סוף טוב: קלרה מרמן קיבלה את בן זוגה ואת אחיה חזרה מהשבי
קלרה מרמן שוחררה מהשבי אחרי 53 יום, ונאלצה להותיר מאחור את בן זוגה לואיס הר ואת אחיה פרננדו מרמן. הבוקר, אחרי 118 יום בשבי, היא קיבלה אותם בחזרה. חזרנו לריאיון שקיימנו עם בנותיה
קלרה מרמן בת ה-63 נחטפה מביתה בקיבוץ ניר יצחק ב-7 באוקטובר, עם בן זוגה לואיס הר ועם אחיה פרננדו מרמן – ומאז בנותיה גפן ומעין לא ידעו מנוח. את הריאיון עמן פרסמנו כעשרה ימים לאחר שאמן נחטפה, ושמענו מהן את סיפור החטיפה המצמרר וכיצד הן ניצלו בנס מלהיקלע לסיטואציה מעוררת האימה הזו. ב-28 בנובמבר קלרה שוחררה מהשבי יחד עם בנות משפחתה – אחותה גבריאלה ואחייניתה מיאה (כולל הכלבה האהובה בלה), כאשר הגברים במשפחה נותרו מאחור. הבוקר (12 בפברואר), התבשרנו כי לואיס ופרננדו חולצו במסגרת מבצע דרמטי בלב רפיח, לאחר 118 יום בשבי. כעת המשפחה שלמה שוב. חזרנו לריאיון שקיימנו עם בנותיה של קלרה:
קלרה מרמן (63), מקיבוץ ניר יצחק נהגה תמיד לומר לבנותיה מעין וגפן: "תחשבו טוב – יהיה טוב". גם כשמחבלים חדרו לקיבוץ הפסטורלי שבו היא גרה, בשעת בוקר מוקדמת של אותה שבת ארורה של השבעה באוקטובר, היא כתבה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית: "אנחנו בממ"ד שותים קפה, אוכלים עוגיות ואני שמחה שהנכדים לא הגיעו". לא הרבה לאחר מכן, למרות כל האופטימיות, לה, בניגוד לרחל אדרי מאופקים, העוגיות לא עזרו והיא נחטפה לעזה, יחד עם בן זוגה לואיס, אחיה פרננדו, אחותה גבריאלה, ובת אחותה, מיאה, בסך הכל בת 17. גם בלה, כלבתה האהובה של קלרה, טרם נמצאה.
>> כפיר התינוק ומשפחתו נותרו בשבי – והרשת שבורה
"אימא שלנו היא אישה אופטימית", מספרת גפן בתה. "היא תמיד הסתכלה על חצי הכוס המלאה ואני מקווה שגם עכשיו בשבי, זה החוסן שלה. אבל אפילו היא, אחרי שעות בממ"ד בלי שום עזרה, הייתה מודאגת כשהבינה שאין מי שיציל אותם".
מרמן עלתה לישראל מארגנטינה עם בן זוגה ועם גרעין של השומר הצעיר. לאור הציונות שבה ואמונתה שארץ ישראל היא המקום הבטוח ליהודים, הם נישאו בארץ, ובחרו להקים את ביתם בניר יצחק. לימים היא ובן זוגה התגרשו, הוא מתגורר בחלק אחר של הקיבוץ, ובאותה שבת נוראית של השבעה באוקטובר, שהה 15 שעות בממ"ד וניצל. יש לו בת מפרק ב', ששתי חברות שלה נרצחו. גם אבא של אחת החברות נרצח, ובקרב חבריה שלה לשכבה יש לא מעט חטופים ונעדרים.
בשישה באוקטובר, יום לפני הטבח הנורא, התכנסו בני המשפחה בקיבוץ כדי לחגוג יום הולדת שנתיים לנכדה של קלרה, שחר, בתה של גפן בת ה-36, שעזבה את הקיבוץ לפני שש שנים וחיה היום עם בן זוגה בבאר שבע. כשהפכו להורים, עלו בגפן מחשבות לחזור לקיבוץ, אבל לא עוד: "אני כבר לא אחזור, משבר האמון הוא קשה מדי", היא מספרת. "הבאנו את שחר לעולם שחשבנו שיהיה יותר טוב, ותראי מה קרה. אין לנו צה"ל – יש לנו רק צל. האות ה' לא קיימת, לא הייתה הגנה על הקיבוץ שעות ארוכות, יש אירוע בטחוני והצבא לא בא. איפה היה הצבא? איפה הייתה ההגנה כשקצרו אנשים והם התחננו שעות רבות לעזרה? משהו כאן לא בסדר".
>> אמו נרצחה, אביו נחטף ואלמוג בן השנתיים עדיין קורא להוריו
ספרי לי מעט ממה קרה באותה שבת ארורה.
"המשפחה שלי נכנסה לממ"ד בשעה שש וחצי בבוקר והצבא נכנס רק בשעה ארבע", היא ממשיכה, "זה נורא, הרי היה כל כך הרבה זמן לבוא ולהוציא אותם בחיים משם. אני מבינה שאימי צדקה, כשאמרה שהיא דואגת ושאין אף אחד שיציל אותם".
למזלה של גפן, אחרי החגיגה היא שבה באותו ערב עם משפחתה לביתה. מי שנעדרה באופן לא צפוי מהאירוע, היא הבת מעין המתגוררת כיום עם משפחתה בקיבוץ פלך בצפון. מעין תכננה לבוא לחגיגה אבל חטפה קורונה, ועל כן היא ובן זוגה נשארו בבית יחד עם שני בניהם הקטנים. שלושה שבועות אחרי, ואפשר להגיד שהעובדה שלא היו בקיבוץ באותה שבת – הצילה אותן ואת משפחותיהן.
את מרגישה שיש על מי לסמוך? שהממשלה מספיק מעורבת?
"אני לא סומכת על הממשלה. האמון כל כך נפגע, איך כל זה קרה? ואיך לא היו מראש מספיק חיילים? לקחו אותם לאיו"ש? מה שקרה זו פשוט הפקרות, אז איך אפשר לסמוך? כשבאתי לבקר את אבי שפונה לאילת, הוא אמר לי 'איך אחזור לניר יצחק, איך אוכל להבטיח לכם שזה לא יקרה שוב'. את אימא שלי לקחו מהבית שלה, מהממ"ד, המקום שאמור להיות הכי בטוח בבית. אז לא, אני לא סומכת על הממשלה ולא על אף אחד, ואני אמשיך לצעוק את צעקת החטופים והנעדרים – ושאף אחד לא ילך לישון בלי לחשוב עליהם".
מהו סדר הפעולות שיש לעשות בעינייך במצב הקיים?
"קודם כל צריך להחזיר אותם. לא שמרתם על משפחתי ועל החטופים האחרים, אז עכשיו תחזירו אותם בחיים. כל יום שעובר מפחית את הסיכויים. אני רוצה לראות את אימא שלי עוד היום. אנחנו שתי בנות שקרובות מאוד לאימא. היא עלתה מארגנטינה כדי שלא ירדפו אותה כיהודייה. אם היו שומרים עליה כמו שצריך, אולי זה היה נכון, אבל לא שמרו עליה ואנחנו נעשה הכל כדי להוציא אותה מעזה ומהר".
גם מעין, בתה השניה של קלרה, עובדת סוציאלית במרכז "עוצמה" בנהריה, וכיום פעילה בולטת במטה המשפחות של החטופים והחטופות, התראיינה לכתבתנו. זה קרה רגע לפני שהיא טסה למדריד מטעם המטה, כדי לנסות להדהד עוד בעולם את עניין החטופים והחטופות. גם היא, רק רוצה לראות את אמה בבית.
"אנחנו רוצות את אימא בבית, ואנחנו נלחמות על החיים שלה וחיי שאר בני משפחתה והחטופים האחרים", היא אומרת. "חייבים לעשות משהו כדי להישאר בכותרות וכדי שכל העולם יזעק את הזעקה שלנו ונהיה על סדר היום הציבורי העולמי".
מה אתן יודעות על החטיפה שלה?
"הדבר היחידי שאנחנו יודעות הוא שהטלפונים שלהם אוכנו בעזה, אבל לא ראינו שום סרטון ושום תמונה. כנראה שהמחבלים שהגיעו לניר יצחק לא צולמו. יש לנו עוד חטופים מהקיבוץ וגם למשפחות שלהם אין שום צילום".
מתי דיברתם עם אימא שלך או עם שאר בני המשפחה שנחטפו לאחרונה?
"אני דיברתי איתה בשעה שש וחצי בבוקר כשהכל התחיל. לא היו עוד מחבלים אצלה בבית אבל היא אמרה שהיא מודאגת כי אין צבא במקום, ואם יגיעו מחבלים – אין מי שישמור עליהם. בשעה עשר בבוקר לואיס בן זוגה כתב לבת שלו שמחבלים שנכנסו לשכנים אבל לא אליהם. בשעה 11 הוא כתב לה 'הם אצלנו בבית, צועקים, שוברים, יש בלגן, נשיקות'. שלוש דקות אחרי זה ימי התחברה פעם אחרונה לווטסאפ, ומאז הטלפונים שלהם לא פעלו".
>> אמה ויולי בנות ה-3 חזרו הביתה עם אמן שרון. אביהן נותר בעזה
אחרי שחדרו המחבלים לביתם של הזוג והם נחטפו, מעין קיבלה את התמונות הנוראות של הנעשה בביתם. התמונות מזעזעות, ואם השניים נלקחו לעזה, לא ברור מי מטפל בבעיות הבריאותיות שהשניים סובלים מהם: "יש סימני ירי בבית, יש סימני חורים על הדלת ועל המשקוף, פירקו ארונות, בזזו תכשיטים, הבית הפוך. לואיס חולה סכרת ולוקח כדורים כרוני, יש לו דיאטה מסוימת מחייבת, הוא ישן בלילה עם מכשיר נשימה בגלל הפסקות נשימה ויש לו גם מכשיר שמיעה. אימא במצב טוב יותר, אבל גם היא לוקחת כדורים לקדם סכרת ומדללי דם. האם מטפלים בהם? מי יודע?".
יש שאלות מצד הילדים שלך ושל אחותך? מה אתן עונות?
מעין: "אתמול בארוחת ערב, בני בן השמונה שאל אותי 'אם סבתא בעזה, זה הרי קרוב אלינו, אז אי אפשר לנסוע ולהביא אותה משם?'. מה יכולתי לענות לו? אמרתי לו שהרבה אנשים טובים שם ומנסים שזה יקרה. מבחינתי אין אפשרות אחרת".
גפן: "ביום שלפני המלחמה, שחר הבת שלי דיברה על יום הולדת. עכשיו שמעתי אותה אומרת את המילה 'מחבלים', ונבהלתי. היא בסך הכל בת שנתיים. למה היא צריכה לדעת לומר את המילה הזו?".