מלכוד הפיתה: למה אתם עדיין מרגישים צורך לפרגן לי כשאני אוכלת ברחוב?

זה התחיל מקפיצה ספונטנית לדוכן הפיתות האהוב עליי. לא חשבתי שהיא תוביל לרצף של שיחות חולין קצרות ולא רצוניות עם גברים, ובמיוחד לא חשבתי שהיא תוביל אותי לשאול שאלות שכבר מזמן היו צריכות להפסיק להישאל. ואיך כל זה קשור, כמובן, לטיקטוק?

>> לא העסיקו אותה במטבח מפני שהיא אישה, היום היא אימפריית מאפים ללא גלוטן

בסך הכל אכלתי צהריים. סיימתי את ענייני בדרום מרכז תל אביב, אזור שאני כמעט לא נמצאת בו בשעות האור אף פעם, וניצלתי את הקרבה שלי לג'סמינו, דוכן הקבב המושלם, כדי ליהנות מתענוג ששמור עבורי בדרך כלל ל-1 בלילה – הפיתה הכי אלוהית בתל אביב. כבר כשהגעתי לתור הצפוי מראש ונעמדתי בפוזיציה הלוחמנית שרק לקוחות המקום יכירו, יכולתי להרגיש עשרה פרצופים גבריים מתבייתים עליי. אישה אחת בים גברים שמחכים למנת הפועלים שלהם.

כשקיבלתי סוף סוף את המנה שלי ירדתי לשדרה לאכול. התיישבתי על ספסל – ופתאום הפכתי לאטרקציה. זה קרה לי בעבר, לא בתדירות כזו אמנם, אבל הפעם ללא ספק המראה של בחורה בשמלה, יושבת לבד בפינה ציבורית ותוקעת את הפרצוף שלה בבצק עם טחינה ועמבה – לא יכול היה לעבור ללא התייחסות. לפחות חמישה מהגברים שחלפו על פניי בעשר הדקות האלו הרגישו צורך לדבר איתי, ואם אני מחשיבה גם את התקשורת הלא מילולית – של הנהון מכבד או חיוך רחב מדי – כמעט ולא היה בחור אחד שפשוט, רחמנא לצלן, המשיך ללכת.

התיישבתי על ספסל – ופתאום הפכתי לאטרקציה. המראה של בחורה בשמלה, יושבת לבד בפינה ציבורית ותוקעת את הפרצוף שלה בבצק עם טחינה ועמבה – לא יכול היה לעבור ללא התייחסות

התגובות נעו בין "בתיאבון לך" הקלאסית והלא מתאמצת שחזרה על עצמה כמה פעמים, ל"תהני נשמה", ואפילו לשאלות על מקור הפיתה שכנראה צצה באורח פלא ביד שלי – וכל זה בזמן שהפה שלי מלא, הלחיים שלי בוודאות מלוכלכות, והם, האדיבים, מחכים לתגובה!

יש כאן מקום לדיסקליימר – אני לא חושבת שאף אחד מהאנשים האלה, בלי קשר לגיל או נראות, התכוון להביך אותי או להפריע לי. אני מאמינה שכל אחד ואחד מהם חשב שהוא עושה את המחווה הפמיניסטית של היום שלו, או לכל הפחות מפרגן למישהי שאוכלת ונהנית. ועל אף כל זה – הסיטואציה הזו לא הרפתה ממני כל הדרך הביתה וגם בשעות שלאחר מכן.

באותו יום, במקרה או שלא במקרה אבל בטוח באיחור קל, חברה שלחה לי קישור לקמפיין הטיקטוק המהמם והמושקע של נועה רוזין וטיקטוק ישראל – "בתיאבון, מותק". במסגרת הקמפיין, לוקטו כמה משפיעניות רשת וסלבריטאיות, והתבקשו להתראיין מול המצלמה בנושא אהבתן לאוכל תוך כדי שהן זוללות משהו מפנק בהנאה. כותרת הקמפיין שמופיעה בסוף כל אחד מהסרטונים היא "לא מתנצלת. לא מתביישת. לא דופקת חשבון. תחגגי את עצמך".

המוח הביקורתי מיד קופץ למקומות חשוכים. רגע, אם אנחנו יוצרות בשביל זה קמפיין ממומן שהופך ויראלי (7.7 מיליון צפיות במצטבר לא הולכות ברגל), רק כדי לשים בקדמת הבמה נשים שאוכלות ונהנות מהאוכל שלהן בלי לדפוק חשבון – אנחנו לא בעצם מנציחות את הפער? מזכיר קצת את השאלה המתבקשת על הצורך ביום האישה. כשניקיתי קצת את המגננות הבנתי שלא. אחרי הכל, מדובר במהלך שבטוח הרגיע ונתן ביטחון למספר לא מבוטל של נשים שהתלבטו בפעם ה-1,000 אם לאכול בדייט. יש מסר חיובי, כיפי ואפילו מעצים בנושא שלא מספיק מדובר ומטריד כל אחת מאיתנו, בכל גיל, מבנה גוף או סטטוס.

השאלה שבאמת מטרידה אותי, וכנראה הטרידה אותי גם כשהרגשתי משום מה צורך לצעוד ברגל מדרום רוטשילד לבית שלי בצפון הישן של העיר, היא – למה, למען השם, בשנת 2022, אישה אוכלת היא עדיין עניין שצריך לדבר עליו. הסוגייה של מה תזמיני כשתשבי איתו לשולחן, מה תוכלי לאכול בציבור ולא להתלכלך, להישאר עדינה ומוחזקת, מטופחת/ האם יעירו לך שזה יותר מדי? פחות מדי? השאלות האלו הניעו את הקמפיין של רוזין והן מה שהופכות אותו לכל כך מבורך – אבל למה הן עדיין שם?

כאן יצוצו ה"מתקדמים לכאורה" עם אמירות נוסח "אנחנו רוצים מישהי לתקוע איתה לאפה שווארמה ב-2 בלילה באוטו" או "תתפנקי מאמי, עופי על עצמך", ככל הנראה מאותו ז׳אנר של הגברים החביבים שפגשתי שם בשדרה. ואז, נכנס לתמונה "מלכוד הפיתה". תאכלי, באהבה, מה שבא לך – כל עוד זה לא וולגרי. אני בחורה די קטנת מימדים, מה אם הייתי גדולה יותר? לבשתי שמלה, השיער שלי היה מסודר, הכל היה במקום (מלבד הטחינה, כמובן) – מה אם הייתי מטופחת פחות באותו יום? האם הם עדיין היו כמעט קדים לי, או שהיו מתקדמים עוד שני צעדים ומעווים את הפנים בגועל? תהיי ספונטנית, בטוחה בעצמך, אל תדפקי חשבון – אבל תיראי "טוב" כשאת עושה את זה.

הסוגייה של מה תזמיני כשתשבי איתו לשולחן, מה תוכלי לאכול בציבור ולא להתלכלך, להישאר עדינה ומוחזקת, מטופחת. האם יעירו לך שזה יותר מדי? פחות מדי? השאלות האלו הניעו את הקמפיין של נועה רוזין והן מה שהופכות אותו לכל כך מבורך – אבל למה הן עדיין שם?

היום זה עובד גם הפוך. אם נשב במסעדה ואזמין סלט, אז אני "לא מתפנקת מספיק", "לא זורמת מספיק", או חלילה, "שומרת על הגזרה". משפיענית הרשת נועה סול מתן, שהצטלמה לקמפיין, פותחת את הסרטון שלה בפה מלא צ׳יפס ואומרת – "אין מה לעשות, אנחנו בני אדם, זה הדלק״. ברור שהיא צודקת – אבל נדמה שהאמירה הזו תקפה בעיקר עבור הצד הגברי של המפה (שסובל כמובן משלל ענייני דימוי גוף וביטחון משל עצמו – עם "משקאות של כוסיות" או "אוכל של כבשים").

עבור גברים אוכל הוא, מה שנקרא, אקט קיומי. לפעמים מענג, לפעמים הכרחי, אבל פעולת יומיום בסיסית ונטולת חשיבות. כשהייתי חיילת יומיות חביבה בקרייה וכולם הזמינו צהריים מבחוץ – זה לא עניין אף אחד אם החברים שלי למדור אם אוכלים המבורגר בשעה 11:30. תמיד רציתי המבורגר בשעה 11:30, אבל ההרגלים, והחברות שלי יחד איתם, נטו יותר לכיוון מוזלי או ירקות חתוכים בקופסה מהבית. סוס מנצח לא מחליפות, גם אם רעבות נורא עד שבע וחצי בערב.

אז כשהטרנד יחלוף, ובתקווה נחזור קצת מחוזקות יותר אל הספסל, או המסעדה, או ערב החג, אני מחזיקה בלב שלי את האמונה שאוכל יוכל להיות רק אוכל, ושאני אוכל להיות רק אישה שאוכלת אותו, שובעת ונהנית. את הגביע תוכלו לשמור לעצמכם, אני מוותרת עליו בשמחה בשביל פיתה טעימה ונטולת משמעות מג׳סמינו.

>> למיטיבי לסת: סיורים קולינרים הם הדרך המועדפת לגלות את אירופה