דולב נחטף לעזה רגע לפני שנולדה לו בת. אביו מתחנן שישוחרר

דור יהוד נולדה ב-16 באוקטובר, תשעה ימים מפרוץ המלחמה הארורה. היא עדיין לא פגשה את אביה דולב, שנחטף על ידי החמאס בשבעה באוקטובר, והמועקה של המשפחה אינה מרפה. במקום אחר, בקיבוץ ניר עוז, נחטפו באותו היום גם אחותו של דולב, ארבל ובן זוגה אריאל קוניו. גם אחיו דויד, בן זוגה של שרון אלוני קוניו, ואבי התאומות שלהן בנות השלוש יולי ואמה ששוחררו מהשבי, עדיין שבוי בידי החמאס.

>> בקול שלה: מיאה ליימברג הוציאה שיר עם אביב גפן

סיגי יהוד, אשתו של דולב, שרדה את הטבח אחרי שעות ארוכות בממ"ד בלי מים, כשמחבלים נמצאים בתוך ביתה ושלושת ילדיה הקטנים (רז בת 7 וחצי, יותם בן 6 ורון בת 3 וחצי) צמודים אליה, מבועתים מרעש היריות, והיא עם בטן של חודש תשיעי. היא ילדה את בתה הרביעית בבית החולים יוספטל באילת, וכיום היא שוהה בבית מלון מקומי בעיר, שבו מתגוררים חברי הקיבוץ, או מה שנותר מהם.

"הלידה שהייתה אמורה להיות אירוע כל כך משמח, הפכה לאירוע קשה מאוד נפשית. כשראיתי את הנכדה החדשה לראשונה, שילוב של אימא ואבא שלה, נישקתי וחיבקתי אותה, החלפתי לה חיתול, שרתי לה שיר ופרצתי בבכי"

"הלידה שהייתה אמורה להיות אירוע כל כך משמח, הפכה לאירוע קשה מאוד נפשית", מספר הסבא יחי יהוד. סיגי, במקור בת קיבוץ גבולות, אשת חינוך, ודולב, מהנדס בנין, למדו באותו בית ספר אזורי. הם יחד מגיל 12 ולא נפרדו מאז. "הם נחשבו לזוג המיתולוגי של בית הספר והיא כמו בת שלי", אומר יחי, "כשראיתי את הנכדה החדשה לראשונה, שילוב של אימא ואבא שלה, נישקתי וחיבקתי אותה, החלפתי לה חיתול, שרתי לה שיר ופרצתי בבכי. התפרקתי במשך דקות ארוכות וסיגי ליטפה לי את הגב".

ארבל יהוד ובן זוגה אריאל קוניו חטופים. הכלבה שלהם מרפ נרצחה על ידי החמאס | צילום: באדיבות המשפחה

"סיגי היא אישה מעוררת השראה בעוצמות שלה", הוא אומר, "אני הרגשתי שמילאתי את התפקיד של האבא של התינוקת, וזה לא היה צריך להיות ככה. כל כך חיכו לאחות הקטנה במשפחה, ועכשיו התינוקת כבר בת חודשיים ועדיין לא זכתה להכיר את אביה. סיגי לא שיחררה את שם התינוקת במשך שבועיים, היא חיכתה לדולב שיבוא וכשהבינה שזה לא קורה בחרה לבד את השם דור, האותיות הראשונות של דולב, ודור משמעו ההמשכיות".

>> חדר מהלב: חדרה של אורי מגידיש עוצב מחדש כדי שתחוש רוך וביטחון

יחי (64), איש מכירות במקצועו, ואשתו יעל (57), עזבו את הקיבוץ לפני שבע שנים. יעל היא בת הקיבוץ והוריה הם מדור המייסדים – אימה חנה לביא היא בת דורה של יוכבד (יוכק'ה) ליפשיץ, ששוחררה מהשבי ובן זוגה עדיין בשבי בעזה. חנה הייתה נצורה שעות ארוכות בממ"ד ביתה וניצלה. יחי הגיע לקיבוץ משיכון המזרח בראשון לציון, והיום הם גרים בבית ילדותו בשכונה. "לא עזבנו בגלל המצב הבטחוני, אבל יעל – שהיא אמנית – לחצה לעזוב כי רצתה את החופש ליצור בסטודיו משלה", הוא מספר.

שלושת ילדיהם: דולב (35), נטע (32) וארבל (28), נולדו בקיבוץ והתגוררו בו עד השבעה באוקטובר. בבוקר שמחת תורה, היו אמורים כולם לבוא לחגוג אצל ההורים בראשון לציון. בשעה שש וחצי בבוקר הכל נטרף.

דולב הוא חובש מתנדב באיחוד ההצלה ובצלב האדום, הוא הציל כמה מחברי הקיבוץ בעבר שעברו התקפי לב. שלושה מהם חטופים עכשיו. הוא הבין בבוקרו של אותו יום ארור מה קורה בקיבוצם, מיהר לצאת החוצה ולפעול – ונחטף. ארבל ובן זוגה אריאל נחטפו מביתם. כלבתם האהובה נמצאה ירויה ליד הבית. "לפני השעה תשע בבוקר נותק הקשר איתם, עד אז ניסינו להרגיע אותם, שיסדירו נשימות", משחזר יחי, "הם שמעו את קולות המחבלים סביב, אסור היה להם לדבר".

סבא יחי בפגישה הראשונה עם דור שנולדה לבנו דולב, אביה של דור שנמצא בשבי החמאס | צילום: באדיבות המשפחה

>> אחרי שבזזו לה הכל, דלית מנסה להשתקם ומחכה לחברתה שירי ביבס שתחזור מהשבי

הבן נטע ובתו אלם (עולם באמהרית), בת שנה ותשעה חודשים, שרדו את הזוועה כשהתחבאו שעות בממ"ד, המשמש כחדרה של הבת. המחבלים ניסו, אבל לא הצליחו לפתוח את הדלת אחרי שהוא הצמיד אליה את הארון של הקטנה. המחבלים האכזריים ירו שוב ושוב אל הממ"ד עד שוויתרו. אשתו הודיה שהתה באותו יום עם אימה ואחותה בחופשה קצרה ביוון. הודיה היא בת נתיבות שהייתה במשפחה אומנת בקיבוץ סופה, ולמדה עם נטע באותו בית ספר. שם ניצתה אהבתם והיא באה בעקבותיו לקיבוץ.

"התעוררתי לבוקר של סיוט", היא מספרת, "נטע התכתב איתי עד שנגמרה לו הסוללה ב-11 וחצי. משכנות שלי הבנתי שהבית שרוף, חשבתי שאני צריכה להיפרד מהאהובים שלי, ולא הפסקתי להתפלל יחד עם אימא שלי. צעקתי לשמיים. ניסיתי לעלות על הטיסה הראשונה והצלחתי רק בראשון בצהריים. נטע שוחרר בשעה שלוש ורבע אחר הצהריים וקיבלתי תמונה. עם סיגי נותק הקשר כבר בעשר ורבע בבוקר. דולב לא ענה בכלל וכך גם ארבל ואריאל".

"עכשיו אני נמצאת עם נטע ואלם במלון באילת, אין לנו בית", היא מספרת בכאב, "הגעגועים לשאר בני המשפחה שבשבי החמאס מטלטלים אותנו ואנחנו לא מצליחים באמת לחיות".

יחי, איך מחזיקים מעמד?
"לא אוכלים, לא ישנים, בוכים, נוסעים למקום מבודד וצועקים את הכאב שלנו – אבל עם כל זה אני מנהל חמ"ל פרטי. אני יודע שצריך להרים ראש כי משימת חיינו היא ללדת את ילדינו בשנית ולהשיב אותם הביתה. אין לנו שום אופציה להישבר. עם כל יום שעובר, הפחד ממה קורה להם שם גדל. ועדיין, אנחנו זוכרים שלעומתם לנו יש אוכל והמקרר מלא, לנו יש חשמל וחימום – ומה להם יש?".

הצלחתם לקבל אות חיים מילדיכם דרך החטופים ששוחררו?
"לא. אף אחד לא ראה אותם, לא בשלב החטיפה ולא בשלב השבי. בבית לא היו שום סימני דם".

לקחו לנו את העבר ואת ההווה, אל תיקחו את העתיד

"אני נפגש עם כל מי שאפשר", אומר יחי, "בחמישה בנובמבר נפגשתי עם שר הביטחון יואב גלנט ועם גל הירש בקריה בתל אביב. אמרתי להם כבר אז מה שאמר גם תמיר פרדו, לשעבר ראש המוסד. תבדקו מה החמאס רוצה תמורת כל החטופים, ורק אחרי תטפלו בשאר הדברים. זה לא קרה. ניסיתי לנסוע לגרמניה, לילדי יש אזרחות גרמנית ואנחנו פועלים דרך הממשל הגרמני מול הקטארים – אבל עכשיו שם תקופת החגים והודיעו לי שאין עם מי לדבר".

>> "סליחה שלא שמרנו עלייך": הרשת מבכה את רצח עדן זכריה

יעל יהוד כתבה מכתב אישי לאשת הנשיא, מיכל הרצוג, ובין השאר כתבה לה: "אני אימא של דולב, נטע וארבל, שלושתם בני קיבוץ ניר עוז. ארבל ודולב חטופים בעזה. נולדתי בניר עוז. הוריי הקימו את הקיבוץ וחינכו אותי שאדם הוא אדם וכולנו שווים. אני פוחדת מפגיעה מינית בארבל ובנשים האחרות מהיום הראשון. יחד עם זאת, אני יודעת שכל החטופים, בלי קשר למין וגיל, חווים התעללויות והטרדות ו'חיים' בתנאים מחפירים. סיגל אשתו של דולב ילדה בת רביעית תשעה ימים אחרי שנחטף, ומאז היא והילדים מתמודדים עם מציאות בלתי אפשרית וגעגועים ועצב שלא נגמרים…

"ארבל היא ציפור הנפש שלי, ילדה עדינה ושברירית. אני חושש לה גם מבחינה נפשית, אני לא נכנס לתיאורים כדי לא להתמוטט. לדולב שלי יש תת פעילות של בלוטת התריס, הוא זקוק לכדורים על בסיס יומי. העברנו לו תרופות אבל לא ידוע לנו שקיבל אותן"

"חטפו מאיתנו את אהובינו, את היקרים לנו מכל. לקחו לנו את העבר וההווה, ואני מבקשת ממך לעשות כל שביכולתך כדי שיהיה לנו עתיד. כבר כמעט שלושים שנה אני מרגישה נבגדת על ידי הממסד, והפחד הכי גדול שלי הוא שהילדים שלי ישלמו את מחיר הרשלנות וההפקרות שהתגשם לכדי מציאות. אני לא רואה 'קיום' אמיתי לישראל בריאה בעתיד, מבלי שחרור כולם עכשיו! אני רוצה את הילדים שלי איתי עכשיו!!! אם יש בידך להשפיע, זאת בקשתי".

חשבת שתהליך שחרורם יקח כל כך הרבה זמן?
"האמת שכן. אמרתי למשפחה שלי שיקחו הרבה אוויר ושזה לא יגמר ככה סתם. הבנתי שזה לא מהלך חמאסי בלבד, יש גורם גדול מהם".

דולב יהוד החטוף בשבי חמאס, בת זוגו סיגי וילדיהם | צילום: באדיבות המשפחה

>> איתי סבירסקי מסר מהשבי לאחותו אות חיים – ושתציל אותו

מה הכי מפחיד אותך?
"ארבל היא ציפור הנפש שלי, ילדה עדינה ושברירית. אני חושש לה גם מבחינה נפשית, אני לא נכנס לתיאורים כדי לא להתמוטט. לדולב שלי יש תת פעילות של בלוטת התריס, הוא זקוק לכדורים על בסיס יומי. העברנו לו תרופות דרך ברלין, קהיר, הצלב האדום – אבל לא ידוע לנו שקיבל אותן".

מה אתה חושב על מה שקרה בשבעה באוקטובר?
"עד השישה באוקטובר חשבתי שיש לנו את הצבא הכי טוב בעולם. מהשבעה באוקטובר אני כועס על כל העולם ואשתו. אף חייל לא הגיע עד אחר הצהרים לקיבוץ ניר עוז. אנשי החמאס הרסו ושרפו ובזזו לקחו בשבי, ואף חייל לא נראה באופק. אני לא אדבר עכשיו על נתניהו, אנחנו נמנעים במוצהר לדבר על פוליטיקה, כי אם נתחיל לבקר את הפוליטיקאים נתרסק – והכעס מוריד מהפוקוס ומהחדות שאנחנו זקוקים להם כדי להשיב את ילדינו. ההלם הוא גדול במיוחד בקיבוץ ניר עוז. בספר שייכתב אחרי כל התחקירים על ההפקרות שהייתה, לניר עוז יהיה החלק המרכזי בזוועה שהתרחשה שם".

כאשר כולם יחזרו, אתה מעריך שהם ישובו בבוא היום לביתם ויקום מחדש?
"בקבוצת הגילאים של 25-45 מדברים בקול על לא לחזור לקיבוץ. איך הם יכולים לדמיין את עצמם הולכים בשבילים ונזכרים במה שקרה שם בבתים השרופים, בהרג ובמשפחות שלמות שאינן, בחברים שלא יזכו לפגוש עוד. מה שהם יראו יהיה תזכורת לאותו יום נוראי. הילדים שלי לא יחזרו לקיבוץ. איך אפשר לחזור למקום כזה? אני רוצה אותם לידי".