זהירות, עומס: המגפה השקופה שמסכנת אימהות עובדות

מכירות את זה שיש לכן 101 דברים לבצע, ועוד 20 משימות שמחכות רק לתעדוף? אצלי למשל, ברגע זה ממש, שתי בייביסיטריות מחכות לתשלום וכך גם המלון שהזמנתי לפסח, המדיח סיים את פעולתו אך הכלים עדיין שם, המייבש צריך פינוי, צריכה לזכור להכין לתינוק מחית פירות, אה, וגם לקנות פירות. וירקות. וקוטג' לגדולה. להוציא את הכלב, להביא לגן מוצץ אחד ספייר, לרשום את הגדולה לגן לשנה הבאה, לרשום את הקטן לגן, להסדיר הגדלת מסגרת עם הבנק כדי שאוכל לשלם על כל היופי הזה, למצוא בייביסיטר למחר כדי שאוכל לעבוד, לקבוע לעצמי אימון כושר, להוציא עוד שתי חשבוניות, לבדוק מה עם הכסף ששלושה מקורות שונים חייבים לי, וצריכה גם לקפוץ למערכת בקרוב.

>> האימא שעצבנה את כל האימהות ברשת

כל אלו משימות שהצלחתי לירוק מתוך מוחי המקרטע שבהחלט עייף מדי מכדי לחשוב. הרשימה הזו מתארת לא רק את חיי היומיום שלי, כי אם גם את אלה של אימהות בעולם כולו שמנסות לשלב בין חיי בית לקריירה. בכל רגע נתון מוחנו קודח מרשימה של דברים שצריך לזכור לבצע, גם אם לא את כל הדברים צריך לבצע לבד. בעולם העבודה היו קוראים לזה ניהול פרויקטים, ג'וב בכיר שבוודאי היה מניב גם שכר נאה, אך מכיוון שמדובר במשימות הקשורות בעיקר לניהול הבית שלנו, אין עליהן תגמול. זוהי עבודה שקופה ושוחקת שהפכה למגפה של ממש בעידן שבו אנו חיות, מגפת הנטל המנטלי (Mental Load), אם לקרוא לילד בשמו.

עומס רגשי, קווים לדמותו | איור: מיכל רוט

"יש לנו משאב קוגניטיבי אחד, שהוא למעשה הבריכה של הדברים בחיים שלנו. כל ההחלטות שאנחנו מקבלים, כוח הרצון שלנו, דברים שצריך לזכור לעשות – כל אלו יושבים על הבריכה האומללה הזאת וככל שאנחנו משתמשים בה יותר, כך היא מתרוקנת", אומרת שרון בירקמן, חוקרת צרכנות ובעלת הבלוג "האישה שהפסיקה לקנות". "עומס קוגנטיבי מייצר מעמסה על מנגנון קבלת ההחלטות ובסוף אנחנו מחליטים פחות טוב. ככל שיש לנו יותר תחומים שאנחנו אחראים עליהם: הילדים, ההורים שלנו, העבודה, הוועד בגן, טיפת חלב, ככה יש לנו עוד חזיתות שבהן צריך לקבל החלטות וצריך לזכור דברים, וכך המשאב שלנו מתכלה. זה כמו יישומים שפתוחים ברקע וטוחנים את הזיכרון של המחשב".

ד"ר שרון בן רפאל: "נשים מגיעות לנוירולוג או לפסיכיאטר כשהערך העצמי שלהן מתערער מאוד. כל המצב הזה מהווה קרקע למחלות, לחרדה ולדיכאון"

איך זה משפיע עלינו?
"כחוקרת צרכנות אני בודקת בין היתר איך מתקבלות החלטות קנייה ומצאנו שיש תהליך שנקרא 'עייפת החלטות', שמרוב החלטות שיש לקבל אנחנו פשוט נשברות ולוקחות את הדבר הראשון שאנחנו רואות. אנחנו נקנה במקום הקרוב אפילו שהוא יקר פי ארבע, כי פשוט אין לנו כוח. אנשים מפרפרים בכל כך הרבה חזיתות, אז בהחלטות הקטנות הולכים על ברירת המחדל, מנסים לשמר את המשאבים לטובת דברים אחרים. כי אם נשחרר בעבודה אז נפגע בפרנסה ואי־אפשר לשחרר סביב הילדים, אז נשחרר בקניות כי הינה חזית שאפשר לא להילחם בה. אבל גם אם הפן הצרכני או הטכני של עול הטיפול עובר למישהי אחרת, למשל למטפלת, אנחנו לא משתחררות מהעול הקוגניטיבי. אנחנו נתקשר לראות מה קורה ולהגיד איפה המוצץ ומה לתת לו לאכול. למעשה, העול הקוגנטיבי אפילו יגדל".

מלחמת האינסוף

אז נכון שבבית הזה שצריך לנהל, חיים שני מבוגרים, שניהם הורים לילדים ולרוב גם שניהם מתפקדים כמקורות הכנסה. ועדיין, הנטל המנטלי פוגע בעיקר בנשים. המאיירת הצרפתייה אמה קליט, מקדישה את כל פועלה לנושא ואף הוציאה ספר קומיקס הנושא את שם התופעה הנ"ל. אחד האיורים שלה שפורסם בגרדיאן, מציג ניתוח פעולה פשוטה של פינוי שולחן: כשאישה ניגשת לפנות שולחן היא לוקחת משהו ופונה לשים אותו במקום. בדרך היא נתקלת במגבת שצריכה להגיע למכונת הכביסה, אז היא הולכת למכונה ושם מוצאת את הירקות שקנתה מוקדם יותר ושכחה לפזר במקרר. היא הולכת למקרר ומסדרת גם אותו ולכן פעולה פשוטה כזו אורכת לאישה לפחות שעתיים. לעומת זאת, גבר פשוט יזיז את הדברים למקום אחר, וכנראה שהירקות יישארו שם להירקב.

זה לא שאני מנסה להכליל, יש גברים מדהימים ואפילו הגבר שלי בסדר גמור, הבעיה מתחילה אצלנו, הנשים, כפי שעוד נלמד בהמשך הכתבה. אבל לפני הכול, חשוב להבין שלנטל המנטלי הזה יש מחיר ולפעמים הוא כבד מאוד.

"אנשים מפרפרים בכל כך הרבה חזיתות", שרון בריקמן | צילום: סמדר כפרי

"מדובר בעומס רגשי מאוד גדול", מסבירה ד"ר שרון בן רפאל, פסיכולוגית קלינית מומחית וחוקרת בכירה במרכז לבריאות הנפש לאשה של המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי, "העומס נוצר כתוצאה מהאחריות העצומה שיש לנו על חיי ילדינו ומהעיסוק הבלתי פוסק בצרכים שלהם, המלווה לרוב ברגשות קשים כמו אשמה, חרטה, עצב ואכזבה. נשים כל הזמן נמצאות במצב של דריכות יתר, ערוכות לתת מענה לכל בעיה שתצוץ, לקפוץ מהמיטה בכל רגע נתון ולהחזיק במוח כמות מידע גדולה לשימוש מיידי. אבל הגוף והמוח שלנו לא ערוכים לכך", היא אומרת, "התוצאה היא במקרה הטוב חוסר ריכוז, בלבול וקשיי זיכרון, ובמקרה הפחות טוב נשים מגיעות לנוירולוג או לפסיכיאטר כשהערך העצמי שלהן מתערער מאוד. העומס מייצר מחשבות טורדניות והוא משפיע גם על קצב הנשימה והדופק. כל המצב הזה יכול להוות קרקע לחרדה ולדיכאון".

שרון בריקמן, חוקרת צרכנות: "ככל שיש לנו יותר תחומי אחריות כך המשאב שלנו מתכלה. זה כמו יישומים שפתוחים ברקע וטוחנים את הזיכרון של המחשב"

"נשים סובלות פי שניים יותר מדיכאון קליני מאשר גברים", אומרת ד"ר ענת גור, מנהלת מרכז חכמת נשים לטיפול בנשים ונערות, וקושרת בין הנתון הזה לתופעת העומס הרגשי. "לתופעה הזו יש משמעויות נפשיות קשות וחשוב להגיד לחברה שאת המחיר לא רק נשים משלמות. לא כיף לחיות עם אישה בדיכאון ולא כיף לגדול לאימא מדוכאת. החברה כולה סובלת מזה".

הכרוניקה המתסכלת הזו לא עוצרת כאן. "כשמסתכלים על החברה בת זמננו, חל מהפך עצום במצב הנשים במאה ה־20 בעולם העבודה ובהשכלה הגבוהה", אומרת גור, "לפיכך, ככל שנשים נכנסות יותר לתחומי הקריירה ושותפות לפרנסת המשפחה, מצופה שבאותה מידה גברים יכנסו לתחומי הבית וגידול הילדים, אבל זה עוד לא קורה באמת. כשגברים משתתפים הם בעיקר עוזרים לנו, אבל הם לא טרודים בכל התמרון של לקחת את הילדים ולהאכיל אותם. המצב שנוצר הוא שאת לא מספיק טובה בעבודה כי את צריכה לצאת כל יום בשלוש, ואת לא מספיק טובה בבית כי את צריכה לצאת לעבודה. גם במקרה שאישה מחליטה לא לעבוד כדי להיות האימא המושלמת, היא מקבלת גינוי מהחברה על כך שהיא משאירה את הבעל לבד במערכה של הפרנסה".

בתרגום חופשי, לא פלא שנוצר עומס בלתי אפשרי על נשים. "זה נורא עצוב", נאנחת גור, "התחושה היא שאנחנו לא יכולות להרגיש טוב עם עצמנו, כי מה שלא נעשה נהיה לא בסדר. כשילד לא בסדר אומרים שאולי אימא שלו מזניחה אותו, או שהיא קרייריסטית מדי. האשמה היא על האימהות. גם זה חלק מהנטל המנטלי והרבה ממנו קשור בביקורת שאנחנו מותחות אחת על השנייה. אחת ההבנות החשובות בפמיניזם של דורנו היא שנשים צריכות להיות יותר מלוכדות ולתמוך אחת בשנייה".

גברים מקצוענים

תוך כדי כתיבת הכתבה הזו, כשהדדליין נושף בעורפי, הבטתי ימינה, על המקרר בביתי שעליו מתנוססים ארבעה דפים בגודל A4, זכר לכך שלפני חמישה ימים נעדרתי לצורך נסיעת עבודה למשך ארבע יממות. על דף אחד הכולל איורים, מפורט סדר יומו של התינוק שלנו. על דף אחר – סדר היום של הגדולה, רובין בת ה־3. על דף אחר מופיע סידור עבודה שהכנתי: לו"ז הבייביסיטריות (לא השארתי את בן זוגי לבד לרגע אחד, וידאתי שתמיד תהיה לו עזרה) ועל הדף האחרון רשמתי טלפונים חיוניים, שאין סיכוי ששמורים לבן זוגי בנייד: רופא הילדים (וקופת החולים בה אנחנו חברים), הגננת, המטפלות השונות, שתי שכנות אימהות שהתנדבו לספק גיבוי לשעת חירום ואפילו מד"א. לילדה הכנתי טבלה עם מדבקות למלא בכל יום עד שאחזור וגם מתנות לכל בוקר עם מכתב קטן ומשהו מתוק. לתינוק השארתי מקפיא עמוס בחלב אם שהקפדתי לשאוב עבורו לכל התקופה ומרק טחון. העניין הוא שהבנזוג בעצמו טס מיד אחריי לשמונה ימים בניו יורק, ומה שהוא השאיר לי על המקרר זה את המגנטים.

ערימות של תסכול | צילום מסך מתוך הסרט "ואז הגיעה טלי"

זה לא שמדובר באיזה מאצ'ואיסט חסר אחריות, יש לי בן זוג שותף מאוד לתלאות היומיום. הוא אחראי על הכביסות ועל המדיח ונמצא בבית הרבה יחסית. הבעיה היא שהציפייה מהשותף הגברי היא בעיקר למלא משימות, והרבה פעמים עצם האצלת הסמכות היא כזאת מטלה בפני עצמה עד שלפעמים אנחנו מעדיפות לוותר מראש.

"גברים בעבודה לא צריכים שינהלו אותם, הם יודעים מה הם צריכים לעשות", מתרעמת בירקמן, "ברגע שאומרים לאישה לחלק משימות, אומרים לה שזו האחריות שלה, אז העומס נשאר אצלה".

דפנה פייזר, יועצת מגדר: "חונכנו שמטלות הבית מגדירות את האימהות שלנו ולכן קשה לנו לעיתים לשחרר ולתת גם לאבות לתפקד"

האם שורש ההבדל הוא ביולוגי או שמא מדובר בעניין חברתי נטו? ד"ר גור מנסה להסביר: "זה עניין של התפתחות הזהות הנשית והגברית. גבר שתפקידו בעבודה הוא להפעיל מערכות מאוד משוכללות, מגיע הביתה ולא יודע לבצע מטלות ביתיות פשוטות. יש משפט של אודרי לורד, שאומר שכלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו. כלומר, אנשים פריביליגיים לא יוותרו בקלות על הפריבילגיות שלהם. כל עוד יש משרתת שלוקחת על עצמה את כל המטלות הסיזיפיות, גברים לא מתנדבים לקחת על עצמם את העול הזה".

"הסבר נוסף הוא נפשי", ממשיכה ד"ר גור, "בגלל הדרך השונה שבה מגדלים בנים ובנות בתרבות שלנו, הסלף, האני של בנים ובנות, שונה. גברים מחונכים להיפרדות מהאם בגיל צעיר יותר ולהיות עצמאיים יותר, ואותנו, הנשים, מחנכים מגיל צעיר מאוד לשים את הצרכים של אחרים לפני הצרכים שלנו".

נו כן, הכול כמובן מתחיל בחינוך שעדיין לא התאים את עצמו לעת החדשה. "אם בוחנים משפחות שבהן יש שני אבות, זה לא שהנטל מתחלק בצורה שווה יותר, עדיין אחד האבות יהיה זה שנושא בנטל המנטלי", אומרת דפנה פייזר, יועצת מגדר, מנהלת קבוצת הפייסבוק הורים במודעות מגדרית. "במקומות העבודה למשל, רוב הגברים נושאים בנטל המנטלי שלהם: להכין פרזנטציה, לשלוח הצעת מחיר, לקרוא מיילים. אז למה הנטל המנטלי של הבית מושלך רק על הנשים ולא על הגברים? ומדוע, גם כשנשים מתחילות להרוויח יותר כסף ואף הופכות למפרנסות, חלוקת התפקידים בבית עדיין לא מתהפכת? במקרה הטוב לוקחים אישה אחרת, למשל מטפלת, שתנהל את משק הבית. זה הרי ידוע שכל אישה מצליחה צריכה אישה לידה".

"חונכנו שמטלות הבית מגדירות את האימהות שלנו", דפנה פייזר | צילום: מיכל רותם

כדי להבין האם אפשר לחולל שינוי, ניסתה כתבת הקוסמופוליטן אריאל טכיפורט להניח למשך שבוע את הנטל המנטלי על הרצפה בתקווה שבן זוגה ירים אותו. התוצאה הייתה המון אוכל בטייק אווי, בית מבורדק והשיא היה כשהוא לא הגיע לפגישה חשובה כי לא ידע שהוא צריך לכוון שעון מעורר: "אני רגיל להתעורר מהשעון שלך", הוא אמר להגנתו והנטל נשאר על הרצפה.

"לפעמים המאמץ להתעלם מהבלגן עולה לנו יותר מאשר לסדר אותו", אומרת בירקמן, "פעם אחת ניסיתי להתעלם ממטלות הבית כדי לראות מה יקרה, אבל אף אחד לא שם לב שדברים נערמים בכל פינה ושאוכל לא מגיע הביתה. כדי לייצר שינוי אנחנו צריכות לחנך את הילדים שלנו להסתכל גם לצדדים. גברים יודעים להסתדר כשהם צריכים, פשוט יותר נוח להם כשמישהי אחרת מנהלת את העניינים".

"חלוקת התפקידים הזו היא תוצר של הפטריארכיה מרובת השנים, אבל הבעיה היא שאנחנו אוהבות שזו הטריטוריה שלנו", מוסיפה פייזר, "אולי זה כי אנחנו מרוויחות פחות כסף ואולי כי ראינו את זה אצל האימהות שלנו, חונכנו שמטלות הבית מגדירות את האימהות שלנו, ולכן קשה לנו לעיתים לשחרר ולתת גם לאבות לתפקד".

אבא עושה בושות

אם בעשור הקודם של חיי חלמתי על אביר שאוהב לשתות, שיקנה לי שמלה אדומה ושייקח אותי לדינר, היום אני מפנטזת על גבר שייקח את ילדיי וישלח אותי לישון. אלא שאין לי מה לומר לגנותו של הגבר שלי או להגנתי, זה באמת נכון, אני אימא שלא משחררת. אני זוכרת את הפעם ההיא שהוא הלביש את הילדה ושלח אותה לגן כשבמקום מכנסיים היא לובשת גרביונים. האם מישהו נפגע מכך? ברור שלא.

"אם מסתכלים על קבוצת הווטסאפ של הגנים, הרי שרוב הפעילות שם היא של האימהות", אומרת פייזר, "נכון, זה אבסורד. גברים יודעים להחליף פאנצ'ר, לתקן דברים, לסדר את העולם אבל הם לא יודעים להפריד בכביסה בין אדום ללבן? הם יכולים ללכת למשרד ולבנות פיתוח טכנולוגי מדהים, אבל הם לא יכולים לקבוע תור לרופא של הילד? צריך לדעת לעשות את זה, בדיוק כמו שנותנים לילד לחתוך סלט בפעם הראשונה, לקחת אוויר ולקוות שיהיה בסדר".

ד"ר ענת גור: "מה שלא נעשה נהיה לא בסדר. הרבה מזה קשור בביקורת שאנחנו מותחות אחת על השנייה. אחת ההבנות החשובות בפמיניזם של דורנו היא שנשים צריכות לתמוך אחת בשנייה, כמו שקרה במהפכת Me Too"

בירקמן מתייחסת גם לאופן הבעייתי שבו הסביבה תופסת את כל זה. "גבר שיצא מוקדם מהעבודה כדי להיות עם הילדים שלו, החברים יסתכלו עליו ויגידו לו מה קרה, אשתך היא זו שלובשת את המכנסיים בבית? אלא אם הוא התגרש ואז יגידו 'אוי מסכן, הוא צריך להוציא את הילדים היום, בואו נסיים את הפגישה מהר'", היא ממחיזה. אבל יש לה גם כמה הצעות לפתרונות טכניים חשובים: "אצלנו בבית יש חלוקת עבודה במטלות ואני יושבת כל בוקר באפליקציה המשפחתית שלנו לניהול עבודות הבית ושולחת משימות. באיזה יום מנקים אסלות, מתי מנקים את החדרים, מי אחראי על מה. כך הילדים הפנימו שיש להם אחריות, הילדה יודעת שהיא אחראית על הכביסות והילד יודע שהוא אחראי על הכלים. לקח לי שנתיים להגיע להישג המדהים הזה".

ד"ר גור מחזקת את החשיבות שבהאצלת סמכויות, אבל מבחינתה אנחנו חייבות בראש ובראשונה להיות יותר סלחניות כלפי עצמנו וכלפי חברותינו. "כמו שלמדנו ממהפכת Me Too, כשנשים התחילו לעמוד אחת לצד השנייה ופחות לצד הגברים, אז נולד השינוי".

נחזור רגע לאיור של אמה, שם מצוירת אישה לצד מכונת כביסה, על רגליה נגררת תינוקת, והיא מבקשת מבעלה לסדר את השולחן לארוחת ערב. "עוד חמש דקות", הוא זורק לה בזמן שהוא קורא עיתון. "אף אישה לא נולדת עם רצון לפנות שולחן, כפי שאף גבר לא נולד על סולם עם רצון לתקן דברים", כתבה שם אמה. באותה כתבה הובא הנתון של המכון הצרפתי לסטטיסטיקה, לפיו נשים עושות 25 אחוז יותר בבית מאשר גברים. באותה כתבה נטען שהמרחק הזה מצטמצם עם השנים, אבל בעיקר הודות למיקור חוץ, כלומר עבודות המבוצעות על־ידי נשים אחרות ממעמד יותר נמוך, וזה לא יכול להיות פתרון טוב. כדי שיהיה שינוי אמיתי גברים צריכים להרגיש שהבית הוא גם תחום האחריות שלהם, והם צריכים להתעקש על חופשת לידה ארוכה יותר. ואנחנו? אנחנו צריכות לייצר היררכיית מטלות ולהפסיק לעשות את מה שלא קריטי. "אז המגבת תישכח זרוקה על הרצפה", נכתב בגרדיאן, "או שלפעמים נעזוב את הבית בלי להכין הכול מראש וגם בלי להרגיש רגשות אשם. רק שלא נשכח לגדל ילדים הכי רחוק שאנחנו יכולים מסטיגמות מגדריות, כדי שהעתיד שלהם יהיה הוגן יותר משלנו".

משק הבית הישראלי באחוזים

ב־5 אחוזים ממשקי הבית בישראל הגבר הוא האחראי העיקרי לניהול משק הבית.

ב־6.3 אחוזים ממשקי הבית שבהם האם עובדת במשרה מלאה האחריות לניהול משק הבית היא על האב.

ב־11 אחוז ממשקי הבית בהם האם משתכרת 10,000 ש"ח או יותר האב, לוקח על עצמו את האחריות לניהול משק הבית.

ב־22 אחוז ממשקי הבית בישראל הגבר הוא שותף שוויוני לניהול משק הבית.

24 אחוז מהמשפחות בישראל נעזרות במיקור חוץ בתשלום לניהול משק הבית.

40 אחוז ממשקי הבית בישראל לא נעזרים בעזרה חיצונית.

>> הורות לגיל הרך במדינה שלנו היא בית קברות לפמיניזם