"קעקועים" של אסף גרניט מוכיחה שגם קעקוע אישי הוא חלק מהמכונה הישראלית המשומנת

הגופה המקועקעת הותיקה ביותר נקברה סביב שנת 3250 לפני הספירה וכלי קעקוע שנמצאו מתוארכים בערך ל-30 אלף שנה לפני הספירה. הקעקועים ציינו, על פי רוב, שייכות שבטית או מעמדית. בעת החדשה חדרו הקעקועים לאירופה דרך הים, וזוהו לרוב עם מלחים, אסירים, בעלי מוסר מפוקפק, אנשי שוליים ומי שמבקשים להיראות ככאלו. קעקועים בישראל 2022 הם לא בדיוק ניוז. במיני-סדרה 'קעקועים' (הוט 8 ורשת 13) מתחקה אסף גרניט אחרי מסעם של הקעקועים ללב המיינסטרים הישראלי. בסדרה מופיעים אלמונים וידוענים – גיל ריבה, מייקל לואיס, מישל טרוני ועוד – שמספרים ומראים את גופם החרוט ונפשם השרוטה. גרניט עוצר בכל התחנות הנכונות ושואל את כל השאלות הנכונות: על האיסור הדתי, הטאבו המשפחתי, על דכאון וחוסר בטחון.

כל סוג של טראומה זוכה כאן ליצוג: טראומה לאומית – שואה, הלומי קרב; טראומה אישית ומינית – מחלה ואונס – וטראומה אוניברסלית – פרידה מאהוב או הורה. כולם כאן: הלום הקרב, בתו של ניצול השואה, האלמן הממאן להתנחם, אמו של הילד האוטיסט, היוצאת בשאלה, החוזר בתשובה ועוד רבים ופגועים. רבים מהם משתמשים בקעקועים כבאנדרטות ההולכות איתם לאן שרק ילכו, בין אם כזכרון ובין אם כאקט של "ריקליימינג". לצידם נמצא גם החרדי העוסק בהסרת קעקועים במחיר מצווה וכמובן המומחית במדעי המח ופסיכולוגיה.

"קעקועים עם אסף גרניט" | צילום: עומרי תקוע, באדיבות HOT8

הסיפורים האלו קיימים, כמובן, גרניט לא המציא אותם, וכאמור, לצורך תיאור המסע שעשו הקעקועים למיינסטרים של ישראל – הם בהחלט רלוונטיים. אבל הם רק חלק מהתמונה, וזה החלק שיוצרי התכנית בוחרים להתרכז בו, בעודם מזניחים כל פן תרבותי ואסתטי אחר. ב'קעקועים' לא מחפשים חולין ולא תרבות שוליים. גם אם גרניט נתקל במקרה בטיפוס קצה, הוא יעשה כל שביכולתו לחבר את סיפורו ל"סיפור של כולנו". מטרת התכנית זהה למטרה של כל מוצר מיינסטרים תקשורתי, ובעיקר הפריים טיים הטלוויזיוני: להוכיח שכל ישראל ארוגים באותו השטיח – ירצו או לא ירצו. וירצו. גם המקועקע הוא משלנו. הוא לא איזה מורד, וגם אם כן, הוא מורד שיש לו אמא, וסבתא, ושואה ואח בצבא וסרטן בלבלב, ואסור לו לשכוח את אלו ולו לרגע.

לא רק בתכנים מסמנת 'קעקועים' את מקומה בלב המיינסטרים, כי אם גם בשפה הטלוויזיונית. נושא כזה יכול היה להביא איתו שפה ויזואלית יפהפיה. כאן אנחנו זוכים לעוד מנה של מראיין משוטט במבחר לוקיישנים דלוח (רבים מהם בישיבה סביב שולחן או על בר, כי בכל זאת שף), חתוכים עם עוד מאותם מרואיינים בפריים גנרי של טסטמוניאל על רקע אפרפר, עם כותרות בפונט שבלוני, שהיוצרים ודאי תירצו לעצמם ב"נתנו לקעקועים לדבר". הפסקול משופע בלהיטי העצמה ופופ אמוני מהשורה הראשונה של הפלייליסטים. מסיים את התכנית "יש בך הכל" של עקיבא, שיר שנוצר ע"י מחולל טקסטים זול ("כל עוד לא הפסקת לחלום אתה מנצח, תעוף הכי רחוק שאתה יכול, יש בך הכל").

אך קלחת המיינסטרים הישראלית היא עסק שמרני רק לכאורה. בהיותה ספקית של חוסר סיפוק, היא נגררת וגוררת אינפלציה של סף הריגוש וסף התשוקה, מניעה את גלגלי הכלכלה ומנפחת את סעיפי התקציב. הכלים? יותר דמעות, יותר מחלות, יותר טראומות, יותר התמכרויות, יותר קעקועים. 'קעקועים', לא בחוסר מודעות, היא פן נוסף של הסחורה הסוחטת, המוגזמת, המוכרת מתכניות הריאליטי ומהפרסומות המנמרות אותן. "ככל שזה יותר פרטי זה יותר משמעותי", "לא נעימה לי החשיפה" –  גרניט והמשתתפים מרבים להזכיר את הפרטיות, את הקושי בחשיפה, את האידיוסינקרטיות של הקעקועים, את השתיקות – זאת הם עושים כמובן תוך גילוי הסודות, חשיפת הטראומות ופענוח הצפנים. שהרי בסוף כל הטראומות מחכה אינסטגרם. את ההיבט הזה מסכם גרניט בגילוי לב: הקעקועים שלו הם "כלי מיתוג נהדר", המספקים לו "תדמית קשוחה שאני לא צריך להתאמץ בכלל כדי להשיג אותה".

"קעקועים עם אסף גרניט" | צילום: עומרי תקוע, באדיבות HOT8

גרניט מסכם בגילוי לב: הקעקועים שלו הם "כלי מיתוג נהדר", המספקים לו "תדמית קשוחה שאני לא צריך להתאמץ בכלל כדי להשיג אותה"

אם להרף עין היסטורית הציעו הקעקועים אופציה, ולו מזויפת, לאנטי-ממסדיות, למרד, לאתוס רומנטי של רוקנרול – 'קעקועים' מוחקת את הענין הזה בלייזר, ומחזירה אותם למקומם המקורי: סימון חברי השבט, ציון ארועים הסטוריים, שליטה ואמונה בקמעות ומזלות. העליה במספר המקועקעים בהחלט לא אופיינית רק לישראל, אלא לרוב העולם המערבי, חלק מפרכוסי האני המשתדל "לשדרג את עצמו", ולבדל את עצמו בעולם ששואף להאחדה, כשנסיונות ההבדלה המוחצנים האלו, גם הם, הופכים חלק מאותה האחדה עצמה. כך, ממש עם צאת הסדרה, התפרסמה כתבה בעלת תכנים דומים בגרדיאן הבריטי. כמו גרניט, הכותב, מייקל האן, שהתחיל להתקעקע בגיל 52, סיפר על הפופולריות הגואה של כתובות קעקע אפילו בקרב קבוצת הגיל שלו, ודיבר – כמו רבים ב'קעקועים' – על דימוי גוף, שליטה ובטחון עצמי. בחלקה האחרון של הכתבה מספר הכותב הבריטי על שלושת הקעקועים שלו: עפיפון אדום "כי אני אוהב עפיפונים אדומים"; עץ ערום ויפה "שנתקלתי בו כמה פעמים בשיטוטיי בפארק", ופרט מתוך עטיפת אלבום של להקת הארדקור פאנק בשם MINOR THREAT "כי אני אוהב את המסירות המטורפת של Minor Threat לשחרור אישי באמצעות מוזיקת ​​רוק, והרגעים שבהם אני מרגיש הכי פחות לכוד בתודעה העצמית שלי הגיעו דרך הרוקנרול: הזמנים שבהם אני רוקד ושר ומדבר עם זרים ומגיע הביתה הרבה יותר שיכור ממה שאני באמת צריך". מול ציטוטים כאלה נדמה שאף אחד בישראל אינו חילוני באמת. אין לנו מושג איך להיות חופשיים מנרטיבים של טראומה. ישראל כופה עצמה עליך בכל היבט, מכל מקום, הנה, היא הגיעה גם אל מתחת לעור.

ההוויה הישראלית האינטנסיבית לא טמונה רק בתכנים האלו ובברוטליות של ההנכחה שלהם, אלא בשאיפה להתבוסס בהם בכל רגע נתון ובהיותם סחורה לוהטת. 'קעקועים' מנציחה את הבון-טון: כוחניות ישראלית המשתלבת, באורח פלא, עם עלית מנייתו של הקורבן. כמו שיעור חברה משעמם, 'קעקועים' מדברת על כל מה שנכון וראוי, רק לא על כל מה שיפה, או טוב, או פותח את המחשבה ואת הנפש לכיוון חדש ועצמאי. נושא אחד לא מוזכר כאן והוא הכסף. להיות מקועקע כבד זה גם ענין של השקעה לא מבוטלת. מוזר שנושא כל כך ישראלי נשאר מחוץ לתמונה.