בעקבות הווידוי של שירלי לוי: האם הדרך למציאת זוגיות היא לוותר על עצמך?

לפני עשור, כשהגעתי לעיר, נטולת בן זוג ובניסיון נואש למצוא אחד, הקשבתי לעצה שניתנה לי: "תהיי קצת פחות", או בגרסה המורחבת – "את בולטת מדי", "רוקדת מדי", "צוחקת מדי", "דעתנית מדי", "יש לך מה להגיד על הכל וגברים לא אוהבים את זה". זה הזכיר לי את אורסולה שאמרה לבת הים הקטנה: "גברים שונאים אישה שמפטפטת".

>> שירלי לוי: "המצחיקולה הזאת יכולה להיות גם פצצה"

אז ניסיתי את זה. ערב אחד, התיישבתי על הבר עם כוס יין, קצת חייכתי אבל לא צחקתי יותר מדי, רק בהיתי במתרחש. לא רקדתי על הבר, רחמנא ליצלן, הכל רק כדי שאהיה נגישה. האם התחילו איתי יותר באותו הערב? אני ממש לא זוכרת. מה שאני כן זוכרת זה את תחושת התסכול. באותו ערב לא נהניתי בכלל, לא הייתי עצמי ולא עניין אותי אם מישהו יתחיל איתי כי גם ככה הוא לא יכיר את מי שאני באמת באותם רגעים, אז מה הפואנטה?

>> נעים מאוד, אני אפרת וכטל ואני סובלת מסינגליזם

אחרי הטור הזה שכתבתי ו"השאלה המעצבנת", קיבלתי הרבה טיפים מה עליי לשנות בעצמי, כדי שהזוגיות המיוחלת תגיע. ההיילייטס: "את צריכה לצאת מהעיר", "את צריכה להפסיק להיות פעילה ברשתות חברתיות", "אל תעלי תמונות יפות", "את אינטלגנטית מדי וזה מאיים על גברים" ו-"את צריכה לשנות את הטייפקאסט שלך ואוטומטית לומר לא לכל מי שהיית יוצאת איתו בדרך כלל".

האכפתיות וההירתמות מחממות את לבי, ואני גם בטוחה שהטיפ של "משנה מקום משנה מזל" מוכיח את עצמו לא מעט, אבל אני מכירה מספיק זוגות שהכירו בעיר, כן, אפילו בלי לצאת מהטייפקאסט הקבוע שלהם. אצל כולם זה נגמר בסלפי עם הכיתוב "היא אמרה לי כן", אז אני לא בטוחה שזה הגורם המרכזי לכך שאני לבד.

קיבלתי הרבה טיפים מה עליי לשנות בעצמי, כדי שהזוגיות המיוחלת תגיע. ההיילייטס: "את צריכה לצאת מהעיר", "את צריכה להפסיק להיות פעילה ברשתות חברתיות", "אל תעלי תמונות יפות", "את אינטלגנטית מדי וזה מאיים על גברים"

לא מעט נשים כתבו לי שהן באמת ובתמים רוצות לדעת למה אני והן לבד. איך ייתכן בעיניי שדווקא נשים מצליחות ומוצלחות, בעלות ביטחון עצמי בריא, עבודה מסודרת ונראות חיצונית אטרקטיבית – דווקא הן לא מצליחות בתחום הזוגי. אז הנה, הטור הזה מוקדש עבורכן.

אם הרווקה של פעם הייתה "אישה ממורמרת" שלא אוהבת את עצמה והטיפ הראשון שניתן לה הוא – קודם כל תלמדי לאהוב את עצמך, אז אני מאמינה שהיום הרווקות מייצגות משהו אחר בהתאם לרוח התקופה. הרווקות של העידן הזה הן נשים ששלמות עם עצמן, הן נשים שמצליחות ומוצלחות בשאר תחומי החיים, ורובן מבינות שאלה לא מידת הג'ינס ולא צבע השיער שגורמים למישהו לאהוב אותך. לעיתים אפילו להפך.

אני מודה שנמנעתי בהתחלה מלכתוב טור כזה, כי יש בכך ניחוח מתנשא. כולנו (או לפחות אני) זוכרים את האמירה של בר רפאלי שבימי רווקותה התלוננה בפני קונאן אובריאן ש"בכלל לא מתחילים איתה", בזמן שהיא נבחרה לאישה הלוהטת בעולם על פי מגזין מקסים לשנת 2012. כולנו הוצאנו את הכינור והזלנו דמעה, כי אין מה לעשות, קשה לחוש אמפתיה מול מישהי שלא רק מדגישה את היתרון שלה, אלא גם מתלוננת עליו. זה מין מלכוד שכזה, שבו את לא באמת יכולה להתלונן כי את יוצאת מתנשאת. אבל ציניות בצד, לא חסרות נשים לוהטות ומצליחות שמבלות את לילותיהן בלהזיל דמעות על הכרית.

>> למה אפרת וכטל לא מתנשקת בסילבסטר?

בשביל לסבר את האוזן, אספר לכן שאפילו ישנו תסביך מוכר במיתולוגיה הנקרא "תסביך פסיכה", על שם פסיכה היפה והמתוסכלת, שבניגוד לאחיותיה לא הצליחה למצוא זוגיות, ועל כן האמינה שיופיה הוא בגדר קללה שהוטלה עליה. בסוף קופידון חטף אותה ושמר עליה בכלוב מזהב כדי שאמו הקנאית, ונוס, לא תהרוג אותה (משהו כמו שילוב בין שלגיה ליפה והחיה). הכי קל להישען על התסביך ולהגיד "כנראה זה מה שיש לי", אה?

אבל עם כמה שקל להאשים (שוב) את הסביבה החיצונית, להצביע על הגברים המאוימים או להתגאות במראה מצודד ובשכל חריף שמקשים על הזיווג, עובדה שבסוף רפאלי חיה בזוגיות. אפשר גם להסתכל על רותם סלע ועל גל גדות, שנראה כי הן נשואות באושר מבלי שנאלצו להחזיק סכין שלופה מול הגברים שלהן בשביל לשכנע אותם להתמסד. במילים אחרות, אני בטוחה שכל אחת מאיתנו יכולה למצוא את האחד, שיהיה מספיק בטוח ויציב למולה. ולאלו שמאויימים מאישה חזקה, תאמינו לי שגם האישה הכי בטוחה בעצמה רוצה מדי פעם להניח ראש ולהישען על כתף מכילה.

אז פסלתי אי-אהבה עצמית ופסלתי את האיום האיראני ברשימת גורמי הסיכון. אז מה בכל זאת הסיבה לרווקות? מעבר לטענות הקלאסיות על שאננות, אי לקיחת יוזמה או שיפוטיות יתר, מחקרים מדברים על התקבעות באורח חיים וצורת מחשבה יחידנים שמובילים לקושי לחלוק את המרחב האישי, הפיזי והמנטלי עם מישהו אחר. הרי ככל שעובר הזמן, הרווקים מתרגלים לאורח חיים אישי ועצמאי, ונהיה קשה יותר ויותר להכניס מישהו פנימה ולשנות הרגלים. עוד יותר קשה להכניס מישהו ללב, להרחיב אותו ולהתרגל לשיח של שיתוף ואהבה. אגב, בדיוק בגלל זה מאמצים כלב! לא רק בשביל להפיג את הבדידות, אלא גם כדי לאמן את שריר האהבה וללמוד להתחשב בעוד יצור חי. זה אומנם עוד לא הוכיח את עצמו, אבל פלאונדר (כן, קוראים לכלב שלי על שם דג המחמד של אריאל, הלא היא בת הים הקטנה) ואני ממליצים בחום!

המחקרים מדברים על הפחד מלאבד את החיים העצמאיים, את חיי הבליינות הקלילים, את האדרנלין ואת הריגוש מחיזור ומהיכרויות קצרות טווח. כלומר, הפחד מלאבד אחיזה במה שאנחנו מכירים, אבל כשאני חושבת על זה, אני תוהה האם אני מפחדת לאבד את עצמי כפי שאני מכירה את עצמי? האם התרגלתי לטייטל "אפרת, אשת תקשורת, רווקה פלוס כלב"? האם אני באמת יכולה לשנות את תעודת הזהות שלי?

>> הרימי לחייך: כל הסיבות לצאת לבד לבר

זה יהיה כל כך מוזר לענות "כן", לחברה שתמיד שואלת "וכטל, יש גבר בחייך"?, במקום התשובה האוטומטית "ביץ', פליז". וזה יהיה ממש מוזר לא להגיע יותר בכל שיחה אפשרית לנושא הזוגיות, לרצון לשדך לי מישהו ולתזכורת מהסביבה שהגיע הזמן להקפיא ביציות. אפילו הבדיחות הקבועות עליי ייעלמו.

אולי אני נאחזת ברווקות ומסתתרת מאחורי הקלף כי זה קל ומגניב לייצר שיחות בנושא? אולי אני כל כך מכירה את עצמי כפי שאני, שאני חרדה מהשינוי? איך תהיה אפרת בגרסת הזוגיות? האם היא תהיה פחות צינית? פחות מצחיקה? פחות אמביציוזית וחדורת מטרה? עובדת פחות מסורה? האם היא לא תוכל לכתוב כי "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב"?

לא נראה לי שהטורים שלי הם שימנעו ממני להיכנס למערכת יחסים. עובדה שרבות מהנשים הרווקות לא מפרסמות טורים בנושא, אבל הן עדיין מחזיקות בתואר הזה כחלק בלתי נפרד מתעודת הזהות שלהן

לא מעט אנשים תוהים בפניי מה יקרה לטורים האישיים שלי כשאכנס לזוגיות, ובכלל, האם הטורים מרחיקים ומרתיעים גברים או שהם דווקא מתחילים איתי בעקבות הידיעה קבל עם ואינסטגרם שאני רווקה.

אני מודה שבהתחלה פחדתי, התמהמהתי לא מעט אם לשאת בגאון את הטייטל הזה, אבל אז נזכרתי שגם בלי קשר לסטטוס ה"רווקה" הנוכחי, לא הייתי בזוגיות בעשור האחרון. כלומר, לא נראה לי שהטורים שלי הם שימנעו ממני להיכנס למערכת יחסים. עובדה שרבות מהנשים הרווקות לא מפרסמות טורים בנושא, אבל הן עדיין מחזיקות בתואר הזה כחלק בלתי נפרד מתעודת הזהות שלהן.

על פי שיטות החשיבה החיובית, המוח מאמין לכל מה שאומרים לו, אז אם נגיד לו כל היום – "לא מתחילים איתי, אני רווקה ולעולם לא אמצא זוגיות", הוא יתקבע על זה. האם זה שלא רק אני אומרת בקול רם שאני רווקה, אלא גם הסביבה, גורמת למוח שלי להשריש את התפיסה הזו אפילו יותר? יכול להיות.

אבל אני גם תמיד אומרת למוח שלי שזה יגיע בזמן שלו ושאני יודעת שאני ראויה לאהבה, וכך מצאתי עבורכן את הסיבה האופטימית מכל – על פי מחקר של טלי שארוט מאוניברסיטת ניו-יורק, 80 אחוז מהאוכלוסייה נוטים לאופטימיות מאשר לריאליזם, ולכן אנחנו נוטים לנבא לעצמנו תסריטי חיים לא רעים בכלל. יתרה מזאת, הוכח מחקרית שציפייה למשהו חיובי גורמת לנו אושר: רמות הסרוטונין עולות ככל שמשך הציפייה מתארך. כלומר, אם אפשר לבחור אם לקבל את הדבר המיוחל ברגע זה, בעוד שלושה ימים או בעוד שבוע, האופטימיים יעדיפו להתאפק וליהנות מהדרך עד לתוצאה הרצויה – כל עוד היא אכן מובטחת (תחשבו על זה קצת כמו על פור-פליי). אז יכול להיות שאנחנו לא בררניות, לא מאיימות ולא מפחדות לאבד את עצמנו, אלא פשוט עבורנו – אופטימיות זה שם המשחק.