אלוהים החליט שהגיהנום לא מספיק, אז הוא ברא את בית מארח

האגדה מספרת שמיד אחרי בריאתו, החליט אלהים שהגיהנום לא גורם מספיק סבל, אז הוא ברא במקומו את קונספט "בית מארח".

>> היי אהובה, תמותי. למה כולנו כאלה "אהובות" פתאום?

אין מונח מתעתע יותר מ"בית מארח". כשאני מגלגלת את צמד המילים על לשוני, עולים בדמיוני צימרים ספוני עץ, ספות רכות ומגשי גבינות בוטיק ומאפים יפי תואר שהגיעו מהמעדניה הכי שווה בעיר. אך מדובר בהטעייה נבזית. בפועל, כשמצמידים את המילה "בית" למילה "מארח", מה שמתקבל הוא התגלמות הסיוט האימהי.

זה מתחיל בהודעה כללית ובלתי מחייבת בקבוצת הווטסאפ הכיתתית. המחנכת מעדכנת שבעוד מספר שבועות יחלו התלמידים בפרויקט "בית מארח". היא לא מציינת תאריך, מה שכמובן פוטר אותי מהגדרת אירוע ביומן, ומסיימת בנימה טיזרית – "פרטים נוספים בהמשך", המגובה, כנהוג, בשלל אימוג'ים אינפנטיליים. מבחינתי, מה שלא קורה מחר מקוטלג ישירות בתיקיית "דברים שלא יקרו לעולם", וכמו אינספור דוחות חניה ומכתבים מביטוח לאומי, גם את ההודעה הזו אני דוחקת במהירות לפינה מרוחקת במרתפי התודעה, ומיד חוזרת לגלול באדישות את הפיד ולחלק לייקים ביד רחבה כדי שיחשבו שאני בנאדם סבבה.

אני מקללת את הבתזונה ואת היוזמות החברתיות שלה – ביני לביני אני תוהה האם עישון ושתיה נחשבת לפעילות מגבשת, וליתר ביטחון – מתפללת שעד יום ראשון תפרוץ לחיינו איזו מגיפה עולמית ותבטל הכל

ההודעה הבאה תופסת אותי לגמרי לא מוכנה. כבר שכחתי מהכל והנה, יום בהיר אחד המורה, אישה תאבת שליטה שבמהלך השנה למדתי לא לחבב, מטילה פצצה בקבוצה. הרגע שכולנו חיכינו לו הגיע! – היא צוהלת כמדריכת ספינינג על ספידים – בית מארח, מתחילים ביום ראשון הקרוב! איזה כיף! אני לא מספיקה למצמץ, וכבר נוחת על המסך הסבר מפורט: הכיתה תתחלק למספר קבוצות. מדי שבוע, כל קבוצה תתארח בבית של אחד מחבריה לאחר הצהריים של פעילות חינוכית מגבשת ומרגשת, אשר תתועד ותוצג בפני הכיתה. איזה כיף!

לא כיף לי. בתקווה למצוא פרצות בתכנית או רמז לכך שמדובר בפעילות-רשות, אני קוראת שוב ושוב את ההודעה, עד שלבסוף האסימון יורד – בעתיד הממש נראה לעין אאלץ לארח כנופיית חוליגנים בני תשע, ממש בביתי שלי. אני מקללת את הבתזונה ואת היוזמות החברתיות שלה – מי צריך גיבוש כיתתי? למה לערער את הסדר החברתי הנוכחי? ביני לביני אני תוהה האם עישון ושתיה נחשבת לפעילות מגבשת, וליתר ביטחון – מתפללת שעד יום ראשון תפרוץ לחיינו איזו מגיפה עולמית ותבטל הכל.

>> במקום לבכות שצפוף לכם, הגיע הזמן לדבר על צמצום ילודה

ובינתיים, יושבת לה המורה מול רשימת התלמידים, וחווה אורגזמה משולשת שעה שהיא מחלקת אותם לקבוצות – לא על פי חברויות, חלילה. למה ליהנות כשאפשר לסבול? עדיף שיעבירו כמה שעות עם אלו שהם הכי לא חברים שלהם בכיתה. היא שואלת את עצמה – מי מסוכסך את מי? מי יורק על מי בהפסקות? מי טומנת מסטיקים בשיערה של מי? וכך, מאץ' אחר מאץ', מרכיבה צוותים קטנים של ילדים שבאופן מובהק לא מעוניינים לשהות זה במחיצתו של זה.

חלוקת הכיתה מתפרסמת, ובן לילה אני מוצאת את עצמי מצורפת לקבוצת ווטסאפ חדשה, אקסקלוסיבית ושוקקת, הכוללת, בנוסף אליי, חמש אימהות שנראה שחייהן עד כה היו כאין וכאפס לעומת הצפוי להן כמארחות דרדקים זרים. הן חדורות אמביציה ושופעות רעיונות כרימון, נלהבות עד עמקי נשמתן מההזדמנות שנפלה בחלקן להרשים את המורה. עד מהרה אני מתחילה להרגיש בקבוצה כמו העם הפלסטיני ביום העצמאות. בצד השני חוגגים ואצלי – נכבה. כמעט מיותר לציין שאין אבות בקבוצה. מן הסתם הם יצאו לצוד ממותות.

בצעד שמאד לא אופייני לי, ורק מתוך חשק עז לגמור עם העונש הזה כמה שיותר מהר, אני מתנדבת להיות הראשונה לארח. כשאנחנו מנסות לתאם יום ושעה, מתברר שהבן שלי הוא היחיד שמעביר את השעות שאחרי הלימודים בבטלה מענגת, את היתר מגדלים כמו קוריאנים. חוגים על גבי חוגים, סדנאות, שיעורים, אימונים – הילדים האלה מנהלים אורח חיים שגורם לי לחשוד שמאכילים אותם בסטרואידים. בסופו של דבר, נמצאת פרצה בלו"ז הצפוף של המנכ"לים לעתיד, ואנחנו קובעות. אבל אז עולה סוגיית הכיבוד.

עד מהרה אני מתחילה להרגיש בקבוצה כמו העם הפלסטיני ביום העצמאות. בצד השני חוגגים ואצלי – נכבה. כמעט מיותר לציין שאין אבות בקבוצה. מן הסתם הם יצאו לצוד ממותות

ינאי אלרגי לבוטנים – מזהירה אימו ומוסיפה אימוג'ים בוטן וגולגולת. אמא של יבלית מנפנפת באלרגיה לגלוטן ומצרפת מתכון היסטרי לפיצה על בסיס כרובית, ואמא של שיר הבן, שהמאפיין הבולט שלה מבחינתי הוא פריט לבוש מסוג ז'קט פליס פלאפי מגעיל שלא יורד ממנה וואט-סו-אבר, מבקשת להזכיר שהנסיך שלה סולד מירקות באשר הם, ולמקרה שלא ירדנו לסוף דעתה, מוסיפה אימוג'ים גמבה, גזר ופרצוף מקיא. אמא של עלמה במלרע, המתהדרת במנדלה סגלגלה כתמונת פרופיל, מצהירה על טבעונות מחמירה, ואילו אמא של ג'וי, דמות פעילה בוועד הכיתה שמגיבה לכל הודעה מהמורה ב"אלופה שאת", עומדת על כך שאף מאכל לא יכלול את הרכיב הקטלני סוכר לבן. אני מתאפקת לא לכתוב לה שמי שקטלני זה הבן שלה, ג'מוס שהג'וי שלו הוא להשליך בכיתה נעצים, ורק עונה – סבבה. כשהיא מבקשת לדעת האם אנחנו מעשנים בבית, אני אפילו לא עונה.

בסמוך מדי לשעת השין אני קולטת שמרוב שהשקעתי בכיסוי הסלון בניילונים, לא הספקתי להכין שום פעילות, בטח לא משהו שעונה להגדרה "חינוכי ויצירתי". אני קוראת לבן שלי, אולי במוח הצעיר שלו יצוץ איזה רעיון מקורי. הוא יוצא מהחדר עם האיבר החדש שצמח לו לאחרונה באמצע הפנים, נינטנדו סוויץ', ומכחיש כל קשר לבני כיתתו שעומדים להגיע בכל רגע, לא הוא הזמין אותם, וחוץ מזה הוא באמצע משחק. תכלס, צודק. כשהילדים מגיעים, ותוך כדי גירוד פדחות תולים בי מבטים זועפים שמשמעותם בכלל לא רצינו לבוא, אני מתחילה לחשוב שהדבר הנכון לעשות הוא להעסיק אותם בפליית כינים זה מראשו של זה. מיד לאחר מכן הם יוצאים בהכרזה כפולה – משעמם פה ואנחנו רעבים. אני עונה שבטח, אני על זה, וכבר קולטת בזווית העין את ידו של ג'וי תחובה עמוק בתוך אריזה של כריות נוגט.

>> האם משפיעניות הורות הופכות אותנו לאימהות גרועות יותר?

הנטפליקס שאני מדליקה בסלון עובד על החבורה כמו הרואין, ואני מתקשרת להזמין כמה מגשי פיצה בלי גלוטן, בלי גבינה, בלי רוטב, בלי ירקות, בלי טעם, בלי חיים. תבלינים אני מזמינה אקסטרה, לא קיבלתי שום הוראה האוסרת על מונוסודיום גלוטומט בניחוח נפוליטאני.

הפיצות מגיעות, ועל רקע צלילי פיצוצים – חלקם בוקעים מהמסך, חלקם מיריעות הפצפצים שהידקתי לספות, אני פותחת בקבוק יין, מדליקה סיגריה ונותנת לאירוע לזרום, שלא לומר לדעוך, בספונטניות. אני לא יודעת להגיד מה נגמר קודם – הסרט, היין או הכריות נוגט, וזה גם לא משנה, העיקר שהבית המארח נגמר, או כפי שניסח זאת דיויד פוסטר ואלאס – "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם".