איך זה שפרח כמוך לבד בגיל 36? זו בדיוק הסיבה
אפרת וכטל נקלעה למשפט שדה על כוס יין. זה נגמר בניצחון מוחץ ובתובנות מאוד מעניינות
"אז מה, איך זה יכול להיות שלא היית במערכת יחסים בתשע השנים האחרונות?", תהה הגבר שישב מעבר לכוס היין מולי. "תשמע, אנחנו יושבים כאן לדייט קצר", השבתי, "התשובה ארוכה ומפותלת מכך". "כן, אבל אני בטוח שיצאת לדייטים", הוא הפציר בי והתחיל לעשות חישובים משל היה אלברט איינשטיין של תורת היחסים. "נגיד ויצאת אפילו רק לשלושה דייטים בשנה, שלוש כפול תשע שנים שווה 27. את רוצה להגיד לי ש-27 גברים לא היו טעמך ושום דבר לא צלח?", הוא הזדעזע.
>> רוצה להתחתן? תציעי נישואין בעצמך
מבועתת מהסטטיסטיקה הנוקבת ומהאשמה שהוטלה עליי ובעודי מתפתלת קלות, ניסיתי להסביר כי לכל אחד יש את הסיפור שלו. מבלי להכליל, או חלילה להאשים את "הדושבאגים התלאביביים", הסברתי שחלק רצו ואני לא, חלק אני רציתי והם לא, עם חלק ניסיתי אבל מה לעשות שהלב לא באמת היה בעניין, ושמעבר לכל אלה אני לא נשארת איפה שאני לא רוצה – רק כי זה מרגיע את הסביבה. במילים אחרות, אני פשוט מאוד מאלה שלא מוכנות להיות בקשר לא מוצלח רק "כדי להיות בקשר", אני מעדיפה להיות לבד מאשר בודדה בתוך הביחד.
יכולתי להיפטר מהשאלה הטרחנית באמירה כוללנית סטייל "העיר הזאת קשה", "זו התקופה" או "כולם פה גייז", אבל אני באמת ולא בתמים מאמינה ששום דבר חיצוני לא משפיע על הבחירות שלי ועל ההתנהלות שלי. אני מעדיפה להסתכל פנימה, לבחון ולמצוא מה הסיבה, ואני לא בטוחה שבדייט על כוס יין, בנסיעה קצרה במונית או בדרך לסופר בשביל לקנות חלב (שקדים. הפכתי לשבוע לטבעונית), – אני יכולה לספק תשובת מחץ למעוניינים. בכל זאת אני משקיעה בגילוי התשובה הזו לא מעט כסף, מה שבוודאי עזר לפסיכולוגית שלי לממן את הדירה שקנתה, שגם אותה היא משכירה לרווקים. אין, תאמינו לי, אנחנו האוצר הלאומי.
>> מהארון ללב: שיטת מארי קונדו לדייטים
אבל ברצינות, היש שאלה יותר מבאסת לפתוח איתה דייט? כי לא, זו לא באמת מחמאה, למרות הפליאה שהיא מחזיקה בתוכה על איך ייתכן ש"בחורה מדהימה כמוך לבד". האמת היא שהשאלה הזו בעיקר באה לברר מה פגום בך ולמה למי שמולך לרצות בדבר המקולקל הזה שמישהו אחר כנראה לא רצה. לראייה, התחקיר שהגיע בעקבותיה: "את בטח לא יודעת להתנהל במערכת יחסים, אף פעם לא חלקת דירה עם מישהו, אף פעם לא היית בחו"ל עם בחור. אז למה שתשתפשפי עליי?" (והפעם הוא לא התכוון בקטע מיני כי עם זה הוא הבהיר שהוא היה מסתדר מצוין). כי מבחינתו, העובדה שהוא סיים לפני חודשיים קשר של שנה וחצי שכלל מגורים משותפים, מקנה לו את הזכות להתנשא מעליי ולגרום לי להרגיש שאני פגומה.
משום מה, גיליתי נכונות להמשיך להעיד על דוכן העדים. הסברתי שלאהוב אני יודעת, ושלאהוב, לפחות לדעתי, זה משהו שבכלל לא צריך ללמוד – בדיוק כמו שלדעתי לא צריך ללמוד להיות אימא. כשהרגע הנכון יגיע, יגיעו איתו גם הרגש וההתנהלות האינטואיטיבית. אז אולי עוד לא זכיתי לאהוב בן זוג, אבל זה לא משנה. גם הבאתי ראיות: אני מתחזקת קשרים עם חברים של שנים, מתחזקת עבודה יציבה ויחסים בריאים, מגדלת כלב, מגלה אחריות, מסירות ודאגה לאחר, גרתי עם לא פחות מעשרה שותפים שונים, ולא רק שעם אף אחד מהם זה לא נגמר בפיצוץ, גם את הריבים על הכלים ועל הורדת הזבל צלחתי בגבורה. אז למה שאתאמן על אהבה? חוץ מזה, אני לא בטוחה שריבוי מערכות יחסים היא ערובה להצלחה של הקשר הבא.
כי אם חושבים על זה, למה נראה למישהו שעדיפה בחורה שידעה חמש מערכות יחסים של שנתיים-שלוש כל אחת? איך זה אומר שהיא מוכנה יותר מאשר מישהי שלא ניהלה מערכת יחסים רצינית? איך זה אומר שהיא פחות פגומה? אם כבר, אולי היא בכלל מגיעה עם קיבעונות של איך נראית מערכת יחסים ודווקא הראייה השונה של שניכם היא זו שתפריע?
גם אנחנו הנשים חוטאות. "אה, הוא רווק בן 42?, אז הוא בטוח דפוק, אל תצאי איתו. עדיף גרוש בן 42, הוא לפחות יודע מה זה מערכת יחסים רצינית", אנחנו נוהגות לטפטף אחת לשנייה. וואלה? ומי אמר לכן שהנישואין שלו לא הסתיימו כי הוא בגד, כי הוא שקרן, תלותי או מחובר בחבל הטבור לאימא שלא שהפכה לחמות מהגיהנום? ואולי הקשר הסתיים כי הוא פשוט לא באמת יודע איך להיות באחד כזה? אולי הוא משוגע ואולי הוא פשוט רצח את האקסית שלו? טוב נו בסדר, אז אולי אני נסחפת בהשפעת הבינג' של YOU בנטפליקס, אבל אולי דווקא הגבר הרווק הוא זה שפיתח עמוד שדרה יציב ואיתן, כזה אחד שלא יפחד מאישה חזקה ודעתנית או מאישה רגישה שתזיל דמעה.
בשורה התחתונה, אין לדעת. אבל מה שבטוח הוא שאם לא הכרנו את האחד אי שם בחטיבת הביניים, אז סביר להניח שכל אחד מהצדדים במערכת היחסים יצק לתוכה שק עצום של חוויות ושריטות מחייו האישיים, ואולי דווקא הפגום של האחד הוא בדיוק מה שהאחר יודע להכיל.
עם כל רשימת המרכיבים הארוכה שאיתה מגיעים לדייט, הסטטוס והרזומה הזוגי בכלל לא צריכים להיות פקטור. השאלה הנכונה היא איך בנאדם מתנהל בקשר מכל סוג שהוא. הגיע הזמן לזנוח את ההנחה לפיה אם הגעת לגיל 36 המרשים בתור רווקה, מעולם לא כרעו ברך לפנייך ואין לך רקע של שיברון לב אכזרי, אז את בעצם לא מוכנה לחיי זוגיות. אני לא בריאיון עבודה שבו מוטלת עליי חובת ההוכחה שאמביציה ורעב חשובים יותר מ"ניסיון קודם = יתרון".
כי מה לא בסדר בזה שאני רוצה "לבחור נכון"? מי אמר שיותר נכון להתחתן בגיל 26 ולהתגרש בגיל 32 פלוס ילד? מי אמר שזו הערובה לכך שהצלחתם בחיים? אולי אני זו שעושה נכון? אולי זה שאני בוחרת כל פעם לקום וללכת, גם אם הבחור מקסים ורוצה, אבל אני מרגישה ש"זה לא זה", זהו הצעד הנבון? אולי ההחלטה שלא ליפול ללחץ חברתי ולהישאר בזוגיות רק כי זה מגניב ומקובל יותר, זה צעד הרבה יותר אמיץ?
הרי איך שלא תעני על שאלת "איך זה ש", לא קיימת תשובה נכונה שתספק את הצד השואל. את לא באמת יכולה לצאת מזה טוב, לא אם תספרי על קשר לא בריא שמנע ממך להיכנס לאחר, לא אם תספרי על בררנות יתר ובטח לא זה שתספרי על זה ששבר לך את הלב וגרם לך לאבד אמון אט אט.
בכל אופן, כדי לסגור את אותו הדייט, השבתי שעם הזמן, אם נכיר לעומק, הוא ילמד להכיר אותי ויקבל את התשובה המלאה. אבל אם הוא מחפש מה דפוק בי אז אפשר לשחרר, כי אין לי סיבה להוכיח את הנורמליות שלי. בסוף הערב, הוא שלח התנצלות במידה והוא היה חטטני מדי. הוא גם החמיא וציין שהיה לו מאוד כיף בחברתי ויששמח לראות אותי שוב. אני, שחלילה אחטא ב"שפיטה מהירה" או בררנות יתר, הסכמתי. זה נגמר בזה שהוא סינדל לי שלושה ערבים שהסתכמו כל אחד בהברזה, מה שסיפק לי חומר לטור "הנעלמים" שכתבתי ממש לא מזמן וניצחון מוחץ במשפט השדה שקדם לכך. כי איך ייתכן שבחורה כמוני לבד? התשובה היא: בגלל בחורים כמוך.