אמה ויולי בנות ה-3 חזרו הביתה עם אמן שרון. אביהן נותר בעזה
ב-7.10 נחטפה משפחת קוניו מניר עוז. הלילה שוחררה מהשבי האם שרון (אחותה של דניאל אלוני) עם בנותיה אמה ויולי בנות ה-3. אימה, ריקי אלוני: "אם זה תלוי בי, שרון ומשפחתה לא יחזרו לדרום"
בשבעה בנובמבר, חודש בדיוק אחרי שבת הארורה, פרסמנו ריאיון עם ריקי אלוני, אמן של דניאל אלוני ושרון אלוני-קוניו שנחטפו לעזה עם בנותיהן הקטנות. ב-24 בנובמבר, שוחררו דניאל ובתה אמיליה בת ה-5, וריקי חזרה לנשום באופן חלקי. הלילה, 27 בנובמבר, גם בתה שרון ונכדותיה, התאומות אמה ויולי בנות ה-3, שבו אל חיקה. למרבה כאב הלב, אבי התאומות ובן זוגה של שרון, דוד קוניו, נותר בשבי חמאס. חזרנו לריאיון שערכנו עם ריקי, בזמן שהלב שלה היה שבוי כולו בעזה:
>> "רק רוצה לחבק אותן ולהגיד להן שאימא כאן": בנותיה של מעין צין שבו אליה
סרטון הווידאו המצמרר של דניאל אלוני, שנחשף על ידי החמאס, כשלצידה שתי החטופות מוכות ההלם והמבועתות – ילנה טרופנוב ורימון קירשט – נצרב אצל כולנו בתודעה. הסרטון הזה הוא עוד תזכורת מטלטלת לשורת המחדלים הבלתי נתפסת שהביאה למלחמה הארורה שפרצה בשבעה באוקטובר, והוא ככל הנראה יזכיר לנו גם בעוד שנים את הכאוס, הצער והדיכאון של מדינה שלמה.
"דאגתי מאוד לנפש של דניאל ושל שרון. שתי בנותיי הן רגישות וחרדתיות, אבל דניאל יודעת להיות לוחמנית כשצריך ושרון היא מאוד פושרית"
אלוני, 44, אם יחידנית מיבנה העובדת בחברת ביטוח בחולון, נראית בסרטון עצובה ומלאת כעס. ערוצי הטלוויזיה בארץ לא שידרו את דבריה, אבל מי שכן צפו ושמעו, הבחינו כי היא צעקה את נשמתה והנשים שלצידה הנהנו בפחד.
"ביבי נתניהו שלום. התחייבת לשחרר את כולנו ובמקום זה אנחנו נושאים במחדל הפוליטי, בטחוני, צבאי, מדיני שלך. לא היה צבא שם, אף אחד לא הגיע, אף אחד לא שמר עלינו… ואנחנו נמצאים בשבי בתנאים לא תנאים. תן לנו לחזור למשפחות שלנו עכשיו. שחרר אותנו עכשיו", היא זעקה.
"בימים הראשונים חשבתי שישחררו מיד אימהות וילדים, וכשזה לא קרה נשברתי. בראש עברו לי תסריטים של הלוויות. בעצת פסיכיאטר קיבלתי תרופות"
"ערוצי הטלוויזיה ביקשו ממני רשות לפרסם אותו בשלמותו", מספרת ריקי אלוני, אימה של דניאל, "לא הסכמתי. בהתחלה גם לא שמעתי מה נאמר בו, אבל הסרטון בשלמותו זלג מהר לרשתות, כולל בחו"ל. רמוס, בעלי, מקושר לערוצים ברומניה והוא שודר שם. בהתחלה הוא לא רצה להראות לי אותו, אבל אחרי שהוא צפה בו לבד, הוא הראה לי".
בשבי החמאס נמצאים מאז השבעה באוקטובר עוד כמה מבני המשפחה של ריקי ורמוס: בתה של דניאל, אמיליה בת החמש וחצי; הבת שרון מניר עוז, שהיא העוזרת האישית של גדי ירקוני ראש המועצה המקומית אשכול; בן זוגה דוד קוניו; התאומות שלהם אמה ויולי, בנות שלוש וחצי; וגם אריאל, אחיו של דוד, חברתו ארבל ואחיה.
מה הרגשת אחרי שצפית בסרטון?
"קודם כל שמחתי שדניאל חיה. דאגתי מאוד לנפש שלה ושל שרון. שתי בנותיי הן רגישות וחרדתיות, אבל כששמעתי את קולה ודבריה, אמרתי לעצמי שאני מכירה אותה – היא פרקטית ויודעת לעמוד על שלה, ולהיות לוחמנית כשצריך. אני לא יודעת מה הכתיבו לה, אבל הרגשתי שהיא לגמרי מזדהה עם מה שהיא אומרת, ועכשיו אני רוצה רק לקוות שאמיליה הבת שלה, יחד איתה. דניאל היא אימא לביאה, פדנטית מאוד והיא משקיעה הרבה בילדה. היא לוקחת אותה למופעים איכותיים שירחיבו לה את הדעת ולכל חוג אפשרי. ניסינו גם להכניס אותה לבית ספר פרטי עם שיטת חינוך מיוחדת, אבל המכסה קטנה ולא הצלחנו".
קיבלת אות חיים במהלך החודש גם משאר בני המשפחה?
"אבא של דוד, לואיס, נכנס באותו יום לממ"ד בדירה של שרון ודוד בקיבוץ. הממ"ד נשאר, אבל הבית שלהם שרוף כולו. הוא אמר לנו שאין סימני דם. ראינו סרטון שבו רואים את דוד עם אחת התאומות מהגב, בנגררת של טרקטור. חשבתי בהתחלה שגם אמיליה שם, כי ראינו ילדה בלונדינית עם שיער ארוך, אבל אז התברר שזו לא היא".
>> רונה לי שמעון פורצת בבכי בטקס למען החטופים
"ביום שישי, כמעט שבוע אחרי, הגיע אלינו נציגה צבאית. הבן שלי פתח לה את הדלת ואני כמעט התעלפתי", היא משחזרת, "היא אמרה לי 'תירגעי, אני רוצה להגיד לך משהו טוב'. תהיתי, מה כבר טוב יכול להיות, והיא הודיעה 'ראו את ששת יקיריכם חיים בכניסה לעזה'. אחרי שיוכק'ה (יוכבד ליפשיץ, דב"א) מניר עוז שוחררה משבי החמאס, שמענו ממנה שראתה את דניאל ואמיליה ושהן צעדו יחד איתה במנהרה. היא אמרה שדניאל הייתה רגועה יחסית והחזיקה פנס ביד. בהמשך היא הייתה בקבוצה אחרת ולא ראתה אותן עוד, את שרון ומשפחתה היא לא ראתה בכלל".
חשבתם שיעבור חודש שלם ולא יהיה שום מידע לגביהם?
"לא. בימים הראשונים חשבתי שישחררו מיד אימהות וילדים, וכשזה לא קרה נשברתי. למשפחה של הבעל של שרון יש אזרחות ארגנטינאית ובעלי הוא ממוצא רומני. התחלנו עוד לפני המלחמה לזרז את האזרחות הרומנית, ועכשיו אנחנו מנסים לזרז את הטיפול".
איך את מחזיקה מעמד?
"חשבתי שאוכל להתגבר על זה בהדרגה אבל זה לא קרה. רעדתי, הייתי קפוצה, לא הייתה דרך להשקיט את הגוף. בראש עברו לי תסריטים של הלוויות. בעצת פסיכיאטר קיבלתי תרופות. אני בקהות חושים מרוב תרופות, אחרת הייתי פקעת עצבים. אני לא יודעת איך להגדיר את המצב הזה. אני בחרדה כל הזמן וחושבת עליהם כל שניה. אני מצליחה לישון בזכות התרופות אבל הם כל הזמן בראש שלי. יש תמונות של הילדים והנכדים בבית, בהתחלה פחדתי להסתכל, אז הייתי עוברת בלי להסתכל ובוכה. עכשיו אני כבר מסתכלת וכל כך מתגעגעת וזה כואב. למזלי בעלי איש חזק, הוא תומך והוא המשענת וגם חברים עוטפים אותנו".
"הסבתאות המאוחרת שינתה אצלי הכל"
ריקי, 71, היא מיקרוביולוגית, שעבדה בבית חולים קפלן עד יציאתה לפנסיה. רמוס, 73, הוא מהנדס בנין, גמלאי של צה"ל שהמשיך לשוק הפרטי. הם הקימו משפחה יפה, קרובה ואוהבת. שלושה ילדים נולדו להם, הקשרים בין כולם הדוקים והם נפגשים הרבה. כשדניאל שיתפה את הוריה ברצונה להפוך לאימא חד הורית, הם הבטיחו לעמוד לצדה. "היא הרגישה שהשעון הביולוגי מתקתק, הבטחנו לה שנהיה מאחוריה והיא תקבל כל עזרה שתצטרך", אומרת אימה ריקי. "בניסיון השני היא נקלטה, וכולנו היינו כל כך מאושרים. אחרי הלידה של אמיליה, היא עזבה את תל אביב ועברה לגור איתנו. הילדה הזאת הביאה אור גדול לחיינו. לפני שלוש שנים היא עברה לדירה משלה בעיר, אבל אני נמצאת איתה הרבה. היא ילדה יפהפייה ופיקחית כל כך, וכשאנחנו משחקות, לבושתי, היא לפעמים עוזרת לי".
"אני בהלם מאוזלת ידה של הממשלה. לא תיארתי לעצמי שהיא עד כדי כך חדלת אישים. אני מתפלאת שאנשיה עדיין בכיסאותיהם, אבל כרגע הפוליטיקה לא מעניינת אותי. אני רק רוצה שהילדים יחזרו"
אחיה של דניאל, מורן, הוא איש הייטק, נשוי ואם לבת. הוא מתגורר ברחובות אבל מאז שאחיותיו ובני משפחתן נחטפו, הוא פעיל מאוד להשבת החטופים. הוא דיבר באו"ם, הוביל את מסע האופנועיסטים בארץ והוא מהדהד בכל מקום את הנושא. שרון היא הצעירה בין שלושת הילדים. היא סיימה תארים בתקשורת ובמחשבים, ובמהלך עבודתה פגשה את דוד, תושב קיבוץ ניר עוז, שכל משפחתו מתגוררת שם. לפני שלוש וחצי שנים נולדו להם התאומות אמה ויולי. כמה שהם משקיעים בילדות שלהם, מספרת אימה ריקי. "שרון, עם כל הרגישות שלה, היא מאוד פושרית ויודעת לתקתק דברים. דוד הוא הנדסאי חשמל ובחור נהדר".
>> חודש אחרי שפול נרצח בקיבוץ בארי, אשתו בל ילדה את בנם
"הפכתי לסבתא בגיל 65. חיכיתי לזה שנים ארוכות", היא מספרת, "הסבתאות המאוחרת שינתה אצלי הכל. הנכדות הגיעו אלינו הרבה ואני הסתכלתי מהצד והתמוגגתי. כל החברים שלנו עברו כבר למגדלים, אבל החלום שלי היה שבשליש האחרון של חיי הנכדים שלי יתרוצצו בגינה, וגם עכשיו אני רוצה להישאר בבית הזה".
החיים בפנסיה נראו טובים.
"מאוד. אני מציירת, לומדת שפות, עושה הרבה ספורט וגם רמוס. נסענו הרבה לחו"ל, פגשנו חברים, עשיתי בייביסיטר. החיים שלנו מלאים, נהנינו מכל רגע".
כל האידיליה הזו, כאמור, הופרה בשבעה באוקטובר. "באחד מימי השבוע של תחילת אוקטובר, שרון קפצה לבקר. התוכנית הייתה שניפגש כולנו בערב שמחת תורה אצל אבא שלי ברמת גן, הוא כבר סיעודי ולא יכול לנסוע, והוא קשור מאד לשרון. שרון אמרה לי שהיא חוששת שיהיה צפוף מדי, אז הם יגיעו שבוע אחרי. דניאל שמעה את זה והחליטה שאם כך, היא תיסע עם אמיליה לחגוג את החג עם שרון ומשפחתה בקיבוץ. לא סיפרנו לאבא מה קרה, אבל שבוע אחרי הוא ראה את רמוס בטלוויזיה והתקשר אליי כולו בוכה".
היכן תפס אתכם בוקר השבעה באוקטובר?
"בבית ביבנה. כששמעתי בבוקר את האזעקות, חשבתי שהן מגיעות מתרגול בבסיס פלמחים, אבל בעלי, שכבר פתח טלוויזיה, אמר לי שמדובר באזעקת אמת וירדנו למקלט הביתי".
"לא ניתן להוריד את נושא החטופים בעזה מסדר היום הציבורי, ואם זה תלוי בי, שרון ומשפחתה לא יחזרו לדרום בשום פנים באופן"
מתי שמעתם בפעם אחרונה מהבנות?
"בשעה 11 בבוקר שרון הודיעה לנו שמחבלים נכנסו ושהם שורפים להם את הבית, שהם בממ"ד וכנראה לא יצאו מזה, ושהיא אוהבת אותנו. ההורים של דוד וארבעת בניו גרים בקיבוץ. אביו סיפר לי שמשעה 12 לא הייתה שום תשובה".
>> הסלבס מתגייסים להחזרת אביגיל בת ה-3: "לעולם לא תהיי לבד"
הרגשתם בטוחים בביקורים שלכם בניר עוז בשנים האחרונות?
"לואיס, אביו של חתני דוד, אמר לנו תמיד: 'מפקירים אותנו'. הוא ומשפחתו סיפרו לנו שהם שומעים פיצוצים מהגדר, וגם שומעים קולות מקרוב. באחת הפעמים שביקרנו שם אמרו להיכנס לממ"ד כי הייתה חדירה של מחבל. היו בקיבוץ כבר ממ"דים, אבל הם התחננו שיפזרו מיגוניות ברחבי הקיבוץ. במהלך השנים בארוחות שישי דסקסנו שיבואו לגור לידינו. הרגשתי שבתי ומשפחתה חיים ביישוב ספר, דאגתי. בהתחלה היא לא אהבה את החיים שם, אבל עם הזמן היא הסתגלה. לבנות ממש כיף שם והיא אפילו חשבה לקנות שם בית, וזרמנו איתה. אני מתארת לעצמי שדוד חושב עכשיו שאני חושבת עליו רעות, כי כששרון היססה לגבי החיים שם הם לקחו החלטה לחיות בעוטף עזה. אבל אני לא מאשימה אותו, אני אוהבת אותו, הוא כמו הבן החורג שלי. הרי הבטיחו להם שהגדר תגן עליהם, ותראי באיזו קלות חמאס נכנסו דרכה".
מה את אומרת על תפקוד הממשלה?
"אני בהלם מאוזלת ידה. למה צריך להקים מטה פרטי? הממשלה צריכה לעשות הכל. לא תיארתי לעצמי שהיא עד כדי כך חדלת אישים. אני מתפלאת שאנשיה עדיין בכיסאותיהם, אבל כרגע הפוליטיקה לא מעניינת אותי. אני רק רוצה שהילדים יחזרו. האם הממשלה עושה את המקסימום שזה יקרה? אני לא יודעת, על פניו אם הילדים לא בבית ואפילו הצלב האדום לא ביקר אצלם, אני אומרת שטוב לפחות שיש את ביידן. אני חוששת עם כל יום שעובר. לכי תדעי אם אלה ששומרים על החטופים לא ירצו להיות שהידים, ואז מה? אם הממשלה עשתה כזאת פשלה ולא שמרה עליהם, עכשיו שתחזיר אותם, שתיתן להם את האסירים שלהם. אני כבר לא יודעת למה להאמין ורק מחכה להם שיבואו".
את מדמיינת בעיני רוחך את הפגישה איתם?
"כן. זה נותן לי את הכח. כל השנים אני בן אדם פרטי, מעולם לא חשבתי שכך אגיע לתקשורת, אבל אם צריך להילחם עכשיו בשביל שזה יקרה – אנחנו נילחם. לא ניתן להוריד את נושא החטופים בעזה מסדר היום הציבורי, ואם זה תלוי בי, שרון ומשפחתה לא יחזרו לדרום בשום פנים באופן. אני רואה את החיבוקים ואת הנשיקות עם הנכדות האהובות שלי, כולם יבואו ישר אלינו. יש אצלנו חדר לכל זוג וחדר לנכדות הקטנות, הן כולן חברות ביניהן. אני כל כך מתגעגעת לקולות הצחוק והשמחה שלהן ממלאים שוב את הבית".