לא רק "נשים חזקות": מתי נראה עוד נשים כמונו על המסך?
יותר מעשור אחרי עלייתה של "בנות", והטלוויזיה עוד לא הבינה מה לעשות עם הדבר הזה שנקרא "נשים". האישה החדשה על המסך מתנערת באיטיות מקלישאות העבר, אבל מתי היא תהפוך כבר לאישה אמיתית?
בכתבה שפורסמה בטיים אאוט בתחילת פברואר, יצא לירון רודיק לבדוק מה קרה לדמות "הגבר הקשוח" הטלוויזיונית הקלאסית. "אתם יודעים, גיבורים שהתכונות הסו-קולד-גבריות שלהם מניעות אותם. טוני סופרנו רוצה לאזן בין חיי משפחה לבין חיי עבודה, וולטר ווייט רוצה לפרנס את המשפחה שלו. אלה מייצגים דור גברים שחלף מן המסך", כתב אז, והמשיך לתאר איך יצא שתכונות שפעם היו שיא הגבריות כבר לא באופנה כפי שהיו בעשורים קודמים: "התכונות הגבריות הקדומות – אלימות, כוחניות, כריזמה, נקמה – לא נעלמו לגמרי מהמסך. הן עוד שם, אבל מתפקדות לא פעם כמכשול של גיבור, ככוח מאפיין של הנבל". הניסיון לשאול את אותה השאלה על דמויות טלווזיוניות שהן נשים מציב מכשול – מה היא, בעצם, "הדמות הטלוויזיונית הנשית" הקלאסית? (נו טוב, האמריקאית, אם נהיה מדויקות).
>> שיר המלחמה שלי: פרויקט מוזיקלי מיוחד ליום האישה
אפשר לטעון שמדובר ביין ליאנג הגברי. אם דמות טלוויזיה גברית קלאסית היא ארצ'י בנקר או טוני סופרנו שמודאג מפרנסה, אגו וסקס, מקבילתו הנשית תהיה איזו אדית, כרמלה או מארג' – רעייה נאמנה ומסורה למשפחה ולבעלה, עם טוויסט של פיקחות ותחכום. לפעמים היא תהיה היפוך קומי של דמות הרעייה המושלמת, נניח ב"לוסי אהובתי" או פגי באנדי. הגרסה נטולת האירוניה עוד מופיעה מפעם לפעם על המסך, למשל האם בברלי מ"הגודלברגים", אבל היא בדרך כלל לא תהיה גיבורת הסדרה, אלא רק כינור שני לדמות של בעלה, בנה או בתה. למעשה, עקרת הבית הטובה הפכה למודל שנשים בטלוויזיה יכולות להשתמש בו כמקפצה לתשובה על זהותן – הן לא הדבר הזה. ע"ע "ונדהויז'ן", שהעבירה את גיבורת העל הקולנועית אל המסך הקטן, מסיטקום קלאסי לטלוויזיה של ימינו, או "קווין יכול ללכת להזדיין" שבה חייה של האישה אליסון בתור הכינור שני לבעל מטומטם מזכירים סרט אימה מבעית.
מודל "נשי" קלאסי בטלוויזיה מציג מסלול אחר לגמרי, משוחרר ופמיניסטי יותר – האישה החזקה והעצמאית. המודל הזה מגיע בהרבה גרסאות, ממרפי בראון דרך באפי, קרי בראדשו ולורליי גילמור ועד לסלי נופ ועד ג'נין מ"אבוט אלמנטרי". אם יש משהו משותף לנשים המאוד שונות הללו זה יהיה האיפיון הבסיסי כנשים חרוצות, חכמות וחדורות מוטיבציה, עם צד קרייריסטי חזק. אם יש להן בן זוג מיועד – והן בדרך כלל מוצאות בן זוג – הוא מגיע בדרך, כי הן צריכות להרוויח עוד ניצחון.
>> ברבי בת 65: הסודות האפלים שמאחורי הבובה המפורסמת
כמו הטלוויזיה בכללותה, גם החלוקה השרירותית בין "אשת הקריירה" ו"הרעיה שמנהלת ביד רמה את הבית" הלכה והתערערה עם השנים, ובפרט בעשור הקודם. קחו לדוגמה את קלייר אנדרווד, שבעונתה האחרונה של "בית הקלפים" הוכיחה סופית שהאנדרדוגיות של הטייטל "אשתו-של" היא יותר עניין של פוזיציה מאשר הבטחת מוסריות.
>> ספר משלך: סופרות ממליצות על הספרים שכל אישה חייבת לקרוא
דוגמה אחרת לגמרי אפשר למצוא ב"בנות" של לנה דנהאם, שהציגה לאורך שש עונותיה את חייהן של ארבע נשים מילניאליות צעירות מניו יורק שהתמודדו עם חיפוש זהות, רומנטיקה וקריירה בדרכים בריאות יותר ובעיקר פחות. אל האנה, מארני, ג'סה ושושנה הצטרפו עם הזמן נשים נוספות וגם כמה גברים, וכל אחת מהן היא עולם ומלואה. אבל אם נכליל, ניתן לזהות שכולן מתמודדות עם החיים על רקע הגל השלישי של הפמיניזם, ממש רגע לפני #me_too – מצד אחד אפליה וסקסיזם, מצד שני קונפליקט בין הפגנת כוח ועצמאות לחוסר רצון להיתפס כ"כבדה", מצד שלישי מספיק כוח ועצמאות שבכל זאת יש לך כדי להרוס לכמה וכמה מהסובבים אותך את החיים (או לכל הפחות, את השנה).
כדי לנסות להבין איך נראית "דמות נשית בטלוויזיה האמריקאית" כיום, בואו נעיף מבט על כמה מהדמויות הבולטות של החודשים האחרונים בטלוויזיה. העונה החמישית של פארגו הציגה לנו את דורותי, עקרת בית בלי שאיפות גדולות מלבד שקט ושלווה עם בעלה ובתה. אל תוך הארכיטיפ הקלישאתי הזה נוצקת גיבורת אקשן מדהימה – היא לא בהכרח חזקה פיזית, אבל היא מבריקה, יצירתית, מיומנת ונחושה להשתמש בכל טקטיקה כדי למצוא את הדרך הביתה – פסיכולוגית או פיזית.
מהצד השני של המתרס נמצאת שיב רוי, האחות היחידה במשפחה שבמרכז "יורשים" ובפרט עונת הסיום המפוארת שלה. שיב היא דמות קשה לפיצוח – היא תופסת מעצמה החולייה מוסרית לעומת אחיה האופורטוניסטים, אבל בעצם יש בה לא פחות רוע, קטנוניות ואגואיזם מאשר בהם. עם זאת, המציאות דוחקת אותה שוב ושוב לתפקיד פחות בחשיבותו לעומתם, והיא שוב מוצאת את עצמה נכנסת בכל הכוח בתקרת הזכוכית, שזורקת אותה שוב לתפקיד "האחות המוסרית". או בעצם, יותר גרוע – "האישה לצידו" של גבר משמעותית פחות מוכשר ממנה. האהבה ביניהם חולה-גוססת-מתה, אבל בסופו של דבר כדי להתקרב למקור הכוח, או פשוט לשרוד, היא בוחרת במעמד ובנוחות שהחיים לצידו יתנו לה.
>> במיוחד לחודש האישה: כל הסדרות והסרטים שלא תרצי לפספס
המיני סדרה עטורת הפרסים "עצבים" הציגה היפוך מעניין לארכיטיפ אשת הקריירה דרך איימי, שמפרנסת בכבוד את משפחתה דרך עסק מצליח בעוד בעלה נשאר בבית עם הילדה ויוצר פסלים שאף אחד לא ממש מתלהב מהם. איימי מפנטזת על פרישה וחיים נטולי לחצים בבית ובינתיים מדחיקים את הלחצים שלהם עד שהם מתפרצים – ברומן מזדמן עם גבר צעיר או בניסיונות יצירתיים לנקום באויב שרכשה על הכביש.
היו וישנן עוד נשים שעושות דברים איומים על המסך, אפילו לא מעט מהן (ע"ע "צהובות", "סיפורה של שפחה" או "אוזרק")' אבל "עצבים" צוללת לתוך השקרים והזיוף של הגיבורה שלה במספיק כנות ורגישות כדי להיראות שונה בנוף. היא מרשה לדמות שלה להיות מסובכת בצורה הכי מכוערת שיש, ועדיין בסיום אנחנו מקווים שהיא תמצא את הדרך החוצה. רק לאחרונה עיבוד הלייב אקשן של "אווטאר: כשף האוויר האחרון" בנטפליקס ספג ביקורת ברשת על השינוי בדמותה של קטארה, שבגרסת האנימציה הייתה אסרטיבית יותר ובעיקר הרבה יותר זועמת וחדורת נקמה. התקדמנו המון, ועדיין קיימת ציפייה מנשים להיות חזקות, חכמות ומיומנות בלי להיות "ביצ'יות" או סתם כועסות.
תמצאו אותן ב"אבוט אלמנטרי", "הדוב", "טד לאסו", "האקס", "רק רוצחים בבניין" או "אפטר פארטי" – ואם יש משהו מרענן באמת בטלוויזיה כרגע, מדובר בדמויות כאלה. בשביל גיבורות חזקות, מורכבות רגשית ומיומנות במבטים דרמטיים יש לנו סדרות כמו "טבעות הכוח", "בית הדרקון" וכן הלאה, אבל אם אנחנו נשארים בעולם האמיתי, תנו לנו עוד נשים שנראות ומתנהגות (לפחות קצת) כמונו.