הורות לגיל הרך במדינה שלנו היא בית קברות לפמיניזם
כמו רבות אחרות, לירון שמם לא עובדת בשביל הפרנסה. היא יוצאת לעבוד בשביל לשמור על הרלוונטיות שלה. היא עובדת כי היא חייבת לברוח קצת מהטיטולים, מהפליטות. כי היא רוצה להרגיש שהיא משהו אחר מלבד חלב אם
השעה כמעט תשע בערב, אני יושבת לאכול לראשונה היום. דמעות חמות זולגות על לחיי, ממליחות את האוכל התפל שהזמנתי במשלוח. הבנזוג, לעומת זאת, מסתובב ומסדר קצת את הבית, תוך כדי שהוא מזמזם לעצמו "יש לי סימפטיה". יש לו סימפטיה, אבל בהחלט לא אלי. זו שכל הזמן מבקשת ממנו לצאת מוקדם יותר מהעבודה שלו כדי שאני אוכל לצאת לעבודה שלי. אני תלויה בו. הקריירה שלי תלויה בו, החירות שלי תלויה בו וזה לא מצב מחרמן במיוחד.
שנת הלימודים החדשה נפתחה עם הישג דלוח של מחאת ההורים שקראו לפיקוח על הגנים, בחלקם הותקנו מצלמות והצליחו אף לארגן קורס עזרה ראשונה לצוות. במקביל, והרבה מתחת לרדאר, מתקיימת בקושי רב מחאת "ילדים לא נולדים בגיל 3", שצוברת פחות תאוצה מחתול רחוב מיובש בסוף אוגוסט. הדרישות אינן בלתי סבירות: גננת שאינה מתעללת בילדים, פסיליטיז ראויים למגורי אדם ומחיר שלא יגמור להורים את כל המשכורת. מחאה שמקבלי ההחלטות אינם שומעים משום מה. מחאה שלא תישמע גם בכנסת הקרובה שצפויה להיות הדלה בייצוג נשי מזה שנים רבות. והשרים האלה, הגברים בחליפות שנוהגים בוולוו, הגברים האלה חוזרים לעבודה שבוע אחרי שנולד להם ילד, הם ממשיכים בחייהם, ולא צריכים לבקש עזרה מאף אחד כדי לצאת מוקדם או לחזור מאוחר בערב.
>> הבחירות מגעילות אתכן? זאת בדיוק הסיבה שאתן צריכות ללכת להצביע
הדמעות האלה שלי מגיעות בסופו של היום הראשון בחודש ספטמבר, יום חג לאימהות. השבוע הראשון והמיוחל של ספטמבר אינו באמת שבוע חזרה לשגרה, כי אם שבוע שבו העולם חושב שחזרתם לשגרה, אבל הגנים עסוקים בקליטה והסתגלות. זה אומר שהימים הם חלקיים, לא יותר. גם אצלנו הגן התחיל רק בעשר והייתי צריכה לבקש מהבנזוג שיישאר בבית עם התינוק עד לשעה הזו כדי שאוכל לספק את מלוא התמיכה ותשומת הלב לילדה שחוזרת לגן אחרי החופש. הבנזוג הזה, מהזן המתחשב יחסית, הוא נוכח מאוד וממלא חלק ניכר ממטלות הבית, יש שיגידו "עוזר", בעיניי לא מדובר בעזרה כי אם במילוי תפקידו כאב במשפחה שוויונית.
השבוע הראשון והמיוחל של ספטמבר אינו באמת שבוע חזרה לשגרה, כי אם שבוע שבו העולם חושב שחזרתם לשגרה
זהו הבכי השלישי שלי ליום הזה. הבכי הראשון היה אי שם אחרי שגיליתי ששכחתי לשים מוצץ בתיק של הגן. זכרתי פנקס חיסונים, וחיתולים, ותמונת פספורט, ובגדים להחלפה. אבל מוצץ אין, ועכשיו הילדה שלי לא מצליחה להירדם לשנת צוהריים. הידיעה ערערה אותי כל כך שיצאתי מהבית לעבודה בלי התיק שלי, עובדה מצערת שגיליתי רק בתחנת הדלק. נאלצתי לבחור בין להגיע לעבודה באיחור נסבל לבין שנת הצוהריים של הבת שלי.
התינוק, יש לציין, נגרר איתי לכל מקום, בשל בעיית ריפלוקס וחשד לאלרגיות הוא ניזון רק מחלב אם, והאם הזאת ניזונה מתפריט מאוד מוגבל. ולמי היה זמן לשאוב בקבוקים קטנים של חירות מהשדיים שלה? לפחות אני מרזה, כי אם הייתי צריכה להימנע מעוגות רק בשביל להיות כוסית הייתי נשברת מזמן, אבל כשאני יודעת שביס של משהו טעים באמת עלול להכאיב לתינוק שלי, אני מוותרת עליו בלי להסס.
מאוחר יותר בכיתי שוב, כשנאלצתי לסרב לעבודה למוחרת, כי בן הזוג ואב ילדיי לא יכול לאחר לעבודה שלו, והגן מתחיל שוב רק בעשר. אני כל כך רוצה לשמור על מקום העבודה שלי, אני חייבת לספק זמינות גבוהה ובגלל שבחרתי להיות אימא אני פשוט לא מצליחה לעשות את זה.
בינתיים יום העבודה הנוכחי נמתח והמונה מתחיל לתקתק פעמיים. 50 ש"ח לשעה לבייביסיטר שלו, 50 ש"ח לשעה לבייביסיטר שלה. בחישוב הכללי אשלם הלאה בדיוק את מה שארוויח ביום הזה.
אם בכל זאת תרצו להפוך את החיים העגומים שלי למשוואה מתמטית אז להלן הנתונים: גן לילד מתחת לגיל 3 עולה 4,000 ש"ח לחודש, גן מתחת לגיל שנה אין, למעט הפעוטונים המפוקחים כגון ויצו ונעמת אך ההרשמה אליהם מסתיימת בפברואר (ניסיתי לרשום עוד כשתינוקי היה בבטן, לא נתנו לי), ולכן הפתרון הזול ביותר הוא לחלוק מטפלת עם עוד משפחה בעלות ממוצעת של 5,000 שקלים לחודש, והנה עקפנו בשנייה את המשכורת הממוצעת לנשים במשק, בטח במשרה שמאפשרת לאימא לצאת לאסוף את ילדיה מהגן שמסתיים בשעה 16:00.
אימהות רבות נכנעות לטיעון הזה ונשארות מחוץ למעגל העבודה ולכן תלויות כלכלית בבן הזוג שלהן. הורות לגיל הרך במדינה שלנו היא בית קברות לפמיניזם.
העדר מסגרות ראויות לגיל הרך הוא המסמר הראשון בארון הקבורה של החירות שלנו
אם כן, גם אני, כמו רבות אחרות, לא עובדת בשביל הפרנסה. אני יוצאת לעבוד בשביל לשמור על הרלוונטיות שלי, אני עובדת בשביל להישאר נחוצה. אני עובדת כי אני חייבת לברוח קצת מהבכי, מהטיטולים, מהפליטות. אני עובדת כי אני רוצה להרגיש שאני משהו אחר, חוץ מחלב אם.
ואז שוב מגיעה עבודה שנמשכת אחרי השעה ארבע או לפני השעה שמונה, ושוב אני לא יכולה לקחת אותה ובשנייה אחת ערימות של מאמצים וזיעה ודמעות יורדות לטימיון. אני לא זמינה, אני לא רלוונטית. וגם שכחתי את המוצץ והילדה לא ישנה בגללי היום, ובעבודה שלי, כפרה עליהם, באים לקראתי וגם הם מרגישים חרא שהכול התאחר היום. והתינוק בוכה וצריך להרדים אותו, ויש מקלחת לעשות לילדה, וצריך להרדים אותם ואני רעבה כל כך. אני כישלון כל כך. כאימא, כעובדת.
אנחנו רוצות שהעולם יתייחס אלינו כשוות, אנחנו רוצות להרוויח כמו גברים, אנחנו רוצות לנהל ולהוביל וגם להיות אימהות טובות, אבל העדר מסגרות ראויות לגיל הרך הוא המסמר הראשון בארון הקבורה של החירות שלנו. וכן, זה מתחיל עוד בחופשת הלידה שמקבעת אותנו בבית ואת האבות בשגרה שלהם. הם יכולים לקבוע פגישות ולהיות נחוצים ואפילו לזמזם לעצמם שירים בסופו של יום. ואימא, אימא עשתה הסתגלות בגן, וחזרה מהר להניק את התינוק, ותיאמה בייביסיטר לכל ילד, ורצה לעבודה, ומיהרה לחזור ובסוף אכזבה קצת כל אחד מהגורמים בשרשרת. ואימא מתה לפחמימה מנחמת, אבל אסור לה. ואימא רק רוצה לישון קצת, כי הינה התינוק מתעורר לאכול שוב פעם.