היי אהובה, תמותי. למה כולנו כאלה "אהובות" פתאום?

כמה אהבה יש בעולם. בחיי. כאלה כמויות, מרגישים בכל מקום. בעיקר ברשתות. מקום מלא אהבה. בעיקר נשים. נשים אוהבות זו את זו. נשים שאפילו לא מכירות זו את זו – ובכל זאת, אוהבות. פשוט כך. זו אהובה וההיא אהובה גם. את שמה לא נדע, וגם אם כתוב – לא נסתכל, למי יש כח. היא אהובה הרי, וזה מה שחשוב. איך נכנסו כל האהובות לחיי הטקסט שלנו? יד ביד עם חברותיהן המבוישות והסחיות מהן, ה"יקרות"?

>> לכל הטורים של שרון קנטור

קל יהיה לטעון שהאהובה אינה אהובה כלל, אולי אפילו שנואה, אולי אפילו שתמות עכשיו, שתחטוף התקף לב בפקק יציאה מחדרה-מערב. לעיתים, בעיקר בדיונים שמתלהטים, נראה שהתואר אהובה, יותר משהוא סרקסטי, משמש כניסיון הרגעה – אולי אפילו הרגעה עצמית – איזה "תחזיקו-אותי": תואר שנאמר בחישוק שיניים, צמצום עיניים וכיווץ רצפת האגן. הרי אם כולנו אהובות לא יתכן באמת שאת חושבת שאני כבשה מפגרת שתתפגר במשחטה של ביל גייטס. נכון, אהובה?

אבל מעבר לשימוש קיצוני זה, האהובה מופיעה לרוב בשיחות חולין. כלומר, לא שיחות, איך קוראים לזה… הדבר הזה שיש ברשתות, לא נתנו לו שם, אולי "שיח". האהובה היא יותר ביטוי לאיזה רוחב לב, נדיבות שאינה דורשת דבר. בעצם, זה גם לא נדיבות. בסך הכל מילה טובה, כמו ששרה יהודית רביץ למילותיו האהובות של יעקב גלעד. הרי, אל תהיו נודניקים, לא מדובר בהצהרת אהבה דרמטית. זו לא אהובתו של ורתר הצעיר והמיוסר, אלא בסך הכל צורת פנייה, כמו אותו "לאב" חמוד שמושמע מזבניות קשישות בעולם האנגלוסקסי. "ווד יו לייק טו טריי איט און לאב?", כזה, עממי ופשוט.

ה"לאב" האנגלי אינו דומה למאתיים אהובות שצריך לומר להן תודה אחרי שכתבו לך באינסטה "מלכה איך יפה לך גירושין את זורחת". אם כבר, האהובות הפכו למשהו שיותר מזכיר צבא תומכות. וזה כבר, כמו שאומרים, מקריפוש

הבעיה נעוצה בכמות האהובות. אנחנו מתנהלים בעולם בטעות פיסיקלית מצערת. נדמה לנו שמה שעובד בקטן, יכול לעבוד גם בגדול אם רק נכפיל אותו ולא נטעה בתוצאה. כך, בין היתר, הפכה ישראל כולה לכביש שירות בניו ג'רזי. עוד בעיה היא בטמפרטורה הכללית. נכון שאחד ועוד אחד ועוד אחד הם בסך הכל הרבה אחדים שמסתובבים להם ומתים לקפה, אבל הקיבוץ שלהם מעלה את הטמפרטורה ויוצר יחסים בלתי צפויים. ה"לאב" האנגלי, זה שנאמר אחת על אחת בסניף מאובק של חנות צדקה, אינו דומה למאתיים אהובות שצריך לומר להן תודה אחרי שכתבו לך באינסטה "מלכה איך יפה לך גירושין את זורחת". אם כבר, האהובות הפכו למשהו שיותר מזכיר צבא תומכות. וזה כבר, כמו שאומרים, מקריפוש.

לעתים "האהובה" מחליף פשוט שם תואר אחר. האזנתי לאחרונה לפודקאסט בו התייחסה הדוברת לאנשים שונים בהקשרים שונים כאהובים, ולא ניתן היה לדעת מי מהם חבר, מי קולגה, מי אולי בכלל הפסיכולוגית הוותיקה. כולם, כך נדמה, היו אהובים במידה שווה. האהובים הם תמיד אהובים בכללי, על ידי העולם, לא על ידי או על ידך או על ידי יו"ר הכנסת. גם כאן משתררת נימה מחנאית, מחנה "האהובים". אם את לא שם אז תחשבי טוב טוב.

האהובה מכולן היא "אהובה שאת" (לסיומת "שאת" ניתן להקדיש עוד 400 מילה נפרדות, ואולי אף ראוי לשנות את שמו של המגזין – האהוב! – למגזין "שאת"). מי שבוחרת להעניק את "אהובה שאת", מטרתה לערסל, לחבק ולעטוף את האהובה, שאולי, כרגע ממש, ביטאה רגע בו היא חשה חוסר באהבה. איזו אהבה זו? מה משמעותה? זאת אהבה שאפשר להמיר גם במפגש פיזי? כוס קפה? הלוואה? לא הייתי ממהרת לבדוק.

השימוש הנוסף הוא בחיים המקצועיים. במגעינו עם יח"צנים, מנהלי רכש, קניינים וקנייניות, אנחנו מוצאות עצמנו לפתע, כך ביום בהיר – אהובות. "אז אני מוציא לך שליחות דחופה היום, טוב, אהובה?". מממ. אוקיי. נחמד. אף פעם לא ראיתי אותך איש, ואם היית רואה אותי עכשיו עם העליונית-פליז של אורט חקלאי ושפם האבוקדו הקטן שלי, לא יודעת כמה היית אוהב. אולי מחבב, אבל ספק רב.

נדמה שהאהובה הזה, כעשבים שוטים אחרים, צמח במקום בו לא היה כלום. אנחנו לא יודעים ויודעות איך לפנות זה לזו, ושוב, ורבאק – הפניות רבות הן. אין לנו מושג מי רחוק, מי קרוב, מה כאן, מה שם, מה טיב היחסים, מה מקצועי, מה אישי, איזה מידע שייך לאן, מי אנחנו, למה. בעיקר למה. האהובה הזו היא אולי הצד השני של קורקינט על המדרכה, של פריעת סדר כוללת, תוצאה של היעדר גבולות. מאידך, אם החלופה לאהובה היא "גיברת", אז שישאר ככה. אהובה שאני.