הטור שעיצבן את כל האימהות

תמונה מתוך הסרט "איך היא עושה את זה". בחיים זה עובד אחרת
תמונה מתוך הסרט "איך היא עושה את זה". בחיים זה עובד אחרת

כתבה שמתארת את סדר יומה של רנין סלאמה-סמור, וונדר וומן חיפאית, עוררה סערה בכל קבוצות האימהות ברשת. לירון שמם חושבת שהלו"ז שלה הוא לא משהו שצריך לשאוף אליו

88 שיתופים | 132 צפיות

קבוצות האימהות שבהן אני חברה זעמו בסוף השבוע בעקבות כתבה שהתפרסמה באתר "הארץ" ובה מפורט סדר יומה של רנין סלאמה-סמור, הייטקיסטית ואימא לשלושה ילדים. "איך היא עושה את זה?", תהו רבות, ובצדק כנראה. ראיתי גם תגובות בסגנון "נו טוב, היא גרה קרוב לאימא שלה". בגדול, כולן ניסו לתהות על יומה המוצלח של האישה הזאת, שהכול אצלה מאה אחוז פרפקט. בעלה מנתח גניקולוגי, הילדים מנגנים על כינור, קלרינט ופסנתר, הם אוכלים רק אוכל לא מעובד, ובסוף היום אפילו שותים יחד כוס יין. נו באמת. אני יכולה לשמוע עד לכאן את הצחקוק המזויף שלהם מעל לכוס היין הזאת, מוכנה להתערב שמדובר באיזה מרלו מגוחך מיקב אה-שאק-לי-בתחת. 

ראשית, אני שמחה שבמבול התגובות המתלהמות לא הייתה אף לא תגובה אחת על כך שמדובר באישה ערבייה. לרגע חשבתי שסופסוף ישראל הופכת טולרנטית יותר וגזענית פחות, אלא שאז קראתי את הטור במלואו והבנתי שהשנאה שעולה מקריאת הדברים האלה גורמת אפילו לסכסוך היהודי-ערבי להתגמד מול נופת הצופים המפוברקת הזאת. 

זה תיאור מפורט של סצנה מתוך סרט אימה/קומדיה אמריקאית, שאין לה שום אחיזה במציאות יומיומית אמיתית של אימא שמנסה לנהל ילדים, בן זוג וקריירה

לא, לא ולא. אני לא קונה במיליגרם את המיצג הזה. טעם לפגם מצאתי כבר בתחילת סדר היום שלה, שבו בתוך 45 דקות שלושת הילדים עומדים מצוחצחים ומסודרים, מוכנים לפיזור במסגרות, והיא כבר הספיקה אפילו להכין כוס קפה לבעל האהוב שלה. מיד אחר כך היא עושה ספורט, כמובן, 25 דקות מדויקות של אימון עצים. 

זה תיאור מפורט של סצנה מתוך סרט אימה/קומדיה אמריקנית, שאין לה שום אחיזה במציאות יומיומית אמיתית של אימא שמנסה לנהל ילדים, בן זוג וקריירה. אני, למשל, מתעוררת סופית סביב השעה שבע וחצי בבוקר. במקרה הטוב אני עושה את הפיפי הראשון כשהילדה שלי צורחת במיטה, במקרה הפחות טוב – היא יושבת עליי כשאני יושבת על האסלה. השני, הקטן יותר, זוחל, או ישן, או מנסה לנשוך את הכלבה בדרך למרפסת. הא, לא. הינה הוא, שוב יונק את הטלפון הנייד שלי. מזל שהוא עדיין על מצב טיסה, אני משכנעת את עצמי שככה הוא לא פולט קרינה והכול בסדר. אפרופו פליטות, איזה מזל שהטלפונים הניידים בימינו עמידים בפני מים, אבל ריר תינוקות, מתברר, זה כמו חומר רדיואקטיבי. חודר הכול. בכל מקרה אני מעדיפה לשלוח את הנייד לתיקון מאשר להשתין עם שני ילדים עליי. החוק שלי מאז שאני אימא לשניים: מה שלא סכנה ברורה ונראית לעין – לא קיים. 

בשלב הבא בסדר יומה של רנין המרנינה, הילדים נשלחו למסגרות ושנייה לפני שהיא יוצאת מהבית היא גם מסדרת אותו, כי הבלגן מחרפן אותה. ברור.

דבר אחד משותף ביני לבין רנין, העבודה והאהבה אליה. עבודה זה המקום היחיד בחיים שלי כרגע שבו אני לירון. לירון ורק לירון. אני לא אימא, אני לא ציצי, אני לא מנהלת משאבי אנוש של בייביסיטריות, אני לא תכיני-לי-תה, אני לא בא-לי-שניצל. אני אישה, עובדת, שיש ממנה ציפיות, שלפעמים מצליחה ולפעמים נכשלת, אבל תמיד מגיעה בזמן ועושה את המוטל עליה במלוא התשוקה והחשק. כמה חשוב לצאת ולעבוד ולהיות נחוצה, ולהיות מי שאת, מצחיקה, מעצבנת, אישה, שהיא מי שהיא ולא רק אימא של מישהו. קריירה, למרות כל הקושי שבדבר, היא הדבר הכי נחוץ לכל אם, טרייה או לא. קריירה היא מפלט שבו לא צריך להחליף חיתולים ואפשר להשתין בשקט.

בשעות הצהריים הלו"ז של רנין ושלי שוב מתפצל. הילדים של רנין בבית כבר בארבע אחר הצוהריים, אחרי שאימא שלה אספה אותם מהמסגרות (הם אפילו לא בצהרון?!) והכינה להם ממולאים מדהימים (בא לי גם!) ואפילו נשאר מהם לארוחת הערב. לעומת אימא של רנין, אימא שלי שוב הבריזה לי מהמשמרת שלה. אז שוב בן הזוג יצטרך לצאת מוקדם מהעבודה שלו, ו"וולט" יחליפו בשמחה את הסירים של אימא. 

במקום חוגים, הבת שלי תסתפק בסמי הכבאי, ובמקום הספר לפני השינה שרנין מקריאה לילדים שלה באנגלית, אני אתן לה לצפות גם בפרק של "פפה פיג". גם אני אכין להם נשנוש, בריא כמובן. לה אתן רק תפוצ'יפס אפוי, ולו רק סמוצ'י אורגני. 

שש בערב, אה לא, שיט. רק חמש. יש לפחות 50 דקות לשרוף עד שאפשר להתחיל מקלחות-הרדמות ולפנות את הסלון מזוחלים. אשאל את הגדולה מה היא רוצה לאכול, אבלע לתוך וולט, בזמן שהיא מנסה שוב לרכוב על אחיה בן החצי שנה. בכי יסמן לי לוותר על משהו בריא ולהזמין שוב צ'יפס ונאגטס. אבא מגיע, איזה מזל. אני מתה לשירותים, אבל הוא חייב סיגריה כי עמד בפקקים עכשיו 50 דקות. פעם עוד הייתי מבקשת ממנו להחליף לחולצה נקייה. עכשיו, העיקר שייקח מישהו מהם. אנחנו נפצל כוחות בין מקלחות להרדמה, לבקבוק תה, להנקה, לאיפה המוצץ שלו ואיפה המוצץ שלה, להרדים אחד ולקוות שהיא לא תעיר אותו והוא לא יעיר אותה, עד ששניהם ישנו כבר ופתאום יהיה שקט.

גם אני מכינה לילדים נשנוש, בריא כמובן. לה אתן רק תפוצ'יפס אפוי, ולו רק סמוצ'י אורגני

הינה זמן מבוגרים, איזה כיף. סופסוף אנחנו יכולים לשבת יחד. אני אתחבר לממצצה שהיא למעשה משאבת החלב, והוא יכול לחזור לענייני העבודה שהזניח אחר הצוהריים. נעבור על לו"ז עבודה ומטפלות, אזכיר לו שביום רביעי אני עובדת בלילה ושביום שישי הזמנתי חברים לארוחת ערב. הוא יזכיר לי שמחר הוא שוב יוצא מוקדם מדי בבוקר ובשבוע הבא יש לו כנס באמסטרדם. רציתי למזוג לנו כוס יין, אבל הקטן שוב התעורר ואני הולכת להניק אותו. כשהוא נרדם, הגדולה מתעוררת. כשהיא נרדמה, מגיע הזמן שלי לישון, אבל עד שאני מצליחה להירדם מישהו שוב מתעורר וצריך אותי. מי יכול לעשות סדר יום כשהוא לא מתחיל ולא מסתיים אף פעם?

רנין אולי מצליחה לקום בשש בבוקר ולהישאר רעננה כל היום, והילדים שלה יגדלו להיות רופאים, דוברי שלוש שפות, ואפילו יכול להיות שהיא ובעלה הגניקולוג עושים סקס שלוש פעמים בשבוע, אבל הלו"ז שהיא מציגה הוא בהחלט לא משהו לשאוף אליו, בדיוק כמו שאל לנו לשאוף לצאת מחדר יולדות עם סקיני. יש נשים שזה עובד עבורן, וסבבה להן, אבל לא לכולנו יש חילופי חומרים של וונדר וומן, או סבתא שיודעת לעמוד על הסירים ותוך כדי להרדים את הנכד. כולנו מנסות, כולנו עושות כל שאנחנו יכולות כדי להיות אימהות טובות לילדים שלנו, נשים אוהבות לבני הזוג שלנו וגם לזכות בתואר עובדת החודש. החיים מביאים לנו כל מיני דברים, חיוך ראשון וקול מתוק שקורא לנו אימא, אבל גם לילות לבנים וקקי שנוזל לכל עבר. הסוד שלי לסדר יום כאוטי: מיקור חוץ של ניקיון, בישול ועזרה עם הילדים. והכי חשוב – מגבונים. המון מגבונים. זה טוב גם לדמעות וגם לקקי.