במקום לבכות שצפוף לכם, הגיע הזמן לדבר על צמצום ילודה

5:56 בבוקר. רכבת מהירה יוצאת מבנימינה לתל אביב. למעשה, מנהריה היא יוצאת אפילו חצי שעה קודם. זו רכבת שמגיעה לסבידור מרכז ב-6 וחצי, שעה מוקדמת להגיע לאיפשהו, עבור רוב הנוסעים, שסביר שלא שובצו הבוקר לעבודה בפלחה. לאורך השנים, הרכבת של 5:56 היתה רכבת ריקה למדי, מהסוג שמאפשר להשתרע ברישול על הספסל ולחלום על לונדון, אבל בשנה האחרונה היא מלאה לחלוטין. אנשים אומרים: טוב, אולי זה חיילים. אנשים אומרים: טוב, כולם נוסעים לחו"ל, הרכבת מלאה מזוודות. אבל הרכבת מלאה כי יש מספיק אנשים שישתמשו בה. כולם, אגב, מנמנמים בצוותא בישיבה זקופה, מצונררים לאוזניות ולשקע. מחזה מוזר. על מקום ברכבת של שעה לוהטת כמו 8 בבוקר אין מה לדבר. לפעמים גם אי אפשר לעלות. פשוט אי אפשר, צפוף מדי.

>> "נאבקים על הגב שלי ואני מתמוטטת": האימא שהחליטה לתבוע את יפה בן דויד

אוגוסט, החודש ששמו העברי הוא "הכביש פנוי", אכזב גם הוא השנה. בימים מסוימים החודש, הוא היה אפילו יותר פקוק מסתם פברואר של נאחס. נסיעה של ארבעים דקות, גם לא במושג המיושן "שעות העומס" – כאילו שיש שעה שאינה שעת עומס – יכלה לקחת גם שעתיים. אנשים אומרים: טוב, אולי זה תיירים. אנשים אומרים: טוב, זה בגלל השיפוצים בכביש החוף. אבל הכבישים מלאים כי יש יותר מדי מכוניות. ומכוניות, כידוע, לא נוסעות לבד מתוך רצונן להגיע לטנטורה ולתפוס צבע. המכוניות מלאות באנשים. כלומר, מה שיש יותר מדי ממנו זה בני אדם.

הדנים בבעיות תחבורה נוהגים למלמל את הלחשים העתיקים "מרב מיכאלי" ו"תחב"צ". אבל מרב מיכאלי לא אשמה, והפקקים – איומים ככל שיהיו – הם שיקוף מרגיז וממוזג של בעיה חמורה הרבה יותר

הדנים בבעיות תחבורה נוהגים למלמל את הלחשים העתיקים "מרב מיכאלי" ו"תחב"צ". אבל מרב מיכאלי לא אשמה, בטח לא אשמה במיוחד, והפקקים – איומים ככל שיהיו – הם שיקוף מרגיז וממוזג של בעיה חמורה הרבה יותר. שהלוא אם הבעיה היתה רק תחבורה – אולי באמת היה אפשר להאשים אותה. אבל מרב מיכאלי, מרגיזה אתכן ככל שתהיה, לא אחראית על כך שבכיתה של בנצ'וק יש 37 ילדים (מתוכם 27 עם בעיות קשב, מתוכם 7 שנקראים יהלי), על כך שתור ל-MRI תוכלו לקבוע לאפריל הבא בארבע בבוקר, גם אם חייכן תלויים בכך (אגב, חייכן תלויים בכך) ושרפואת המשפחה בישראל 2022 מושתתת על הסלוגן "עד התור זה יעבור". 'מיכאלי' ו'תחב"צ' גם לא אשמים בזה שכל שמורות הטבע מלאות בשבתות (כמעט ההיפך, הרי אין תחב"צ בשבתות). על ארועי טבע יחודיים אין מה לדבר: בפריחת האביב המכונה "דרום אדום" ניתן לצפות רק באור הברקס האדום של הרכב שלפניך ומי שימשיך משם לצפיה בכוכבים נופלים יראה בעיקר ילדים נופלים. רבות מהבעיות האלו ניתן לפתור, לכאורה, על ידי הזרמת תקציבים לחינוך ובריאות במקום ל_______ (כאן תוכלו למלא אוכלוסיה מרגיזה או מטרה מיותרת לפי בחירתכן), אבל זו תהיה רק הזזה של השמשיה, עד שהשמש תזוז עוד פעם ושוב תישרפו. (אנלוגיה שאני משתמשת בה רק בסוף אוגוסט).

בישראל יש כמעט 10 מליון חבר'ה, שיושבים – במכונית – על כ-22,000 ק"מ. גם כיום היא אחת המדינות הצפופות בעולם, ובהנחה האופטימית במיוחד שמשבר האקלים או מלחמה גרעינית לא יחסלו את כולנו – הצפיפות כאן תעלה בחדות, ואפילו באופן שקשור למילה המפחידה אקספוננציאלי. כל הפתרונות המוצעים לשלל הבעיות הנובעות מהצפיפות – הגדלת הבניה, הרחבת הכבישים – ישימו פלסטר על הבעיה האמיתית, ואף ימשיכו את המגמה הנוכחית: תופת של תמ"א, כיעור מסמא של שכונות בזק ללא תשתיות ומסחר, כבישים משתפצים לנצח על חשבון שטחים פתוחים. רבות מהבעיות הנובעות, לכאורה, מ'האופי הישראלי' או מ'הקפיטליזם הדורסני', גם הן תוצאה ישירה, או תופעה שמלובה על ידי הצפיפות. ההסתברות לחיכוך פשוט עלתה, ובשילוב של יותר מדי כסאות כתר פלסטיק – אתם יודעים לאן זה מוביל. אבל זה עוד כלום: רשימת הכיף העתידי שצפוי בצפיפות כוללת את המלים 'חולדות', 'רעב' ואפשרות לשילובים מפתיעים בין שתיהן.

בניסוי שנעשה על עכברים – זכרים דומיננטיים, הוואחשים של הכלוב, חיסלו את הזכרים העדינים; חלק מהנקבות הפסיקו לטפל בגוריהן ואף תקפו אותם. עיר המכרסמים, שדבר לא השתנה בה פרט לצפיפות – הפכה לגיהנום

אה, אפרופו חולדות: בשנות השישים (ככה מתחילים כל המשפטים הטובים) נערך ניסוי במסגרתו הוקמה עיר מכרסמים מושלמת: מכלאה גדולה, מלאה מחילות נוחות, מזון ומים, ומוגנת לחלוטין מטורפים. בקיצור – כל מה שעכבר רוצה למשפחה שלו: איכות חיים וסטנדרט גבוה. כדרכם של עכברים, הם התרבו. אחרי כמה מאות ימים של ניסוי, הכלוב הפך צפוף מדי. העכברים נתקלו זה בזה כל הזמן ועמדו הרבה מדי זמן בתור של מחילות האוכל. העכברים, שעד כה חיו בשלום ובשלווה, הפכו אלימים ובהמשך גם רצחניים וקניבלים. זכרים דומיננטיים, הוואחשים של הכלוב, חיסלו את הזכרים העדינים; חלק מהנקבות הפסיקו לטפל בגוריהן ואף תקפו אותם. עיר המכרסמים, שדבר לא השתנה בה פרט לצפיפות – הפכה לגיהנום.

הצפיפות מפחידה, מבעיתה. כרגע זה עוד קצת בגדר פולקלור, מוותרים על החוף בשבת כי לא תהיה חניה, מפחיתים ביקורים אצל קרובים מחוץ לעיר, שומעים יותר פודקאסטים באוטובוס המזדחל. מי שיכול – נוסע לחו"ל לנשום לרווחה או בונה על ביטוחים פרטיים שיקצרו לו תורים. אבל כמו שניתן להבין, האומללות השקטה הזו היא רק ההתחלה.

יש רק דבר אחד שאפשר לעשות, חוץ מלפנטז על יוון או לשלוח מסרים לאיראנים, וזה לדבר באומץ ובישירות על נושא הילודה. נכון, בשנים האחרונות יש ירידה מסוימת, אבל אנחנו עדין מתמודדים עם שנות השיא של הילודה בישראל, בין 1988 ל-2018. לא צריך להגביל ילודה, זה צעד טוטליטרי, וטוטליטריות זה מביך. כמובן שיש מקום לקיצוץ קצבאות ילדים ומימון טיפולי פוריות, אבל ככלל, צריך לשנות את סדרי העדיפויות, ולא רק אצל הצמד המקובל "חרדים וערבים". החברה שלנו כולה חוגגת סביב הילדים והילודה, שערי מגזינים עם סלב בהיריון וכתבות נוטפות אוקסיטוצין לקהל חילוני תורמים את שלהם. אם רוצים לחגוג באמת את הילדים, כדאי להשאיר להם קצת מקום: בכיתה, או בים, או אצל רופא המשפחה.

>> לכל הטורים של שרון קנטור