פוסט-טראומה להמונים: "בימים האלה כולם כמוני"
פוסט טראומה מכניסה את הגוף למצב הישרדותי גם כשסכנה אינה נשקפת, גורמת להימנעות מאירועים ולפלאשבקים קשים. נתי ממן סובל מפוסט טראומה ממבצע צוק איתן, ועכשיו הוא מרגיש שכולם מזדהים איתו
הטעם המר מגל הטרור שפקד אותנו וכאב הלב על הנרצחים והפצועים לא מרפה. כעת החרדה היא מנת חלקם של רובנו. החיים ממשיכים, כמו שנהוג לומר, אבל יש מי שחיים את הטראומה יום יום, שעה שעה. נתי ממן, המתמודד עם פוסט טראומה ממבצע צוק איתן, משתף בתחושותיו בימים אלו וכותב בפייסבוק:
"טנדר מיצובישי עוצר לידי ברמזור בצומת של עזריאלי, אני מסתכל ימינה, ארבעה פועלי בניין. כנראה ממוצא ערבי. מעביר את האופנוע לניוטרל, מוריד רגלית. מוכן לקפוץ ממנו. הדלת שמאחורי הנהג נפתחת, הוא רץ אליי, שולף סכין. הוא רץ אליי ושולף סכין רק בדמיון שלי. רק בראש הדרוך מדי שלי. הם כולם כמוני. הם בכלל מרמלה ולוד, יושבים ברכב עייפים מעוד יום עבודה רגיל מאוד. מחכים באדום כדי לרדת לאיילון ולנסוע הביתה. מסתכלים עלי, פותחים חלון ואומרים 'סחטיין על האופנוע'. חייכתי אליהם, ליטפתי את הפלסטיק ובלי לחשוב פשוט יצא לי 'כפרה עליו'. העברתי לראשון וברחתי משם.
>> איך תדעי אם מישהו ממשפחתך סובל מפוסט-טראומה ואיך מתמודדים עם זה?
>> גל טרור: איך מדברים עם ילדים על תכנים קשים?
אני מגיע לתחנה של פז, על דרך השלום. מוריד קסדה כדי לתדלק. מאזדה 3 של מחבל נמצאת בעמדת התדלוק לידי, הוא יוצא ומכוון עלי אקדח, צועק 'אללה וואכבר'. מכוון עלי אקדח רק בדמיון שלי. רק בדמיון שבראש הדרוך מדי שלי. הוא בכלל מרוקאי, הוא בדיוק כמוני. הוא לא מחזיק אקדח, הוא בסך הכל ממלא דלק ברכב החברה שלו. הוא לא צעק שום 'אללה-וואכבר' רק מלמל לעברי 'וואי, ממש סבבה שכבר לא קר', הנהנתי לו בחיוך מפוחד, סיימתי לתדלק וברחתי.
אני לא רוצה לשבת לקפה בכיכר, מעדיף בירה בבית. כשיש מסיבה עם הרבה אנשים, שחלקם היו שם ברגעים מפחידים או לא נעימים, אני מעדיף לשבת בבית עם פומו ולהבדיל את עצמי מהכלל. אני מעדיף לפספס חוויות ואירועים. מוכן לעשות הכל רק לא להיזכר בטעות ברגעים קשים
הראש שלי דרוך מדי, מכירים את זה? בימים האלה כולם מכירים. בימים האלה – כולם כמוני. גל טרור ופיגועים במרכזי ערים עושים את כולם דרוכים, גורמים לכולם להיבהל מכל רעש, לחשוב איזה נעליים לנעול כשיוצאים מהבית, עם איזה נעליים הכי קל לברוח. להתחיל לחשב אם לשבת בבית קפה עמוק בפנים או ממש בכניסה. מה עדיף, לשבת עם הגב לקיר או להיות מוכן לפעולה או מנוסה?
>> מדריך: כך תסייעו לנפגעות ונפגעי חרדה בזמן אמת
השנה ביום העצמאות כנראה יהיו הרבה פחות זיקוקים, למישהו נפל האסימון שזה פוגע ודורך את הראש הדפוק מדי ומפריע כאן להמון אנשים ובעלי חיים. אז שר התרבות הודיע שבטקס הממלכתי ימנעו ממופע האימים, הוא גם המליץ לרשויות המקומיות לפעול כך – ואני מקווה שנראה אותם גם מיישמים. מישהו סוף סוף הבין שכולם כאן כמוני. מי שקורא דברים שאני כותב יודע שאני מכנה את הפוסט טראומה שלי 'הפוסטמה' (הלחם מילים מאוד לא מדויק שנותן לה שם עם אופי מעצבן וטיפשי כמו שלה).
ה'פוסטמה' אחראית לארבעה דברים ממש מציקים. ארבעה דברים שבתקופה הזאת אני שומע שכולם לצערי כמוני חווים:
- רעשים של אופנועים מוגזמים, נפצים, זיקוקים, טריקת דלת, צעקה ברחוב וסירנה של אמבולנס או משטרה מחזירים אותנו ברגע לתחושות של מלחמה, הם עושים אותנו דרוך יתר על המידה, הם גורמים לנו לסבול מחוסר שינה. זה מוביל לתפקוד פחות טוב בעבודה. אנחנו עצבניים ביום יום ולפעמים ממש חסרי סבלנות, זה לא עוזר בסיטואציות חברתיות עם חברים או היכרויות רומנטיות – עוררות, דריכות יתר של מערכות ההגנה בגוף. אנחנו לא שולטים בזה, הגוף שלנו תקוע, המוח תמיד מכוון על מצב הישרדות.
- אני לא רוצה לשבת לקפה בכיכר, מעדיף בירה בבית. כשיש מסיבה עם הרבה אנשים, שחלקם היו שם ברגעים מפחידים או לא נעימים, אני מעדיף לשבת בבית עם פומו ולהבדיל את עצמי מהכלל. אני מעדיף לפספס חוויות ואירועים. מוכן לעשות הכל רק לא להיזכר בטעות ברגעים קשים – הימנעות, הצורך שלנו להימנע ממקומות או אנשים שמזכירים לנו את האירוע. זה לא נשלט, זה ממש כפייתי. זה תסמין שקט מאוד אבל מאוד הרסני.
הוא בכלל מרוקאי, הוא בדיוק כמוני. הוא לא מחזיק אקדח, הוא בסך הכל ממלא דלק ברכב החברה שלו. הוא לא צעק שום 'אללה-וואכבר' רק מלמל לעברי 'וואי, ממש סבבה שכבר לא קר', הנהנתי לו בחיוך מפוחד, סיימתי לתדלק וברחתי
- סרטון בטלוויזיה או בוואטסאפ מזכיר מה היה, ברגע אחד הגוף מתמלא בדיוק באותה תחושת חרדה. ממש אפשר לשמוע את אותם קולות, להרגיש אפילו טעמים וריחות. זה גורם להזיע, הדופק מאיץ, לפעמים אפילו פלאשבק ויזואלי מתוך אירוע קשוח זה מקפיץ. זה כמו קסם של המוח, היכולת לשלוף זיכרון מהעבר ולחבר אותו למשהו שקורה כאן עכשיו, קצת בכוח. זה מפעיל את החושים וגורם להם להתנהג שוב בדיוק כמו שם, למרות שהכל שונה עכשיו. המוח עם הקסם שלו נמצא שם גם.
- מצב רוח ירוד או מרומם ושינויים מהירים, פתאום יש חוסר יכולת להיזכר באירועים. ניתוק מהכאן ועכשיו וגלישה למחשבות וחלומות בהקיץ. פה האשמה עצמית, ושם פתאום אדישות מוחלטת או מנעד רגשות מאוד מצומצם. שינויים קוגניטיביים. רגשות בגוף משתוללים בצורה קצת פראית. טראומה לצערי משפיעה על זה גם, זה קצת כמו באג במערכת הרגשית.
כולם עכשיו כמוני, ואותי זה בטח לא מנחם. גם ביום יום יש כאן קבוצה גדולה מדי של אנשים שמתקשים להירדם. תחבקו את התחושות ותדעו שזה זמני. תבקשו מחברים או משפחה עזרה ואם צריך אל תתביישו לפנות גם לגורם מקצועי. תהיו רגישים לחברים, גם אם פתאום הם קצת עצבניים או מרגיזים או נמנעים, או מדוכדכים. זה עוד מעט יעבור ונחזור לסוג של שגרה. ככה כנראה נגזר עלינו במאה הקודמת כשבחרנו מדינה. ואחרי שהכל ירגע תזכרו שבמדינה הזאת יש ועוד יהיו לצערנו הרבה פיגועים ומלחמות. וגם בשגרה השקטה והנעימה, יש כאן קבוצה יותר מדי גדולה שסובלת מתסמינים של 'פוסטמה ארורה'.
מוקדש לזכרם של הנרצחים זכרונם לברכה. נוחו על משכבכם בשלום. בתוספת איחולי החלמה מהירה לכל הנפגעים בגוף ובנפש".
>> "גם אני יכולתי להיות איציק סעידיאן": הלומות הקרב יוצאות מהארון