האזינו: סתיו שפיר בשיר מרגש למען החטופות והחטופים

בעוד אני כותבת את השורות האלו, 129 ישראלים עדיין נמצאים בשבי חמאס. צעירות, ילדים. וגם אבות – כמה מהם נאלצו לפני שבועיים לחוות רגע שהדעת לא סובלת – ולהיפרד מילדיהם מבלי לדעת אם חמאס ישיבם הביתה בהתאם לעסקה, ומבלי לדעת אם אי פעם יראו אותם שוב.

>> אמה ויולי בנות ה-3 חזרו הביתה עם אמן שרון. אביהן נותר בעזה

כחלק מפעילות ההסברה שאני מעורבת בה בארה״ב ובאירופה אני רואה איך סיפור החטופים, שכאן בארץ הפך ללב חיינו – לא נמצא בתודעה של הקהילה הבינלאומית. הם מוצפים במסרים אחרים, ובעיקר מתמונות קשות מעזה. בכמה רשתות טלויזיה זרות דיווחו על העיסקה הקודמת במילים אלו: ״העסקה הביאה להחזרת שבויים ישראלים בתמורה לנשים וילדים פלסטינים״. שפשפתי את עיני. האסירים הפלסטינים שיושבים במעצר בשל ניסיונות פיגועים הם ״נשים וילדים״, בעוד שהישראלים הם שבויים חסרי פנים, בלי הורים ומשפחות שמחכות להם.

זו הפעם הראשונה שאני חווה תקופה כזו כאמא. ועם כמה שהייתי רוצה לחשוב שזה לא יעשה הבדל, האמת היא שהכל השתנה. לא צריך להסביר – כל הורה מבין, רואים במבט שלנו

ההתעלמות בעולם ממה שעברנו כאן ב-7 באוקטובר היא בלתי נסבלת, ובעיקר, היא פוגעת במאמץ להחזרת החטופים – שזקוק לשיתופי פעולה בינלאומיים. אך למרבה הצער, הבעיה גם כאן. צריך להודות – הממשלה בוחרת שלא להציב את החטופים בראש סדר העדיפויות. בימים האחרונים דווח בתקשורת שבממשלה מחכים לסוף המהלך הקרקעי לפני עסקה נוספת. זה עלול לקחת שבועות, ולעלות בחייהם של חטופים וחיילים רבים.

>> בזמן שבכינו ונלחמנו: הממשלה גזלה מאיתנו מיליארדי שקלים

ברור לכל שמהלך צבאי נגד חמאס הוא הכרחי, והצבא שלנו מבצע זאת באומץ והקרבה נדירים. אך לשם החזרת החטופים בחיים – אין די בעוצמה צבאית. נדרש מהלך מדיני, יצירתיות ודיפלומטיה חכמה. והבנה שמדובר בעניין קיומי: החוזה הבסיסי בינינו, הישראלים, מבוסס על ההבטחה לשמור זה על זה, לא משנה מה. זה החוזה שבשמו אנחנו מגדלות פה ילדים, מתגייסות לצבא ומגייסות את אהובינו. השארת החטופים בשבי היא הפרה בלתי נסבלת שלו. על איזה ביטחון אנחנו מדברים, אם ניכשל במחויבות להחזירם? איזו אמא תוכל להאמין שהמדינה באמת שומרת על ילדיה?

שפשפתי את עיני. האסירים הפלסטינים שיושבים במעצר בשל ניסיונות פיגועים הם ״נשים וילדים״, בעוד שהישראלים הם שבויים חסרי פנים, בלי הורים ומשפחות שמחכות להם

זו הפעם הראשונה שאני חווה תקופה כזו כאמא. ועם כמה שהייתי רוצה לחשוב שזה לא יעשה הבדל, האמת היא שהכל השתנה. לא צריך להסביר – כל הורה מבין, רואים במבט שלנו. הניסיון המתאמץ לעשות כאילו הכל כרגיל מול הילדים. לחייך, לצחוק, לתפקד. והמבט הכאוב שבכל פעם שמביט בהם – חושב על ילדים להורים אחרים שנמצאים עכשיו בידיהם של רוצחים ואנסים שלא בוחלים באמצעים. ידיעה שלא נותנת מנוחה.

באחד הלילות הלבנים, עם התינוקת שלי בידיים כשהמילים "bring them home" מהדהדות לי במוח, הלחנתי שיר. בימים הבאים הוא לא הפסיק להתנגן לי בראש, והפך לתפילה שלי.

הזמנתי אמהות לבוא להצטלם לסרטון שמלווה את השיר, במטרה להגיע להורים בכל העולם ולדרוש שיראו מה עובר עלינו, ויצטרפו ללחץ שנדרש להפעיל מול כל ממשלה בעולם – להחזירם הביתה.

>> "סליחה שלא הצלחנו לשמור עלייך": הרשת מבכה את רצח עדן זכריה שנחטפה לעזה

ההודעה על הצילומים נשלחה בלילה לפני המפגש. יותר מ-120 אמהות התייצבו למחרת, עם הילדים. אמהות עם עיניים עייפות, מרוקנות. אמא לתינוק בן עשרה ימים. אמא לתאומות ג׳ינג׳יות, שהפכו בחודשים האחרונים לתזכורת לשתי התינוקות הכתומים לבית ביבס, שנכנסו לכולנו ללב. אמא לילדה עם בעיית קשב שהמתינה בסבלנות שעתיים לתורה. שתי אמהות שכלל לא דיברו עברית. אמא שנסעה כל הדרך מחורפיש עם ארבעה ילדים. וגם אמא אחת בלי ילדים, שנשארה כל היום לעזור עם ילדים אחרים. יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות. לא שואלות שאלות. לא מבקשות. מסרבות להצעות עזרה גם אחרי שעות על הרגליים. עונות לי – ״תפסיקי להגיד לנו תודה. רק תגידי לי מה לעשות… באתי כדי להרגיש שאני עושה משהו״.

מדינה שלמה רוצה לעשות משהו. מה-7 באוקטובר כולם בעשייה במילואים או בעורף. מבשלים לחיילים, דואגים למפונים. מחליפים את המדינה בכל תחום אחריות. אך רק בדבר אחד לא ניתן להחליף אותה – בלהגיע לעסקה לשחרור החטופים. כן ניתן לעשות: לצעוק ולא להוריד את הנושא לרגע מסדר היום. לדרוש להחליף את דרך המחשבה הדוגמטית ביצירתיות ויוזמה. ובעיקר, כשדנים בעיסקה, לחשוב לא רק כמו גנרלים, אלא גם כמו אמא ואבא שהילד שלהם שם. תחשבו מה אתם הייתם עושים בשבילם.