטן. זה לא סוד שהטורקים נגדנו. עוד לפני המלחמה נסעתי לטורקיה שעברה רעידת אדמה, והצלנו שם אנשים רבים, גם מוסלמים. רציתי לטוס ולעזור שם כי אני יהודיה שמאמינה בתיקון עולם, ואור לגויים זאת המהות שלנו. בין ההריסות הצלנו ילדה מוסלמית בת 7, היחידה שנשארה מכל משפחתה שנהרגה. יום אחד היא תגדל ותספר לילדים ולנכדים שלה שיהודים הצילו אותה, ואולי מכאן יבוא השינוי".

*** הסרט "שש וחצי" ישודר בכאן 11 ב-7 באפריל אחרי מהדורת החדשות ולאחר מכן יהיה זמין בכאן BOX