"קר לו? יש לו אוכל?": אשתו של החטוף רון בנימין מפחדת כל הזמן

חמישים ושבעה ימים ישבה איילת בנימין שבעה על בן זוגה האהוב רון (53) בבית המשפחה שברחובות. מאז ה-7 באוקטובר, החיים שלה ושל שתי בנותיה, שי (25) וגיל (21), נעצרו. אדם הולך בשבת לפנות בוקר לרכוב על אופניו יחד עם חבריו, וכבכל שבת אמור לשוב הביתה לארוחת בוקר. הוא מודיע שהוא בדרך הביתה, הארוחה כבר מוכנה, אבל הוא לא חוזר. 

>> כשהחצי השני שלך מת: ג'סיקה אלטר לא מתגברת על רצח אהובה בן שמעוני

השעות נוקפות ואז עובר עוד יום ועוד יום, ורון לא משמיע קול. רון, העובד בימים כתיקונם כאיש מכירות בחברת "צ'מפיון", היה מאז ומעולם איש משפחה מהסוג הדואג והמסור, שתמיד הקפיד להתעדכן שהכל בסדר עם משפחתו. הוא נהג להקפיץ את הבנות לרכבת, וכשאחת הבנות הייתה טסה לחו"ל, הוא עקב באפליקציה אחרי מסלול הטיסה ומיד עם הנחיתה התקשר לוודא שהכול בסדר. ופתאום, כאילו בלעה אותו האדמה.

"כשגילינו שרון חטוף קפצנו מאושר, ואז התעשתתי ואמרתי לבנות – אבא לא בקלאב מד, הוא בשבי החמאס"

רון בנימין החטוף בשבי חמאס | צילום: באדיבות המשפחה

"בהתחלה עוד חשבנו שאולי היו טילים בדרך ושהוא מתחבא, אבל מהר מאוד הודיעו לנו שרון נעדר", מספרת אשתו איילת (52) בריאיון. "הבהירו לנו שאולי לעולם לא נדע מה קרה לו ושאולי הוא יחשב נעדר לנצח, שזה הדבר הכי גרוע לשמוע", היא אומרת בכאב. "קיבלנו סרטון מהצבא עם צילום הרכב שלו מחורר כולו, כשבתוך הרכב נראו מעט סימני דם. הספק ואי הידיעה מה קרה, היה קשה מנשוא".

ביום ה-58 למלחמה, הגיע אליהן המידע החדש – רון אינו נעדר. אחת מקצינות המודיעין שהגיעה לבית המשפחה אמרה בנחישות שהמידע הוא ודאי: רון נחטף לעזה. "עד כמה שזה נשמע הזוי, קפצנו מאושר. במהלך כל הימים ניסינו להתעודד שאם אין גופה אז אולי הוא חי, אבל היו ספקות וסימן שאלה גדול. ואז, מרוב שמחה, התנהל פתאום ויכוח ביני לבין בנותיי – מי תראה את אבא ראשון, אני או הן. ברגע הבא התעשתתי ואמרתי להן: 'אבא לא בקלאב מד, הוא בשבי החמאס'.

"גדלנו על זה שהצבא שלנו הוא הכי טוב בעולם ושבכל מקרה אם יהיה אירוע, אצלנו לא מפקירים אף אחד בשטח. איפה המדינה עכשיו? 136 חטופים מופקרים. איזו פשלה בלתי נגמרת"

איילת, אשת ביטוח העובדת שנים בחברת "האודן-ישראל", שמחבקת אותה מאז הבשורה הקשה שקיבלה, מספרת על תחושת האובדן הנוראית שחוותה מאז השבעה באוקטובר במשך חודשיים כמעט: "חמישים ושבעה יום התאבלנו עליו, שבעה שלא נגמרת. לא יצאתי כל אותם ימים מפתח הבית, והבת שלנו שי רק חזרה מטיול בחו"ל ומיהרה ללהב 433 לתת דגימת DNA. אנשים הגיעו אל הבית שלנו כל יום, מבוקר ועד ערב – חברים של רון ושלי, חברים של הבנות ועוד אנשים שהסיפור העצוב שלנו נגע לליבם. פגשנו באותם ימים את ישראל היפה".

ביום שישי ה-6 באוקטובר, איילת ורון בילו ביפו, נהנו מאוכל טוב וחברה טובה בערב האחרון שלהם ביחד, בלי לדעת שהוא כזה, וכי שעות ספורות אחר כך הכיף יתחלף במראות קשים ודאגה עצומה. "בחמש בבוקר למחרת התחילו האזעקות. רון, שנמצא בינתיים בבארי, התכונן לרכיבה ועוד לא הספיק להוריד את האופניים מגג המכונית. הוא הספיק לדבר עם שי שהייתה בקונקשן בדובאי, ואני התקשרתי אליו תוך כדי שהיו אצלנו אזעקות ברחובות", היא מספרת, "הוא אמר לי שעוד לא הספיק לפרוק את האופניים, שיש בלגן וטילים והוא בדרך הביתה, למרות שחבריו לרכיבה ביקשו שיבוא אחריהם למיגונית בבארי".

איילת בנימין ובעלה רון החטוף בשבי חמאס | צילום: באדיבות המשפחה

את יודעת מה קרה לחבריו שהיו איתו בטיול האופניים?
"כשהחלו הטילים הם נסעו לכיוון בארי, ירו עליהם אבל הם הצליחו להימלט. הבנתי שחייל שראה אותם לקח אותם לאחד הממ"דים בקיבוץ, לשם לא הגיעו המחבלים. הם עברו טראומה אבל חזרו למשפחותיהם. הם סיפרו לי שביקשו מרון שיבוא איתם, אבל הוא היה נחוש ואמר – אני חוזר הביתה לאשתי".

"בשעה רבע לשבע הוא התקשר אליי, הוא כל הזמן אמר 'איזה בומים'. מאז לא שמענו ממנו יותר. התקשרנו שוב ושוב, והוא לא ענה – לא לי ולא לבנות. לרון יש איתורן ברכב ובדקנו בחברה שלו, ונמסר לנו שבדיוק בשעה שבע הרכב נעצר".

>> "טיפלתי בפצועים שאי אפשר היה לזהות, קיוויתי שאלה לא הבנים שלי"

"התחלנו להתקשר לאנשים שאנחנו מכירים בקיבוץ בארי ואמרו לנו שיש הרבה מחבלים בחוץ", היא ממשיכה. "כעבור יומיים התבשרנו כי רון נעדר. השתדלתי לצפות כמה שפחות בטלוויזיה, ובכל דפיקה בדלת הלב החסיר פעימה – שהנה, מביאים לנו את הבשורה הנוראה. סטטוס נעדר הוא הכי קשה, כי זה אומר שאין לדעת אם הוא חי או מת ואין גופה".

כבר ראית את החיים שלכן בלעדיו?
"היה לי קשה לחשוב על החיים בלעדיו, אבל באיזשהו מקום כן. הבנות ואני התחלנו לחשוב איזה סוג של הלוויה רון היה רוצה, ואיזה שיר הוא היה בוחר שנשמיע בהלוויה שלו. זה היה קשה. רון חובב מושבע של מוזיקה. אנחנו נשואים מאז שאני בת 26 והוא בן 27. שלושה חודשים אחרי שהכרנו עברנו להתגורר ביחד, וכעבור שנה התחתנו. החיים שלנו כמשפחה קטנה עם שתי בנות, התנהלו על מי מנוחות – עבודה, שיעורי פילאטיס, טיולים. זוג מאוד נורמטיבי. אהבנו לצאת בחמישי בערב או שישי בצהריים לפאבים".

"אני והבנות עובדות על אוטומט, זה מרגיש כאילו הן התבגרו בעשר שנים, הן היו ילדות עטופות ומוגנות והיום הן נשים נחושות והחלטיות. אני הזדקנתי"

רון בנימין עם בנותיו | צילום: באדיבות המשפחה

איך את מתמודדת עם כל זה? מישהו עוזר לך?
"למזלי שני קצינים מהמטה של גל הירש, רז ועופר, ליוו אותנו מהרגע הראשון, ועד עכשיו הם עוטפים אותנו עם הרבה חום ואהבה. כבר נוצר קשר חברי בינינו. כלפי חוץ השתדלתי לשמור על חוסן, גם בשביל הבנות וגם בשבילי. אנשים התפלאו כמה אני חזקה, אף אחד לא ראה את ים הדמעות על הכרית בלילה. כאב לי מאד על אימו של רון. הוא בן זקונים, היא בת 93, וחששנו שאם תדע היא תמות מצער. היא חמה נהדרת, אני כל כך אוהבת אותה. כל זמן שהוא הוגדר נעדר לא סיפרנו לה, מצאנו תירוצים למה הוא לא בא – אבל מאז שהוא חטוף היא יודעת".  

מישהו מהחטופים שחזרו ראה אותו? קיבלתם סימן חיים?
"לא. והספקות והפחדים קשים, האם הוא שבוי בתוך בית? האם הוא במנהרה? האם הוא לבד, או עם אנשים? הוא עזב עם בגדי קיץ, האם קר לו? בתנאים הקשים שהוא נמצא הוא יכול לחטוף דלקת ריאות וחלילה למות מזה. רון הוא כזה פדנט ומסודר, ממש סטרילי, הוא מחזיק אצלנו בכניסה לבית אלכוג'ל. איך הוא מסתדר שם עם כל החיידקים והג'יפה, ומה לגבי אוכל?".

"פגשתי את נתניהו. אני חושבת שמן הראוי שהוא היה פונה אלינו ומעדכן אותנו, ולא שאנחנו נתחנן לפגישה. קטונתי, אני רק רוצה שהבעל שלי ושאר החטופים יחזרו הביתה"

רון בנימין החטוף בשבי חמאס | צילום: באדיבות המשפחה

מאז שנודע לאיילת שבן זוגה חטוף, היא מגיעה מדי יום למטה החטופים. "שם כולם יכולים להבין אותי", היא אומרת בכאב. "אם לרגע אני מחייכת ממשהו או לחילופין פורצת בבכי – כולנו באותו מצב".

>> "בשעה ששרתי את השיר הזה – תומר נהרג"

איך הבנות שלך מתמודדות עם חטיפת אביהן?
"הבנות שלי לביאות חזקות. הן ילדות של אבא, והוא החבר הכי טוב שלהן. הן מתעסקות בקטע ההסברתי, יוצאות למשלחות. בחנוכה שי פגשה את מנכ"ל האו"ם בניו יורק, לא ויתרה לו על שאלות קשות. היא נפגשה גם עם הילרי קלינטון ולאחרונה שתיהן חזרו משליחות בלוס אנג'לס. פגשתי את נתניהו יחד עם חברי הקבינט. אני חושבת שמן הראוי שהוא היה פונה אלינו ומעדכן אותנו, ולא שאנחנו נפנה אליו ונתחנן לפגישה. אבל קטונתי, אני רק רוצה שהבעל שלי ושאר החטופים יחזרו הביתה".

יש בך כעס על מה שקרה? 
"יש בי בעיקר אכזבה גדולה. רון הוא איש חיל האוויר בעברו, גדלנו על זה שהצבא שלנו הוא הכי טוב בעולם ועל כך שלא מפקירים אף אחד בשטח, שתמיד יש מדינה מאחורינו. איפה המדינה עכשיו? 136 חטופים מופקרים. איזו פשלה בלתי נגמרת. רון הוא לא אדם שמסתכן, גם לסיני הוא לא נסע, וגם לא לטורקיה. הוא חשב שהוא חי במקום בטוח".

איילת בנימין ובעלה רון החטוף בשבי חמאס | צילום: באדיבות המשפחה

"הפחד שלי הוא שבכל יום שעובר נקבל עוד גופות", מסכמת איילת, "כל לילה אני הולכת לישון עם המחשבות עליו ובבוקר תוהה איך הוא עבר את הלילה. הפחד נוראי, וככה זה מדי יום ביומו. אני והבנות עובדות על אוטומט, זה מרגיש כאילו הן התבגרו בעשר שנים, הן היו ילדות עטופות ומוגנות והיום הן נשים נחושות והחלטיות. אני הזדקנתי".

את מדמיינת כבר את הפגישה איתו?
"כן. שלושתנו מתנפלות עליו בחיבוקים ונשיקות, והוא כזה ביישן אחד שלא אוהב פרסום והוא יהיה כל כך נבוך. ביום שלמחרת אני רואה אותי כבר מזמינה לשנינו כרטיסים למופע של U2 בלאס וגאס באפריל. תכננו את זה מזמן".