רן דנקר: "הייתי שבוי של איזה דימוי ולא יכולתי יותר. הייתי צריך להציל את עצמי"
הדילמה האם להביא ילד בהורות משותפת או בפונדקאות, היחסים המורכבים עם המעריצות, ההטרדות המיניות שעברה אימו בילדותו ונחרטו לו במוח וההיערכות הנפשית לאיחוד עם נינט. רן דנקר מדבר מהלב
לצלול עם רן דנקר לשיחה אינטימית בביתו תוך כדי שאנחנו חולקים חומוס שהוא הזמין לנו – זהו כנראה רגע שהיה גורם להרבה מאוד נשים (וגם גברים) לרצות להתחלף איתי. אבל הסיטואציה הזאת מרגשת הרבה מעבר לכישרון, לחן ולפנים היפות שלו. דנקר נמצא במקום בו הוא כבר לא מסתתר ולא מתנצל, הוא פתוח ומקבל את עצמו אחרי שעבר מסע שלם שהתחיל אי שם לפני כמעט 20 שנה. היום הוא לובש בגאון את השמלה החדשה שלו, גם אם רק כמטאפורה.
>> שיעור בפמיניזם: רותם סלע היא האישה שכולנו צריכות לשאוף להיות ב-2022
את הדלת לדירתו ביפו, בה הוא גר עם הגבר לו נישא, איתי וייזר, ושתי הבנות שלו, הוא פותח דווקא בלוק "רגיל" – פחות מכנסי עור צמודים ויותר ג'ינס משופשף, פחות חולצת זהב בעלת מחשוף עמוק ויותר טי-שירט מהוהה. ועדיין, גם בלי כל הגלאם החיצוני, נשפכות ממנו כמויות של כריזמה מהרגע שהוא פוצה את פיו לומר "היי".
"עליתי לבדוק אם אפשר לשבת על הגג, אבל עובדים בבניין ליד, אז ויתרתי. אנחנו מתים לעבור", הוא מגלה בעודו מוזג לנו קפה פילטר, בהתאם לשורשים האמריקאיים שלו. "מצד אחד בא לי לעבור למושב, אבל מצד שני טוב לי להיות כאן, קרוב לסוזן דלאל ולגאגא שלי".
"החפצות זה דבר שקורה בשיח שלנו כל הזמן, וזה גם נורא טריקי. כשאני עולה לבמה עם מכנסי עור ואני מענטז אני נהנה מזה, אבל אם אני יורד מהבמה ומישהי תיגע לי בתחת בלי הסכמה – זה אוי ואבוי"
הגאגא שלך היא שפת התנועה הייחודית שפיתח הכוריאוגרף האלמותי של להקת בת שבע, אוהד נהרין. הפכת אותה למשהו שמזוהה איתך לחלוטין עם ההתגלגלות על המדרגות ותנועת המכה על הראש. איך זה נהיה?
"תמיד אהבתי לזוז אבל הייתי נבוך לזוז בגוף שלי כמו שבא לי. בגיל 25 הלכתי בפעם הראשונה לראות את בת שבע ובכיתי כל המופע, זה טלטל אותי ולא הבנתי אפילו למה, זה היה מין חיבור עמוק ברמה שהתקשרתי לאוהד נהרין לספר לו כמה התרגשתי. מי עושה את זה? מי מבקש את המספר של אוהד נהרין? זה כמו ככה סתם להתקשר לשלום חנוך. ממש הרגשתי שהחיים שלי השתנו בערב הזה. שנה אחרי בניו יורק פגשתי בחור שאמר לי שהוא מלמד גאגא, ואמרתי 'טוב אני אבוא לנסות'. באותו רגע קרה לי איזה משהו".
למה חיכית שנה שלמה?
"בארץ לא הייתי הולך לעשות גאגא, אבל משהו באנונימיות שם איפשר לי לעשות את החיפוש הזה, עם הזקן והשיער, כאילו הייתי באיזה טרק – והתאהבתי בזה. אהבתי את זה שכולם יצורים בתוך החדר, זה כמו אימפרוביזציה של שעה שאתה לא אמור להיות שום דבר חוץ מלהיות עם הגוף שלך. אין מראות, כולך בתוך התחושה הפנימית שלך. התחלתי לעשות את זה המון וקלטתי שזה משנה לי את התנועה, נהייתה לי שפה משלי ואנשים הגיבו לזה. יש בגאגא משהו נורא חייתי. דברים כמו פרסום וחשיבות עצמית, איך אנחנו נראים וכמה אנחנו חכמים – כל אלה נעלמים נורא מהר בחדר. גם הציניות".
"תמיד אהבתי לזוז אבל הייתי נבוך לזוז בגוף שלי כמו שבא לי. בגיל 25 הלכתי בפעם הראשונה לראות את בת שבע ובכיתי כל המופע, זה טלטל אותי"
זהו ככל הנראה סוד הקסם של דנקר. בגיל 38 הוא אחד האמנים המצליחים בישראל ואחד הגברים הנחשקים במדינה, על כלל המגדרים והנטיות המיניות, ומודע היטב למעמדו, אבל באמת ובתמים לא מתרגש ממנו. בניגוד לתרבות ההאדרה והמרדף אחר הלייקים והווי הכחול, הוא מחפש את הווי הפנימי. החיפוש הגיע לשיאו ב-2009. אחרי חמש שנים שהיה בפסגה – מה שהתחיל עם זוהר להט ב"השיר שלנו" והזוגיות המתוקשרת עם נינט, ומונף לקמפיינים, פסטיגלים, מועמדויות לפרסי האקדמיה ולדואו המוזיקלי המצליח שהקים עם עילי בוטנר – דנקר החליט לעשות קאט בבת אחת, לעזוב הכל ולטוס למסע חיפוש עצמי בניו יורק.
"הייתי שבוי של איזה דימוי וידעתי שאני לא יכול להיות יותר בלופ הזה. זה היה רגע של ממש להציל את עצמי", הוא אומר, "החלטתי שעבדתי מספיק. חסכתי כסף, דאגתי קצת לאמא שלי, דאגתי קצת לעצמי, והנה – אני נוסע לפרוש כנפיים. הבנתי שאני צריך לתת דרור לכל המורכבויות שלי, ואמרתי – לך שים זין, לך תוריד הכל, אבל באמת הכל. לך תתמסטל שנתיים, לא משנה מה, רק תהיה, וזהו. היה מדהים וחזרתי לא אותו בן אדם, פשוט לא אותו בן אדם".
זה צעד מאוד אמיץ לעזוב בשיא ההצלחה, בזמנו זה היה שקול להתאבדות מקצועית.
"נכון, אבל הצלחה היא דבר סובייקטיבי. אתה יכול להחזיק הצלחה ולהיות אדם נורא עצוב. הרגשתי שאני מאבד את עצמי, שמה שקורה בחוץ זה אשליה".
"הייתי בטוח שיזרקו עליי עגבניות, הייתי בטוח שאני לא אעבוד, שיצחקו עליי. אני חייב להגיד שעד היום זה מאבק, במקומות מסוימים אני לא הולך עם איתי יד ביד, כי אני מפחד. יש בי עדיין משהו בגוף שמצניע את ההומוסקסואליות"
מה עשית שם במשך שנתיים?
"חייתי כמו שלא חייתי בחיים שלי. הייתי נווד, הסתובבתי ימים ולילות ברגל, הכרתי אנשים, לקחתי שיעורי תיאטרון, הייתי בכל צורה ודרך שאת יכולה לדמיין. הייתי בהזיה והיא הייתה מדהימה".
אבל כמו שאמרת, מי שחזר לארץ לא היה רן הכוכב שכולם ציפו וחיכו לו בזרועות פתוחות.
"חזרתי בתור בן אדם שהפוקוס שלו מופנה אל עצמו, אבל האמנתי שהקהל שומר לי חסד, ושגם אולי בלי שהוא מבין למה וכמה, הוא יודע שאני עושה תהליך אמיתי – ושמעריכים את זה".
סקסי מרחוק
תחושת הבטן של דנקר התבררה כנכונה. עשור אחרי שחזר ארצה, הוא אחד הכוכבים הכי לוהטים בארץ, ודווקא בזכות להיטים עם טקסטים לא קלים לעיכול כמו "בית משוגעים" ו"השמלה החדשה שלי". בראשון הוא מעביר ביקורת על הציבור ועל התקשורת שנכנסו לו לווריד אחרי שבדצמבר 2020, בעיצומה של הקורונה, התחתן בחשאיות עם בן זוגו, איתי וייזר. האירוע הזה זכה להתייחסות בשיר עם השורה "תגיד היה שם רב או שזו סתם הייתה שכונה?", דנקר משלים אותי, ומצחקק בהנאה. לסינגל השני, שהפך ללהיט בין לילה בשנה שעברה, הוא צילם קליפ שבו הוא עושה גלגלונים בשמלת קרינולינה עם טוקסידו.
"החתונה הייתה הכי פשוטה בעולם, זה קרה ממש איפה שאת יושבת", מגלה דנקר, "אני ישבתי פה ואיתי ישב לידי, ואמרתי לו 'נראה לי שזה הזמן'. הבנות קלטו את ההתרחשויות והתלהבו 'מה מה מה', כולנו בתחתונים וגופיה ופשוט הוצאנו טבעות. אחר כך ניגנו אטה ג'יימס, יש לנו כדור מראות, רקדנו וזהו. נשואים".
לקח לך כשלוש שנים להוציא את הזוגיות מהארון ולשתף את הציבור בחייך האישיים. חששת מהתגובה של הקהל?
"זה היה סיוט. הייתי בטוח שיזרקו עליי עגבניות, הייתי בטוח שאני לא אעבוד, שיצחקו עליי. אני חייב להגיד שעד היום זה מאבק, במקומות מסוימים אני לא הולך עם איתי יד ביד, כי אני מפחד. יש בי עדיין משהו בגוף שמצניע את ההומוסקסואליות. אני מפחד שיזרקו עלינו משהו, שיגידו משהו, מעדיף לא לעורר את השדים. זה משהו שאתה עובר איתו כל הזמן איזו התפתחות, ואני חושב שבגלל זה על הבמה אני מרשה לעצמי לעלות עם שמלה מול קהל שרובו סטרייטי – ואני עף על זה. הפתיחות הזאת חשובה לי, גם כי אני חי אותה והיא האמת שלי וגם כי אני מקווה שאני משפיע על עוד אנשים".
"לפעמים בא לי לשים שחור בעיניים או קצת סומק, ואני מאפר גם את הנגנים. בגמר של 'אקס פקטור' פתאום דיברו על זה. תגידו, מה יש לכם? אתם ניאנדרטלים במדינת עולם שלישי? אז שמתי שחור בעין, למה זה בסדר שמירי מסיקה שמה ואני לא?"
בזמנו דווקא הייתה ביקורת על זה שהסתתרת.
"נכון. היה מפחיד בחוץ, והייתי צריך רגע להרגיש איך אני עם זה ולעבור תהליך עם עצמי לפני שאני צועק את זה החוצה. ניקרה המחשבה שאם הייתי עם בת זוג, אז כנראה שתוך חודש הייתי מדבר על זה. זה באג, זה לא צריך להיות ככה וכנראה שזה היה בזבוז זמן, אבל לא רציתי לעבור טלטלה, רציתי לעבור את זה עם עצמי, עם חברים שלי, עם המשפחה שלי. הבנתי שיש לי פה משהו אמיתי, שאני מאוד אוהב את מה שקורה לנו ורוצה שנייה להבין כמה אני רציני לגבי זה. בסוף זה תהליך אישי של כל בן אדם, אז לא כל כך אכפת לי מביקורת בתוך הקהילה".
למרות הפחד, תקן אותי אם אני טועה, היה חיבוק מהרחוב ומהתקשורת.
"חיבקו והגיבו לזה מאוד יפה, למרות ההלם הראשוני. היו את אלה של 'תראה מה עשית' ו'שברת לנו את הלב', שזה חמוד ומקסים. אם אנשים היו יודעים את האמת על בני אדם, סביר להניח שהכל היה יורד להם. כולנו סקסיים מרחוק".
בכל זאת, כמילות השיר שלך, אתה היית עד אז 'זה שהיה אז עם נינט'. אתה יכול להבין למה זה בלבל אנשים.
"הרבה פעמים שואלים אותי – 'מה חיית בשקר?'. לא, לא חייתי בשקר. אנחנו נורא אוהבים לקטלג ולקבע, וגם אני עושה את זה, אבל בני אדם הם יצורים מורכבים ומיניים. יש לי עוד כל כך הרבה מה לחקור שם, ומזלי שיש לי פרטנר נהדר לזה. אני ממש מאחל לכולנו להפסיק עם הקיטלוג הזה של גיי, ביסקסואל, קוויר. נמשכתי לגברים ולנשים ואם שואלים אותי מה הטעם שלי באמת שאני לא יודע. יכול להיות שפשוט אני טיפוס מאוד מיני".
"הדור הצעיר בכלל לא במקום שלנו, הם הרבה יותר פתוחים. חצי ממה שאסיה אומרת אני לא מבין בכלל, מה זה קרינג'? אני עדיין מנסה להבין"
בתור אישה שיצאה לרגע עם גבר שבסוף יצא מהארון – ואפילו כתבה על זה טור – אני חייבת לשאול אם חשבת פעם מה הרגישו הנשים שיצאת איתן.
"אני מנסה לשים את עצמי בצד ההפוך, ואני לא חושב שזה היה מערער לי את הגבריות. אני לחלוטין הייתי בעניין של האקסיות שלי בזמנו, אבל כנראה שהיה עוד משהו שהייתי צריך ולא הייתי בשל לזה אז. היום אני נשוי ושמח מאוד על מה שיש לי, אבל אני מניח שגם אם היום הייתי עם אישה – המערכת הזוגית, ובטח המינית שלנו, הייתה יותר פתוחה וטובה. בגיל 20 אתה אולי בשיא האונות שלך, אבל לא בשיא הפתיחות שלך, אתה עדיין נבוך וזה לאו דווקא קשור ליציאה מהארון. יש לי זיכרונות מדהימים מכל השנים האלה ומהחיפוש הזה, אני לא מרגיש שבזבזתי זמן. אני מרגיש שהשנים האלה הכינו אותי בדיוק לרגע שבו פגשתי את איתי, ולמערכת היחסים שנוצרה בינינו".
איתי הביא בהורות משותפת את שתי בנותיו, אסיה (11) ולילה (6), שנולדה אל תוך מערכת היחסים שלכם. אז אתם נשואים + שתיים וכלבה, החלום הישראלי בהתגלמותו.
"כן, אנחנו משפחה לכל דבר, וזה דבר מדהים שקרה לי בחיים. אני הורה בצורה חד משמעית מאה אחוז מהזמן. אנחנו מגדלים אותן יחד, אני קם אליהן בלילה, הכל קורה".
דיברת בעבר על הרצון לילד משלך.
"משלנו. אנחנו מאוד בעניין".
יש מחשבות על הורות משותפת גם מהצד שלך או משהותר חוק הפונדקאות בארץ זאת אפשרות יותר קרובה?
"יש פלוסים ומינוסים גם בזה וגם בזה. להורות משותפת יש את היתרון שאתה 50 אחוז מהזמן עם הילדים וב-50 אחוז הנותרים יש לך את הזמן לפתח את מערכת היחסים עם בן הזוג שלך וזה היסטרי. מצד שני, 50 אחוז מהזמן אתה לא עם הילדים שלך ומתגעגע – שזה גם דבר די מוזר. אז אם יש מישהי שרוצה הורות משותפת – הנה האופציה לכל אלה שצעקו 'רן תעשה לי ילד'".
בנות אל תמהרו לקפוץ, יש מולו כרגע רווקה, שזכות הראשונים שמורה לה. אתה מרגיש שיש התקדמות בנושא הזה בישראל?
"זה מדהים שמישהו כמו ניצן הורוביץ נמצא בעמדה כזו בממשלה, ויש כל הזמן שיח והתקדמות, אבל לצד זה עדיין קיימים הרבה קולות אחרים ויש הרבה מגבלות. אין לי שום עניין או בעיה עם הדת, אבל גם אם הייתי מתחתן עם אישה לא הייתי עושה את זה ברבנות. אני לא בן אדם מאמין בשום צורה, ומצד שני אני ממש מכבד את מי שכן, רק דבר אחד לא מתקבל – וזה חוסר השוויון המוחלט. אני רוצה לחיות בעולם שהוא שוויוני לחלוטין, בלי להתבייש ללכת יד ביד עם בן הזוג שלי, שבכלל לא תעבור לי המחשבה הזאת. מרגיש לי שאנחנו מתעסקים במשהו כל כך ישן. זה כמו השיח על השמלה – באמת נראה לכם שמעניין את כבוד הרב או ג'יזס כרייסט או אללה למעלה, אם אני לובש שמלה? סליחה אבל לא. וכשאני שר את זה ואלף איש בקהל חוזרים אחרי, זה מדהים. ועכשיו מישהו יקום ויגיד – 'הוא משפיע על הדור הזה לרעה', אז סבבה, אני מאוד גאה להשפיע לרעה, אם זה נקרא רעה. הדור הצעיר בכלל לא במקום שלנו, הם הרבה יותר פתוחים. חצי ממה שאסיה אומרת אני לא מבין בכלל, מה זה קרינג'? אני עדיין מנסה להבין".
"הייתי שבוי של איזה דימוי וידעתי שאני לא יכול להיות יותר בלופ הזה. הבנתי שאני צריך לתת דרור לכל המורכבויות שלי. זה היה ממש רגע של להציל את עצמי"
אבל אתה לא ילד בן 20 שגדל בדור נטול הגדרות, אתה מישהו מוכר, שיש לו כביכול מה להפסיד.
"אם היית אומרת לי לפני שלוש שנים שתמונת הפרופיל שלי באינסטגרם תהיה תמונה שאני יושב בה עם שמלה – הייתי מתפקע מצחוק. וזו גם שמלה שנראית מחסידות, חסידות דיור. אגב על השמלה ספגתי ביקורת בתוך הקהילה, שאני מנכס מקום קווירי כשזו לא המלחמה היומיומית שלי, ואני מבין את זה. אני לא יודע איך להגדיר את עצמי, אין לי כל כך עניין של זהות גבר-אישה. אני מגדיר את עצמי גבר, אבל קוויר זו הפתיחות הזאת לקבל את השונה. זאת זכות שאני יכול להביא את זה למיינסטרים, וזו הסיבה שאני לובש שמלה ושאני מתאפר בהופעות הרבה פעמים – לפעמים בא לי לשים שחור בעיניים, לפעמים קצת סומק, ואני מאפר גם את הנגנים. בגמר של 'אקס פקטור' פתאום דיברו על זה. תגידו מה יש לכם? מה אתם, ניאנדרטלים במדינת עולם שלישי? אז שמתי שחור בעין, למה זה בסדר שמירי מסיקה שמה ואני לא?".
ועוד בתוכנית לאירוויזיון.
"בדיוק, זה מעוז ההקצנה, אז מה יש לכם? אני נהנה מזה, אבל לפעמים גם בא לי על הלוק הגברי והסחי, ופתאום באמצע הופעה אני שם על עצמי גיטרה אקוסטית ועושה שני שירים הכי ישראלים כאלה. משהו במוזיקה שאני בוחר לעשות לאחרונה מתחבר לי לאופנה, למשהו שהוא קצת גלאמי, אבל עם קריצה והומור – גם כשאני עולה עם שמלה וגם כשאני עולה במכנסי עור גבוהים סטייל פרדי מרקורי או ג'ים מוריסון. אני נהנה מהמקום הזה של להיות סקסי ומתריס. לשחק עם המגדר זה דבר שתמיד עניין אותי, כבר בתור ילד הסתקרנתי מהסטייל של פרדי מרקורי ומהאיפור של אביב גפן. כולנו חיים את הדואליות הזאת של גבר ואישה בתוכנו, פשוט יש כאלה שפחות מודעים לזה בעצמם. גדלתי עם אישה כל החיים שלי, לא עם אבא, וראיתי אותה מתאפרת ושמה שמלות. זה לא שעניין אותי לשים שמלות, אלא שפשוט הבנתי את ההסתכלות של אישה על העולם. אני לא יודע אפילו אם אימא שלי מודעת בכלל לכמה זה השפיע עליי".
ברחוב אתה תלך עם שמלה?
"לא. אני לא אלך עם שמלה, בינתיים".
נושא שכן זכה לניצוצות של שוויון בקהילה לאחרונה, הוא דווקא נושא ההטרדות המיניות.
"כל הגל הזה שקורה, שמוציאים דברים לאור זה דבר נפלא. כמו שגבר נזהר היום פי מיליון מלדבר לאישה בצורה מסוימת, אותו הדבר צריך להיות בין גברים. החפצות זה דבר שקורה בשיח שלנו כל הזמן, וזה גם נורא טריקי. כשאני עולה לבמה עם מכנסי עור ואני מענטז אני נהנה מזה, אבל אם אני יורד מהבמה ומישהי תיגע לי בתחת בלי הסכמה – זה אוי ואבוי. חשוב לא להיתמם, אנחנו יודעים טוב מאוד מתי אנחנו עוברים גבול, ומי שלא יודע – שיטופל. אני בעד פתיחות, אבל צריכים להיות שני צדדים בהסכם הזה, ושניהם צריכים להסתכל אחד לשני בעיניים ולדעת שהם באותו מקום. תמיד מישהו יכול להתפלפ פתאום, זה קורה, אבל גם במקומות האלה צריך להיזהר, כי פתאום זורקים שם של מישהו, וזהו, עושים לו שיימינג לעד. גם את זה צריך להוקיע, אבל הכיוון הוא ברור ובריא מאוד".
קרה לך שחצו את הגבול?
"גדלתי עם אישה והיא הוטרדה המון פעמים בנוכחותי, אז אני מאוד רגיש לזה. אימא שלי הורסת, מלא פעמים היינו הולכים ברחוב והיו שורקים לה, והייתי ממש נבהל. היו אומרים לי – 'וואליה אם הייתה לי אימא עם תחת כזה', כשאני ילד בן חמש-שש. פחדתי שיעשו לנו משהו. הדברים האלה חרוטים לי עד היום".
מלחיץ בהתחשב בזה שיש לך שתי בנות בבית?
"אני חרד מאוד, בעיקר לגדולה, ברמה שהיא נוסעת באוטובוס וזה מלחיץ אותי. היא מהממת ותמימה ומגלה את הנשיות שלה עכשיו. היא כבר טינאייג'רית, בדיוק עשינו לה חדר לבד. היא מסתגרת בחדר ושומעת בילי אייליש, וצועקת עלינו 'למה אתם פותחים את הדלת?'. למה? כי את בת 11".
דנקר נולד בארצות הברית, בשם חליל יוסף כשבגיל 8 החליט לשנות את שמו לרן. כשהיה בן שנתיים וחצי עלה ארצה עם אימו דלית. זה קרה לאחר גירושי הוריו, כשאביו השחקן אלי דנקר נשאר לתקופה בארצות הברית וחזר רק לקראת שנות ה-2000. דנקר גדל עם אימו כל השנים, השניים עברו לא מעט דירות עד שלבסוף התמקמו בנתניה. "בתחילת החיים היה נתק ולא ממש גדלתי איתו", אומר דנקר. "זה כמובן השפיע על האישיות ועל ההתפתחות ועל רצון לקשר קרוב עם אבא, אבל היום הקשר שלי ושל אבא שלי הוא קשר טוב וחברי".
אתה מרגיש תיקון היום להיות אבא בעצמך, ולהיות חלק מהילדות של הבנות?
"כמובן שהיום לגדל שתי בנות זה תיקון גדול עבורי וההבנה שאני מגדל אותן יום יום, וחשוב לי להיות איתן כמה שיותר דווקא בגלל החסך שלי היה".
יש, כולם דפוקים
זהו תור הזהב של דנקר: השיר "בית משוגעים" זכה בתואר שיר השנה של 2021 במצעדים השנתיים של גלגלצ, כאן וישראל בידור, הוא גם השיר המושמע ביותר בספוטיפיי ישראל והקליפ שלו הוא הקליפ השני הכי נצפה ביוטיוב. אבל למרות ההצלחה המסחררת, הדרך לפסגה הייתה רצופה מכשולים וחיפוש עצמי תמידי.
את הקריירה המוזיקלית שלו הוא התניע כבר ב-2007, כחלק מההרכב שיצר עם עילי בוטנר, אבל חלק מהמעבר של דנקר לניו יורק, היה גם בשביל למצוא את הקול שלו בתוך המוזיקה. "אחרי שנתיים החלטתי שאני מאוד רוצה למצוא את המוזיקאי שאני. אני מאוד אוהב את עילי, אבל הוא הכותב וההוגה ואלה השירים שלו, ופחות היה מקום בשבילי להיכנס פנימה. הוא היה מאוד מגובש ואני לא", מספר דנקר. "ובכלל, ההתחלה הייתה קשה, אל תחשבי שזה ישר הצליח. הייתה לנו הופעה חודשיים אחרי שיצאנו לדרך, ובקהל הייתה רק שורה אחת של ילדות שבקושי היו בנות 11, והן צורחות, כאילו ג'סטין ביבר על הבמה. עכשיו זה לא החומר, זה לא הסטייט אוף מיינד, ואני מתחיל עם רגשות אשם. אמרתי 'וואי, עילי בטח מקלל את הרגע שהוא הקליט איתי את האלבום הזה', והן בשלהן צורחות. באותו רגע אין לך מה לעשות עם זה, אתה מרגיש את הדמעות עולות בגוף – וזה תסכול אמיתי".
אחרי זה לקח לך זמן עד שחזרת למוזיקה, ועד שהעזת ושחררת אלבום ב-2018 – הוא לא זכה לאותה הצלחה.
"עשיתי אלבום שמאוד נכשל ואני מדבר בו על החיים שלי, על אימא שלי ועל חרדה, כישלון והצלחה. יש בו גם שיר אהבה לגבר, זה אלבום נורא אישי".
וכשאלבום כזה נכשל?
"לא הבנתי את זה. בהתחלה הייתי קול, אמרתי שעשיתי את זה רק בשביל עצמי ו'אז מה אם זה לא מגיע לאלפי אנשים', אבל זה שבר לי את הלב. שאלתי את עצמי, אולי אני לא צריך לעשות את זה? כל אמן מתמודד עם זה, בטח בשלבים הראשונים של הקריירה".
"לקח לי הרבה זמן להבין ולקבל את זה שיש לי את הצבעים שלי. אין לי פאקינג בגרות, אין לי 12 שנות לימוד, לא סיימתי בחיים מסגרת – אני לא יודע לעשות שום דבר חוץ מהדבר הזה שאני עושה – תכלס אני די דביל"
הפתיחות שלך כל כך לא מובנת מאליה. זה לא מתסכל שדווקא כשוויתרת על ההצלחה המסחרית והגעת מהמקום הכי אישי, אז קיבלת את טריקת הדלת הזאת?
"היום אני יכול להגיד בדיעבד שזה סופר מחשל ומחזק. אני לא יכול לחשוב על ההצלחה שלי היום בלי השלב הקשוח הזה. במשך שנתיים נלחמתי והתחננתי שיבואו אנשים להופעות, השקעתי המון במופע ובסוף הפסדתי כסף. זה הכניס אותי לתקופה לא טובה, אבל אז הגיעה הקורונה ונהיה לכולם לא טוב, ואמרתי 'הו הנה כולם קצת דפוקים, יאיי זה לא רק אני', ומתוך זה דווקא יצאתי למסע שלי".
זה בדיוק הפאסון הזה שכולם מחזיקים, ובקורונה הכל נחשף. אתה יצאת בסיבוב הופעות פרטי שפרסמת באינסטגרם – הופעה פרטית ב-4,000 ש"ח.
"עשיתי את זה קודם כל בשביל השפיות שלי, ואז פתאום נזכרתי מה זה לקחת גיטרה ולעמוד מול אנשים, להסתכל להם בעיניים ולראות את ההתרגשות שלהם ממרחק של מטר. זה היה רגע מכונן כי זה הכין לי את הקרקע היציבה שיש לי עכשיו. 'בית משוגעים' לא היה מגיע בלי התקופה הזאת".
ומה לגבי המשחק? חוץ מבפסטיגל לא נכנסת לאף דמות לאחרונה.
"אני אוהב את הבמה אבל אין לי זין לשחק. אין לי סבלנות. אני מרגיש שאני מבזבז את הזמן שלי במקום לעשות את מה שאני הכי אוהב בעולם. היום אני יוצר יש מאין, זה משהו שלי, אני הוא התיאטרון וזה דבר שפיללתי לו שנים. אני לפעמים לא מאמין שמשלמים לי על זה שאני מופיע, הייתי עושה את זה גם בלי לקבל כסף. אולי זה הסימן כשאתה שואל את עצמך אם אתה עושה את הדבר הנכון".
איך אתה מתמודד עם ההצלחה היום?
"הצלחה היא דבר מפחיד, יותר קל להיות בכישלון. פתאום יש המון אחריות כי אם המשהו הזה נורא הצליח, אז מה יהיה הדבר הבא? אתה כאילו שבוי. אלה דברים שחלמתי עליהם, ועדיין זאת אנרגיה מאוד אינטנסיבית".
"אני אוהב את הבמה אבל אין לי זין לשחק. אין לי סבלנות. אני מרגיש שאני מבזבז את הזמן שלי במקום לעשות את מה שאני הכי אוהב בעולם. לפעמים אני לא מאמין שמשלמים לי על זה שאני מופיע"
היום אתה מרגיש שמעריכים אותך בתור אמן?
"לקח לי הרבה זמן להבין ולקבל את זה שיש לי את הצבעים שלי. עד אז הייתי מסתכל על אחרים, למשל על שלום חנוך, נורא רצית להיות הוא. במשחק הייתי רואה את איתי טיראן בתיאטרון ואומר – מי אני ומי הוא? היום אני כבר לא במקום חסר הביטחון הזה. בשבילי לבוא ולומר היום 'אני המוזיקאי הזה, אני האדם הזה, זאת העבודה שלי וזה לא ייעלם עוד רגע' – זאת התבגרות. אני מרגיש שיש לי מה להגיד, ואני לא יודע לעשות שום דבר אחר. אין לי פאקינג בגרות, אין לי 12 שנות לימוד, לא סיימתי בחיים מסגרת – אני לא יודע לעשות שום דבר חוץ מהדבר הזה שאני עושה – תכלס אני די דביל".
דביל דביל, ועדיין הפנטזיה של כולן.
"את מבינה? כולי מרוכז בעצמי, קם בבוקר ויוצא למסע חיפוש אחרי האקורד הנכון. בואנה dude, סתום ת'פה, לך לעבוד. תעשה משהו אמיתי בחיים שלך".
"אימא שלי הוטרדה המון פעמים בנוכחותי, אז אני מאוד רגיש לזה. מלא פעמים היינו הולכים ברחוב והיו שורקים לה, והייתי ממש נבהל. היו אומרים לי – 'וואליה אם הייתה לי אימא עם תחת כזה', כשאני ילד בן חמש-שש. פחדתי שיעשו לנו משהו. הדברים האלה חרוטים לי עד היום"
אתה עובד לא מעט. עכשיו כשאתה מוזיקאי עם קבלות, מרגיש לך יותר בנוח לצלול חזרה לעולם הקמפיינים?
"את טוענת שהתמסחרתי?"
קלות. בכל זאת עשית פסטיגל, אתה הפרזנטור של רנואר ושל סלקום, שפטת ב"אקס פקטור" והנה בקרוב תחזור לשבת לצד האקסית, ב"הכוכב הבא".
"אני מתפרנס מזה טוב וזה הדבר שנותן לי את החופש לעשות את מה שאני אוהב. ובמקרה שלי, אם איתי ואני נחליט שאנחנו הולכים על פונדקאות, אז גם זה עולה כסף. אני משתמש במשאבים כדי לעשות דברים שאני רוצה, ולא מתבייש בזה שאני עושה משהו מסחרי. אני נוסע באיילון ורואה את עצמי, וכן, זה מוזר לרגע, אבל אני לא מזדהה עם האיש שאני רואה שם. מבחינתי נכנסתי לסטודיו, היה צלם וקפה שחור, יצאו אחלה תמונות. נחמד".
בפרסומת לסלקום אתה צוחק על עצמך ביג טיים.
"אני חי עם במאי ההצגה והסדרה 'מייקל', ככה שציניות והומור עצמי זה אצלנו בבית מהרגע שקמים בבוקר עד שהולכים לישון. כשסלקום פנו אליי, הדבר הראשון שהעליתי זה איך הופכים את הפרסומת הזאת למשהו שקרוב אליי ולא תלוש. נכון, בסוף החיבור הוא מסחרי, אבל היה לי חשוב לעשות את זה עם הומור".
לקחת את ההומור העצמי לקצה ב"בית משוגעים", ההצטרפות לפאנל השופטים ב"הכוכב הבא" זה קלוז'ר? אפשר כבר להחליף את שם התוכנית ל"רנינט הבא"?
"אני מכין את עצמי לגרוע מכל".
הזוגיות שלכם הפכה לדבר אייקוני.
"אני מבין את הנוסטלגיה, זה היה משהו נורא חזק ועוצמתי, אבל אולי דווקא ככה ישבר הדבר המיתי הזה. פתאום יראו שני בני אדם שהתבגרו. אני בא ליהנות, וחושב שגם נינט באה ליהנות מזה. החלפנו על זה כמה מילים בסמס בקטנה, צחקנו על זה".
אמרת לה משהו לפני שהחלטת להצטרף לתוכנית?
"לא. אני מניח שבדקו מולה, אבל זה לא היה שיקול לשנייה. זה הצחיק אותי כמובן, ובעיקר אמרתי 'חבר'ה בואו נשים לב רק שזה לא הדבר היחיד שאנחנו מדברים עליו בתוכנית'. יש בזה משהו נחמד של סגירת מעגל: יואב צפיר היה זה שליהק אותנו ל'שיר שלנו', הוא זה שגרם לזוג הזה לקרות, ומאוד נחמד שהוא זה שמחזיר אותנו לככב על המסך ביחד".
זה מעצבן אותך שממשיכים להתעסק בזה?
"זה לא מעצבן אותי היום, כי באמת כבר צחקתי עליכם וזה הצליח לי, זימברתי אתכם. אבל זה כל כך רחוק, שזה בעיקר מפתיע אותי. שנינו מגשימים את עצמנו בעולם, אז זה גם קצת יותר קל. זה לא שמישהו מאיתנו כוכב עבר, שכל הזמן רק מחפש להישען על מה שהיה".
אפרופו מה שהיה, ברגע המותח אי שם ב-2003 בגמר בניצנים, למי הצבעת?
"לשירי".
צילום רותם לבל ל-Artbook
ניהול קריאייטיב טל קליינבורט
סטיילינג אייל חג'בי לסולו
איפור ריקי קסוטו
שיער אבנר מלכה
ע.סטיילינג נועה שחרי
לוקיישן מלון בוטיק וילה בראון, הירקון 114 תל אביב
>> צחי הלוי: "אני מודה שהיה לי קשה, אבל זה סיפור שצריך לספר"