התאהבתי בגבר שאוהב גברים ואז הבנתי שהבעיה היא אצלי

רן דנקר ובן זוגו | מתוך האינסטגרם randankerkhalil@
רן דנקר ובן זוגו | מתוך האינסטגרם randankerkhalil@

הלב של אפרת וכטל נשבר הרבה לפני שרן דנקר בחר להינשא לבחיר לבו. לפני שלוש שנים היא גילתה שהתאהבה בגיי, ושאולי בעצם היא בכלל לא רוצה זוגיות באמת

88 שיתופים | 132 צפיות

רן דנקר התחתן. רשמית. עם גבר. זה שהוא היה בזוגיות, והצהיר שהוא מתאהב בנשמות, עוד נתן לכולנו, או ליתר דיוק לי, תקווה שיום אחד הוא יבין איזו נשמה ענקית אני. אבל ה"איי דו" היה הקש האחרון ששבר את גב הנאקה.

במסגרת סיקור הנישואין המרגשים, אתרי התקשורת השונים התפנו להזכיר את כל היפות והנכונות שהיו שם לפני בן זוגו איתי וייזר, בהן ליאל דניר, רומי אבולעפיה, יעל פוליאקוב ונינט טייב כמובן. אני יודעת מה עבר לכולכן בראש כששמעתן את גוורדיית השמות הזאת – איך יכול להיות שהן לא ידעו שהוא נמשך גם לגברים? האם הן מרגישות שהוא עבד עליהן כשבסוף נישא לגבר ולא לאישה, חרף אמירתו שהוא נמשך לשני המינים? ובכלל, מה זה עושה לביטחון העצמי שלך שגבר שאהבת, חיבקת וישנת איתו, מצהיר כי הוא נמשך גם לגברים?

משיכה על בסיס מגדר זה נושא נזיל היום, ואני האחרונה שבא לה להיכנס לחדר המיטות של דנקר (כלומר, בא לי להיכנס לשם בדרך מאוד מסוימת, אבל היי, הוא כבר תפוס). בסוף זה לא משנה אם זה גבר או אישה, פשוט משמח ומעורר תקווה לראות זוג שמוצא את שאהבה נפשו ומתחייב לחיות כך לנצח. אבל בחזרה לתהייתנו, איך יכול להיות שהן לא ידעו? אז אני כאן עם הגיי-דאר המקולקל שלי בשביל לספר לכן שזה ממש אפשרי ולספר על הרגע שלי.

מלא זמן שאני רוצה לכתוב את הטור הזה ולא מצאתי סיבה מוצדקת. בהתחלה לא היה לי נעים מהבחור עצמו, ואיפשהו עדיין הייתי נבוכה מזה שאני כה תמימה וחסרת מודעות. חשבתי לעצמי "נו באמת, אפרת, לכמה נשים זה כבר קורה". אבל אז הבנתי שזה יותר מזה, הבחור הוא לא האישיו, הוא רק התסמין למשהו הרבה יותר עמוק שיכול להיות רלוונטי לכולן.

לפני שלוש שנים יצאתי לדייט בנר ראשון של חנוכה, כבר שם הקלישאה התחילה ובראש שלי הסימנים היבהבו: "הנה הנס שלי, האור הפרטי, זה חייב להיות זה – האור שיאיר על כל החושך שהיה". בנוסף, הבחור חזר אחרי עשור של שהייה מעבר לים, וכך נוספה בקלות עוד קלישאה לרשימה: "זו הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן למצוא זוגיות, כי הסול מייט שלי פשוט לא היה בסביבה". ברגע שהגעתי הוא הזמין לנו בקבוק יין ושקענו לשיחה שמעולם לא חוויתי כדוגמתה, בטח שלא עם גבר ובטח שלא בדייט ראשון. היינו פתוחים ובטחנו אחד בשנייה, חלקנו סודות ורגעים אינטימיים מהעבר – כאלה שלא סיפרתי לאף אחד – ופתאום הרגשתי במקום בטוח ומוגן. הוספתי עוד נקודה לרשימת ה"זה זה" שלי ואמרתי לעצמי: "אפשר לדבר על הכל". כשסיימנו את הדייט הוא הזמין לי מונית וסימס כבר באותו הערב שהוא שמח להכיר ומחכה כבר להמשך. ואם בשלב הזה אתן לא שומעות את פעמוני החתונה שאני שמעתי, אז כנראה שאתן צריכות בדיקת שמיעה.

מפה זה התקדם בטבעיות לשטף של טלפונים, סמסים ורצון לדבר כל הזמן אחד עם השנייה. טיסה קצרה שלו לחו"ל גדעה את כל זה, ככה שהדייט הבא הגיע אחרי קצת יותר משבוע, מה שנראה לי בזמנו כמו לייף טיים. הגעתי לדייט בהתרגשות שיא, הגוף שלי היה בהיי קשוח מאוד והתוספת של בקבוק יין הובילה אותי לסיים את הדייט השני עם הראש באסלה. מביך נורא, אבל זה התאים בדיוק לעוד סצנה של "סקס והעיר הגדולה", אז זה הסתדר לי בול בעלילה.

ואז, כיאה למה שקורה בחורף, הגיע מבול אימתני ומתמשך. מבחינתו זה היווה יופי של תירוץ לביטול מפגשים פנים אל פנים, אבל עדיין המשכנו לדבר בטלפון עד שחודש אחרי הדייט הראשון, הגיע הטלפון שאומר "זה לא את, זה אני". הוא סיפר לי שהוא עובר לחו"ל. ולא, לא לתימן, כפי שצ'נדלר סיפר לג'ניס ב"חברים" בניסיון לא אמיץ לנפנף אותה. הוא באמת עבר לחו"ל במטרה לפתח איזה סטארט אפ והטיימינג לא היה מדויק. אפילו לא קיבלתי "לא" ברור, שהיה מקל עליי להתמודד עם חוסר הרצון. נותרה בי תקווה וזה היה הדבר הכי רע. מבחינתי המעבר שלו לחו"ל רק גרם לסרט שאני חיה בו להרגיש הרבה יותר מעניין, ויכולתי לדמיין איך הוא יחזור לארץ מהר יותר בשבילי – מה שכמובן לא קרה במציאות.

החברות הצהירו בפניי שהוא בטוח גיי ואני סירבתי להכיר בכך, העדפתי להילחם. לקראת סוף השנה, שמעתי שזהו, נפל דבר, הצעד נעשה והוא יצא מהארון בפני המשפחה

אבל מה שכן קרה, זה שהרגשתי בפעם הראשונה מה זה שיברון לב. זה לא שבאמת רציתי את אותו בחור, לא הכרתי אותו, לא הספקתי להתאהב בו, לא היה לנו קשר ולא היה עבר או עתיד. אבל הוא הפיח בי ניצוץ של תקווה שלא ראיתי מנצנץ כבר הרבה מאוד זמן, והיה לי קשה לשחרר את זה. רציתי להתאהב ויהי מה.

כשהוא חזר לארץ, התגברתי על האגו והחלטתי להילחם. שלחתי הודעה שמבקשת הזדמנות שנייה, כי אולי עכשיו הטיימינג כן יתאים. שוב נעניתי בשלילה, מנומסת ונחמדה. החברות הצהירו בפניי שהוא בטוח גיי ואני סירבתי להכיר בכך, שנאתי להמציא תירוץ ל"למה הוא לא רוצה אותי" והעדפתי להילחם. לקראת סוף השנה, שמעתי שזהו, נפל דבר, הצעד נעשה והוא יצא מהארון בפני המשפחה. בהתחלה, אני מודה, הרגשתי בושה. מול עצמי, מול החברים, אבל בעיקר מולו, חשבתי שאני בטח מאוד מגוחכת בעיניו ופאתטית שככה רדפתי אחריו כשהוא בכלל בכלל לא בעניין.

וכן, בתוך תוכי, ידעתי. ידעתי שהוא גיי מהרגע הראשון, אבל ניסיתי להעלים עין כמו אחרונת הנשים הנבגדות שמוצאת תחתוני תחרה בתא הכפפות ומאמינה שזו הפתעה לכבודה. כל הסימנים המטרימים היו שם לפני, פשוט העדפתי להפיל עליהם את הגינונים האירופאיים שצבר לאורך השנים ואת החינוך האריסטוקרטי שהנחתי שקיבל. הוא היה כזה ג'נטלמן ומתוק – פרינס צ'ארמינג אמיתי (שגם ציטט משפטים של דיסני), מה שסינוור אותי במקום להדליק נורה בצבעי הגאווה. אפילו לא התנשקנו, אז למה כל כך התאבססתי עליו?

כי הסיפור הוא לא במי התאהבתי, אלא העובדה שהתאהבתי. ובעיניי, זה המסר שאתן צריכות לקחת מכל רגע קטן של אכזבה, של שברון לב, של אפס בוגדני או קשר טרנס-אטלנטי.

הלב פועם ומסביר מה הוא רוצה, ובמקרה הזה הוא הסביר לי מה אני רוצה: אני רוצה מישהו שיראה אותי ושיהיה לי נוח לדבר איתו, לא מישהו שרק ירצה לשכב איתי, לא יהיה מוכן לקרוא את הטורים שלי ויגיד "אני לא רואה טלוויזיה אז לא אכפת לי מה היה לך בעבודה היום". לידיעתכם, חמודים, פור פליי זה לא רק לנשק את הצוואר.

הבנתי כמה חשוב לי למצוא גבר שיודע לדבר ולבטא רגשות, שמתעניין ומקשיב, שיכול לנהל דו שיח, הוא פתוח ונוח – ואת זה מעולם לא חוויתי לפני כן. אולי זה היה כי הוא היה מחובר יותר לצד הנשי שבו וכשאין מתח מיני אז יותר קל לדבר אל תוך הלילה, אבל שם הבנתי שזה משהו שחשוב לי בפרטנר. אני רוצה את הקלישאה האחרונה שבספר – תהיי עם בחור שכשאת איתו, את מרגישה ביטחון ולא פרפרים.

הוא היה כזה ג'נטלמן ומתוק – פרינס צ'ארמינג אמיתי (שגם ציטט משפטים של דיסני), מה שסינוור אותי במקום להדליק נורה בצבעי הגאווה

זאת הייתה חצי הכוס המלאה בסיפור הזה, ושמחתי לראות אותה וללמוד ממנה, אבל בדיעבד אני יכולה לומר שעם כמה שאני שונאת את השאלה "את באמת רוצה זוגיות?", כנראה שהתשובה הייתה שאולי אני רוצה, אבל לא באמת מוכנה. הסיפור הזה אולי לא קורה לכולן – אבל אני בטוחה שכל אחת התאהבה לפחות פעם אחת בחייה (אם לא כדפוס חוזר) בתייר או בגבר נשוי, או במישהו צעיר מדי או במבוגר שלא רוצה עוד ילדים או בשורה התחתונה גבר שלא באמת יכול לתת לך את הזוגיות שאת רוצה.

וזה מה שהבנתי על הסיפור שלי, זה לא המיקרו, אלא המאקרו. הבחור הקסום שהיה מולי היה רק תסמין. כי הרבה פעמים אנחנו רוצות, אבל לא באמת רוצות. אנחנו רוצות כי ככה צריך, כי נמאס להיות שונה ונמאס להרגיש הפגומה, זו הלא מוצלחת שלא נמצאת בזוגיות. אז הנה, באתי להראות לכן ש"זה לא אני – זה הם", משמעותו להישאר רווקה שלא  מתמודדת עם הפחד שלה מאינטימיות וממחויבות או מלשבור ולשנות את השגרה, עם הפחד מלאבד את הלבד. זה אומר לרצות להיכנס לזוגיות ועם זאת להחזיק טוב טוב את הרווקות, כך שאת לא באמת משחררת ולא באמת מנסה להיות דווקא איפה שקשה. ככה יש לך תירוץ טוב ביד בתוספת ההוכחה ש"את בסדר" וניסית, אבל זה פשוט לא קרה.

אין לי תשובה או איזה פאנץ' מבטיח לאיך עובדים על זה ואיך יודעים באמת מה קורה בתוך התת מודע שלך, אלא רק נקודה למחשבה על כל קשר שרצית ומשהו בנסיבות לא צלח. אז מעבר לבושה, להומור, להרפתקאה ולעוד פרק שיככב בסדרה שלי, אני רק יכולה להמליץ לכל אחת מאיתנו לטייל בתוך נבכי הנפש ולהסתכל טוב טוב על עצמה ולהבין מה בבחירת הגבר שעשתה מעיד על המקום שבו היא נמצאת. אז קחו את הדברים הטובים, וכשמגיע הרגע הנכון חפשו אותם בבחור שפנוי עבורכן.