"גם אני יכולתי להיות איציק סעידיאן": הלומות הקרב נחשפות
סיפורו הטרגי של הלום הקרב איציק סעידיאן פתח מחדש את הפצעים של הלומות הקרב, שמגלות שגם בקרב הזה, קשה הרבה יותר להיות אישה
"לפעמים אני חושבת שההתמודדות עם הוועדות הייתה קשה יותר מאשר הסיבות שהביאו אותי אליה. עברתי 15 ועדות בשנה וחצי וזה ריסק אותי לגמרי. ישבתי מול קבוצה של רופאים, שהטיחו בי כל הזמן: ‘את משקרת׳, ‘מה כבר עשית׳, ‘מי את בכלל׳, ואת תוהה מה לא בסדר אצלך שלא מאמינים לך. למי שתמצא את עצמה מול הוועדות האלה בעתיד, אני מציעה שתתכונן לשים את החיים שלה בצד לתקופה ותהיה מוכנה למלחמה קשה ומתישה. קורעים אותך שם לגזרים״, מתארת רבֵּקה ברנס את המסע הקשה שעברה בדרך להכרה כהלומת קרב על ידי משרד הביטחון. 18 שנה חלפו מאז שוחררה משירותה בתפקיד מסווג בחיל המודיעין, אבל ברנס עדיין מתקשה לדפדף הלאה.
היא בת 39, רווקה, מתגוררת זמנית בחופית אצל מורתה ליוגה, ועדיין מחפשת מחדש את החיבור שלה לעצמה. היא הצליחה לייצר לעצמה עוגנים בעזרת מוזיקה יוגה, אבל גם בחלוף השנים הקושי הנפשי עדיין ניכר בה. היא יודעת שרבֵּקה שלפני השירות – השמחה, החברותית ומרובת היכולות – כבר לא תחזור להיות אותה רבֵּקה.
רבֵּקה ברנס, הלומת קרב: ״עברתי 15 ועדות בשנה וחצי וזה ריסק אותי. למי שתמצא את עצמה מול הוועדות האלה בעתיד, כדאי שתתכונן לשים את החיים שלה בצד לתקופה. קורעים אותך שם לגזרים״
״היום כולם מדברים על איציק סעידיאן, אבל הייתי קרובה להיות בדיוק כמוהו. לפני שהכירו בי כפוסט טראומטית עברתי ניסיון התאבדות ממשי. למזלי, בן זוגי לשעבר הציל אותי ותפסתי את עצמי״, היא חושפת ומתייחסת לסיפורו הטרגי של הלום הקרב שהצית את עצמו השנה לאחר מאבק ממושך להכרה ממשרד הביטחון, והבעיר את הלב של מדינה שלמה. ״אחרי כל ועדה, עברתי שבועות ארוכים של חוסר תפקוד. מצד אחד, אני מבינה שהם צריכים לחקור, אבל מצד שני, רק חיפשתי איך להתרומם ולחזק את עצמי – והם ריסקו אותי. תהיתי למה, למשל, לא מצמידים אליי מישהו כדי שיראה את העליות והמורדות בחיי וכמה השגרה שלי קשה. את מגיעה בכל פעם לוועדה לרבע שעה או חצי שעה, והם לא מבינים שאת נתונה למצבי רוח מסוימים, שמשתנים בכל פעם״.
>> אברה מנגיסטו שוב נותר מאחור
ברנס נולדה בפיליפינים, שם שהו הוריה, וכשהייתה בת שנתיים הם חזרו לארץ והשתקעו במושב, עד שבגיל תשע עברה עם משפחתה ללונדון. בגיל 18 היא חזרה לארץ להתגייס על תקן חיילת בודדה. ״יש לי שורשים עמוקים בישראל. סבא רבא שלי הוא זה שעיצב את דגל המדינה, והסבא השני שלי היה ממקימי חברת החשמל״.
ברנס חלמה להיות טייסת. היא עברה את המיונים, אבל נקעה את הרגל בגיבוש וגויסה בסוף לתפקיד מסווג במודיעין. ״זה היה שירות יוצא דופן, קשה פיזית ומנטלית, שרק מעט בנות עושות אותו. יצאתי ממנו במצב פיזי ירוד, כולל שברי מאמץ ופגיעות בגב, אבל בעיקר עם עומס רגשי עצום. לא היה אירוע ספציפי ששבר אותי סופית, היו כמה כאלה״, היא משתפת, ״אופי השירות היה כרוך בהמון לחץ ומעט שינה, והקושי הכי גדול היה שלפעמים הייתי צריכה לבחור בין החיים שלי לחיים של מישהו אחר. פיקדתי על צוות ועשיתי את זה בהצלחה מבחינת הצבא, ואפילו רצו שאמשיך לשרת. בדיעבד הבנתי שחלק מהקושי שלי נבע מזה שהמפקדים סונוורו מהכישורים שלי אבל לא ראו אותי, את רבֵּקה. ככל שחלף הזמן קלטתי שמשהו לא בסדר איתי, ישנתי עם נשק מתחת לכרית והייתי מפוחדת מאוד. פעם אחת אחותי הגיעה לבקר אותי, ואני התרגזתי עליה וקלטתי שאני באה לתת לה מכה. הייתי מבוהלת, משהו נשבר בי בפנים״.
לקראת סוף השירות שברה ברנס את היד והבינה שהיא זקוקה להפסקה. ״התקשרתי להוריי באנגליה, אמרתי להם שאני לא מסוגלת יותר ונסעתי אליהם. הגעתי לשם מפורקת. אחרי חצי שנה החלטתי לחזור לארץ אבל נכנסתי למצב חרדתי, ובשלב הזהכבר לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית״, היא נזכרת, ״בעקבות התפרצות קשה שהייתה לי, ההורים שלי יצרו קשר עם היחידה הצבאית שלי, הצמידו לי פסיכולוג שקבע חד־משמעית שאני סובלת מפוסט טראומה כתוצאה מהשירות ושלחו אותי לוועדה של אגף השיקום במשרד הביטחון. כל הסיוט הזה נמשך חמש שנים, עד שהכירו במצבי״.
אישה צעירה עם נפש סיעודית
ב׳, הנמצאת בסוף שנות ה־20 שלה, בוחרת שלא להיחשף בשמה כי היא עדיין נלחמת מול הוועדות של משרד הביטחון כדי לזכות בהכרה ראויה. היא חשה מושפלת ומיואשת, ומתביישת במצבה הפיזי והנפשי. ״כשהתגייסתי, ידעתי שאהיה לוחמת, לא הייתה מבחינתי אופציה אחרת. עברתי הכשרה במשך חודשים מפרכים. השירות היה משמעותי: הרבה משימות ופעילות בשטחים, הפרות סדר, זריקות בקבוקי תבערה – הרבה אדרנלין. יום אחד, בפעילות של ביטחון שדה בירושלים, מחבל שעקב אחרינו קפץ מאחורינו עם סכין באורך 30 סנטימטר וניסה לדקור את החייל שלצדי. צרחתי מרוב בהלה, הרגשתי שאני עוברת חוויה חוץ גופית. דרכתי את הנשק, רדפתי אחריהמחבל ופצעתי אותו ביד, בכתף ובגב, אבלהוא המשיך לרוץ פצוע ופחדתי שהוא יפגע באחרים. הזעקתי עזרה, אבל המחשבה שלא נטרלתי אותו לגמרי הגבירה את ההיסטריה שלי. אחר כך לא הצלחתי לישון כל הלילה, אבל למחרת העלו אותי למשימה דומה כדי שלא יהיה לי הלם קרב. כבר באותו שבוע הבנתי שמשהו לא בסדר איתי – הדופק שלי עלה, הזעתי מאוד והידיים שלי רעדו כאילו חיברו אליי מטען חבלה ונצמדו לנשק מהפחד שיפתיעו אותי. כעבור עשרה ימים הלכתי לפסיכיאטר, והוא קבע: ‘יש לך פוסט טראומה׳. לא סיפרתי לאיש והמצב הלך והחמיר, הייתי נרדמת לעשר דקות ומתעוררת בצווחות. במשך לילות ארוכים העיניים שלי נותרו פקוחות, הגוף שלי היה מותש בצורה קיצונית. בכיתי מרוב תשישות ולא הצלחתי לישון גם עם כדורי שינה״.
ב', נלחמת מול משרד הביטחון למען ההכרה כהלומת קרב: "הפסקתי להיות לוחמת והפכתי להיות מוגבלת, פצועה פיזית ונפשית. אני צעירה בתחילת החיים, אבל מרגישה סיעודית. אני משתינה על עצמי בלילה בלי להרגיש מרוב סיוטים״
אחרי חופשה קצרה וניסיון לחזור לשטח, הבינה ב׳ שהפרק הזה בחייה הסתיים. ״הפסקתי להיות לוחמת והפכתי להיות מוגבלת, פצועה פיזית ונפשית״, היא מספרת. ״היום רוב הזמן אני בבית, לוקחת כדורים נגד דיכאון וחרדה ומרגישה אבודה. אני צעירה בתחילת החיים, אבל מרגישה סיעודית. אני משתינה על עצמי בלילה בלי להרגיש מרוב סיוטים. קשה לי ליצור זוגיות, הקשרים שלי מהעבר נותקו והקשרים היחידים שלי הם בקבוצה של פוסט טראומטיות כמוני. רק שם אני מרגישה לא לבד״.
לפני כמה חודשים הגיעה ב׳ לוועדה עם הרבה חששות. ״נתנו לי לדבר, אני לא יכולה להגיד שהתייחסו בצורה מזלזלת, אבל הכול קרה כל כך מהר, כאילו רצו לגמור עם זה ודי, ואז כתבו: ‘תפקוד בינוני ו־ 20 אחוזי נכות׳, ומאז אני מקבלת 940 ש״ח לחודש – סכום מבזה. העלבון לפעמים קשה יותר מהטראומה״, היא משתפת. ״אני לא מחפשת וילה בקיסריה, אני רק רוצה לחיות את חיי בצורה מכובדת, בלי חסדים של אחרים. אני לא עצמאית ולא יכולה לכלכל את עצמי, ואחרי שנתתי את כל כולי לשירות אני מבקשת שיסתכלו עליי, שיראו אותי מבפנים – אישה צעירה עם נפש סיעודית. המקרה של איציק סעידיאן שורף לי את הלב ברמות אחרות. לי אין מחשבות אובדניות, למרות שאני כן יכולה להגיד לפעמים: ‘אלוהים, קח אותי אליך למעלה, בלי שארגיש׳. אין לי כבר כוחות, הם נגמרו״.
פאודה, גרסת המציאות
שיר פלד, 37, הייתה המסתערבת הראשונה בצה״ל. הירושלמית מהתיכון לאמנויות, ילדה של שמלות ועקבים, חלמה לשרת בתפקיד הכי קרבי לבנות בצה״ל ואחרי הכשרה מפרכת הגיעה ליחידת המסתערבים שלמשמר הגבול. האירועים שחוותה במסגרת התפקיד הנוקשה והתובעני הפכו אותה לפוסט טראומטית, למרות שהיא בכלל לא הבינה את זה בזמן אמת. רק כעבור 16 שנה היא קיבלה הכרה ממשרד הביטחון, שהסתכמה ב־ 20 אחוזי נכות.
״לא היו לי הרבה כלים להתמודד עם הסיטואציות שבהן נתקלתי במהלך השירות, בגיל 19 לאף אחת אין את הכלים, אבל השילוב שלי ביחידה כשווה בין לוחמים היה מלחמה בפני עצמה וזה הפך את הדברים למורכבים עוד יותר״, היא מספרת ומצביעה על פרדוקס האישה הלוחמת בין גברים. ״חייתי בהשוואה מתמדת ללוחמים ובתוך כל הכאוס של השטח והמבצעים, רציתי כלהזמן להוכיח שאני לא פחות מהגברים, ובסוף ויתרתי על קורס קצינים כי הבנתי שלנצח אצטרך להילחם על מקומי כאישה״.
>> "אנחנו מרגישות אזרחיות סוג ב', הממשלה שכחה אותנו"
פלד היא כיום סטייליסטית עסוקה ואף עבדה במגזין ״את״. אך למרות הזמן הרב שעבר מאז שירותה הצבאי, היא עדיין לא חשה בשלה לדבר על רוב האירועים הטראומטיים שעברה, למעט אירוע דרמטי אחד בכפר ערבי באזור חברון. ״זה היה מבצע גדול של היחידה במטרה לתפוס מחבלים חמושים. הייתי מחופשת לאישה ערבייה ושותפי למבצע, שהיה כביכול בעלי, היה לבוש בבגדים אזרחיים וככה הסתובבנו בשטח. פתאום התחילו מעצרים של מבוקשים, ואחד מהם ברח לכיוון שלנו עם אקדח, ממש כמו סצנה מ'פאודה'. השותף שלי נתקל בו והפיל אותו, התפתח ביניהם מאבק וברגע הזה שלפתי את האקדח לכיוון הראש שלו״, היא משחזרת. ״המבוקש זרק את האקדח ונעצר, ואנחנו ברחנו במהירות מהכפר, כשהרכב שלנו כמעט התפרק בדרך וחטפנו חבלות. אחרי אותו אירוע התחלתי להתעורר בבעתה מסיוטים באמצע הלילה, חלמתי שאני לא מצליחה לשלוף את האקדח מהגלבייה״.
איך האירועים שעברת בשירות הצבאי השפיעו על הגברים שלצדך?
״לא הייתי היחידה שסבלה מסיוטים, גם הגברים הלוחמים שלצדי סבלו, אבל לצערי, היחס והתפיסה באופן כללי הם שאישה היא לא לוחמת, ויש סביבה הרבה דחקות. בשלב מסוים, מרוב שייכות ליחידה, הפכתי את
עצמי למין גבר – לבשתי בגדים גדולים כדי להסתיר את הנשיות שלי. להיות מסתערב זה אומר להיות אדם אחר, ובגלל כל ההסתרות היה לי קשה לתקשר עם אנשים. בתוך תוכי ידעתי שאני לא ממש בסדר ושאני לא
מחוברת לעצמי, הערך העצמי שלי היה נמוך, אבל בתור אישה לוחמת ומסתערבת לא יכולתי להצטייר כחלשה. בעיקר סבלתי מכך שהאנרגיות שלי הלכו על להסתיר את מה שאני עוברת״.
מתי חל השינוי?
״לפני שנתיים צפיתי ב׳פאודה׳ עם רונה לי שמעון (המגלמת מסתערבת בסדרה, דב״א) והיו לי פלשבקים מטורפים, אבל רק במפגש עם קבוצה של פוסט טראומטיים התעוררתי על החיים שלי. התחלתי לחבר את הסימפטומים שלי ושאלתי את עצמי לאן נעלמתי. עד אז היו לי התקפי חרדה קשים, אבל הייתי בקונפליקט פנימי קשה בין להוציא את כל מה שאגרתי בתוכי לחומות והדפוסים שיצרתי לעצמי. הרגשתי איך הגוף שלי נלחם פיזית ברצון להוציא הכול החוצה״.
שיר פלד, הלומת קרב ומקימת קהילת ״אחוות לוחמות״: ״לא הייתי היחידה שסבלה מסיוטים, גם הגברים הלוחמים שלצדי סבלו, אבל היחס באופן כללי הוא שאישה היא לא לוחמת. בוועדות רק רוצים שתוכיחי עד כמה את מסכנה, ולא פעם יצאתי מהן בוכה"
המלחמה של פלד המשיכה לחדרי הוועדות. ״חשדו בי שאני משקרת וספגתי עלבונות – מישהו אמר לי שאני נראית מטופחת מדי, מישהו אחר לא הבין איך פוסט טראומטית יכולה לעסוק בסטיילינג. רוצים שם שתוכיחי עד כמה את מסכנה, ואולי נראיתי אשת ברזל אבל בפנים סבלתי. לא פעם יצאתי משם בוכה״, היא משתפת, ״אני מכירה הלומת קרב אחרת שאמרו לה בוועדה: ‘אפשר לחשוב, אז זרקו עלייך רימון׳. כאילו אם ‘רק׳ זרקו עליה רימון אין לה זכות להיות הלומת קרב״.
עברת טיפול?
״כן, אחרי שלושה ימים של בכי מטורף הבנתי שאני צריכה עזרה. התחלתי טיפול פסיכולוגי ויוגה טיפולית, כי הבנתי שאני חיה בדריכות ולא נושמת״.
אילו עקבות הותירה בך הפוסט טראומה עד היום?
״יש לי אישיוז ביחסים עם גברים. עזבתי את הבית בתחילת הקורונה, והתגרשתי לפני חצי שנה. יש לי ילד אחד, בן שבע וחצי, ואין לי זוגיות – אבל יש לי אותי, ואני לא ממהרת לשום מקום״.
מה נשים רואות
לפני שנה פגשה פלד את אורן אור־ביטון, 49, מפקד ולוחם ביחידת המסתערבים, נכה צה״ל הסובל מהלם קרב בעקבות שירותו. אור־ביטון, כיום מתווך נדל״ן, הקים בעקבות החוויות הקשות שעבר סביב הוועדות של אגף השיקום את עמותת Trauma 4 Good המטפלת בהלומי קרב ומשפחותיהם. בשנים האחרונות הוא הפך לפה עבור אלפים שמבקשים להיעזר בעמותה, שמלווה אותם עם ייעוץ מקצועי, משפטי ופסיכיאטרי. בשנה שעברה הוא נפגש עם הח״כים עוזי דיין ומיכאל ביטון והתריע בפניהם שמצב הנכים הוא פצצה מתקתקת. לדבריו, 5,200 גברים ונשים מוכרים כפוסט טראומטיים על ידי משרד הביטחון, כאשר על כל עשרה שמגישים בקשה, רק אחד זוכה להכרה. ״בפועל יש 50־100 אלף איש שסובלים מפוסט טראומה, בהם עשרות אלפי נשים״.
תחת כנפי העמותה של אור־ביטון, הקימה פלד את קהילת ״אחוות לוחמות״, המונה כיום כ־ 200 חברות. העמותה מסייעת לנשים ממערך הלחימה ולתומכות לחימה המתמודדות עם פוסט טראומה במתן סעד ואוזן קשבת, ובמקרים רבים גם בתהליך ההכרה מול משרד הביטחון. ״חשוב לי שהן לא ירגישו את הבדידות העצומה והבושה שאותן חשתי במהלך חיי, ושהן לא ייתפסו כחלשות רק כי הן נשים״.
פרופ׳ שיר דפנה־תקוע: ״עושים לנשים ויה דולורוזה בוועדות. עושים את זה גם ללוחמים, אבל עוד יותר ללוחמות״
לפני כמה חודשים יצא הספר ״על ביטחון וחוסר ביטחון – הקרב הכפול של נשים לוחמות״ (הוצאת פרדס), המסכם מחקר שבחן 50 לוחמות ו־ 50 תומכות לחימה שנחשפו לאירועים עם פוטנציאל לטראומה. רק שש מהן עשו ״אאוטינג״ ופנו לקבלת ייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי בעקבות החוויות מהשירות שלהן. את הספר, הכולל וידויים מסמרי שיער, כתבו יחד פרופ' אילת הראל־שלו, מרצה וחוקרת במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון ופרופ' שיר דפנה־תקוע מהמכללה האקדמית אשקלון ומנהלת השירות לעבודה סוציאלית במרכז הרפואי קפלן. ״כתיבת הספר באה אחרי שנוכחנו שבשיח הציבורי בישראל נשים לא נתפסות כמי שתורמות לביטחון הלאומי. השיח היחידי הוא אם לפתוח יחידה גם לנשים, אבל אף אחד לא שואל מה נשים עוברות״, אומרת פרופ׳ הראל־שלו.
״חלקן עברו חוויות שאינן מרפות מהן, ודיווחו על תחושת סכנה גדולה ועל לחץ מתמשך״, מספרת פרופ׳ דפנה־תקוע. ״אחת מהן סיפרה שהיא חווה פלשבקים חוזרים ונשנים אחרי שראתה את חבריה מגרדים את הגופות של חבריהם; אחרת לא מצליחה לשכוח את ריחה השרוף של גופה; מישהי סיפרה על הרגע שבו כיוונה את הרובה לעבר אדם, והבינה באותו רגע שהיא מחזיקה חיים בידיים שלה; ויש וידוי של חיילת שישבה לרגע עם חייל בבסיס ליד עזה, ותוך דקות מהרגע שהוא עזב את החדר היא נוכחה לגלות שהוא מת״.
פרופ׳ אילת הראל־שלו: ״בשיח הציבורי בישראל נשים לא נתפסות כמי שתורמות לביטחון הלאומי. השיח היחידי הוא אם לפתוח יחידה גם לנשים, אבל אף אחד לא שואל מה נשים עוברות״
״הרוב הודו בפנינו שהן מדברות על מה שהן עברו בפעם הראשונה. החברה לא רוצה לדעת על הדברים הקשים שעברו ולכן סוגיית ההקשבה חשובה״, מוסיפה פרופ׳ הראל־שלו. ״מדובר במציאות לא נורמלית, שקשורה גם באלימות כלפי אנשים אחרים, כך שגם אם הן לא מפתחות הפרעה פוסט טראומטית – ורובן לא מפתחות – הן עדיין חוות חוויה טראומטית. אם בצבא יקשיבו לסיפורים שלהן לפני שמשגרים אותן לאזרחות, אפשר יהיה להפוך את החוויה שלהן ללגיטימית. בפועל נשים מפחדות לדבר על מסע הייסורים שהן עוברות, גם כי הן פוחדות לחיות עם הסטיגמה והתיוג, גם כי הן מפחדות שזה ישפיע על הגיוס של מי שרוצות לשרת כלוחמות וגם בגלל קשיי ההתמודדות מול הרשויות". "עושים להן ויה דולורוזה בוועדות", מסכמת פרופ' דפנה־תקוע, "עושים את זה גם ללוחמים, אבל עוד יותר ללוחמות".
ראש מעל המים
אחת ממאה הלוחמות ותומכות הלחימה שהתראיינו למחקר היא לורן דגן־עמוס. לוחמת קרקל לשעבר מתמודדת מאז יוני 2005 ועד היום עם פוסט טראומה בעקבות אירוע ביטחוני במחסום היציאה מקלקיליה, שבו היא הותקפה על ידי שתי נשים פלסטינאיות רעולות פנים. ״הרבה ממה שהתרחש באותו יום נמחק לי. הייתי מרוחה על הרצפה והן הכו אותי נמרצות בכל חלקי גופי. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, לי זה היה נראה כמו נצח. הרגשתי חידלון וחשבתי רק על דבר אחד, אם חיי צריכים להסתיים, שזה יקרה מיד״, היא משתפת. ״בשלב מסוים השתלטתי על אחת מהן, ואז הגיעה עזרה. כל הגוף שלי כאב, פינו אותי לבית החולים ואחר כך עברתי חודש של טיפולי פיזיותרפיה. החודש הראשון היה נוראי. הסתגרתי בחדר שלי, לא הצלחתי לישון, צרחתי ובכיתי בלילות. בסוף הגעתי לנוירולוג שקבע שמדובר בפוסט טראומה״. היום היא בת 35 , מתגוררת בגדרה, נשואה ואם לשניים, דוקטורנטית במחלקה למדע המדינה ומרצה באוניברסיטת בר אילן על הקשר של הודו לסכסוך הישראלי־פלסטיני.
לורן דגן־עמוס, הלומת קרב: ״גם אני הייתי יכולה להיות איציק סעידיאן. מרגע שצמד המילים ׳פוסט טראומה׳ נזרק לאוויר, צה״ל עשה הכול כדי להוציא אותי החוצה. עד עכשיו אני מרגישה בושה, תחושת הכישלון לא מרפה"
לפני שנתיים נבחרה למרצה מצטיינת. אבל דגן־עמוס חיה חיים כפולים, מלחמת ההישרדות הפרטית שלה לא מפסיקה מאז אותו יום. ״אני לא מסכנה, לכאורה, אני עושה הכול כמו שצריך״, היא אומרת, ״אבל אני חיה הרבה בפוזה, מנסה להחזיק את הראש מעל המים ומשלמת מחיר כבד על הנורמליות הזאת״.
סיפורו הטרגי של סעידיאן, טלטל עוד יותר את עולמה של דגן־עמוס. ״גם אני הייתי יכולה להיות איציק סעידיאן״, היא פוסקת. ״הסיפור שלו שובר אותי ומחזיר אותי אחורה. אם הוא ימות זה יהיה אסון לחברה הישראלית. אני לא מצליחה להבין למה לא מאמינים לנו, זה לא שרצינו להיפצע, אז למה אתם מקשים כל כך? כמה ביורוקרטיה, כמה אטימות״, היא אומרת ולא מפסיקה לבכות. ״אנחנו, הפוסט טראומטיים, הקרבנו כל כך הרבה ונותרנו שקופים לגמרי. מרגע שצמד המילים ‘פוסט טראומה׳ נזרק לאוויר, צה״ל עשה הכול כדי להוציא אותי החוצה. מוועדה לוועדה ראיתי איך אני מתדרדרת. ניסו למצוא פרצות וסתירות בדברים שלי, ובגלל שאני בחורה היה לכאורה קל להכשיל אותי, כי לפי התפיסה הרווחת בחורה הרי לא יודעת להתמודד. בסוף החליטו לשחרר אותי חצי שנה לפני מועד השחרור המקורי שלי, והורידו לי את הפרופיל מ־ 97 ל־ 21 . מהרגע הזה צה״ל יצא מהתמונה, ואני – שהייתי אדם שמח ופעיל – רק הלכתי והסתגרתי. ניתקתי קשר עם כולם, הרגשתי הכי בודדה ולא ישנתי בלילות. אם לא הוריי שנלחמו בשבילי, אני לא יודעת היכן הייתי היום״.
בתום הליך של שנה וחצי הוכרה דגן־עמוס כפוסט טראומטית וקיבלה 50 אחוזי נכות, אך ניכר שהיא רחוקה מלהרגיש הקלה.״לקח לי שנים ‘לצאת מהארון‘ כפוסט טראומטית. מסביב ידעו שאני מוכרת כנכת צה״ל, אבל במשך הרבה זמן לא הודיתי שמדובר בפוסט טראומה. במהלך השנים עזבתי הרבה מקומות עבודה, לקח זמן עד שנפתחתי בפני בן הזוג שלי, ואני עדיין נמצאת בטיפול ומתמודדת עם הקשיים שלי בזוגיות. ליד הילדים שלי אני מנסה לשחק אותה. עד עכשיו אני מרגישה בושה, תחושת הכישלון לא מרפה, אבל אני מאמינה שנשים לוחמות זה סופר חשוב – גם לנשים, וגם לחברה שלנו כולה. אם אצליח לחזק מישהי אחת והיא תתחיל לדבר, זה שווה הכול״.