הטיפול הנפלא של "מפלצות קטנות" בדיכאון אחרי לידה

לפני שנתיים, כשהייתי אמא לילדה בת ארבע, והסדרה "מפלצות קטנות" עלתה לשידור לראשונה ברשת 13, הפכתי יחד עם חבריי למגרש השעשועים לנרקומנית שחיה בין פרק לפרק. מידת ההזדהות שעוררה בנו הסדרה הזו – פרי יצירתם של ההורים שני מלמד ניצן ורועי ניצן, שבה פעוטות מגולמות בידי בובות מפלצתיות – הייתה חסרת תקדים. מי היה מאמין שיכולה להיות כימיה כל כך אמיתית בין קאסט משובח לבובות פרווה, ושדווקא היא תעניק לנו את הייצוג המדויק ביותר של הורות. 

הכול היה שם: האימא הנודניקית, האימא העייפה, האבא העצלן, הוואטסאפ החופר של הגן, הפער בין יומרות החינוך של כולנו לפשרות היום יומיות ואפילו דורה החוקרת בדמותה של פילוקה, הדמות האסקימוסית המוצדקת שמהפנטת את כל הילדים בשכונה. זה היה כאילו מישהו הניח מצלמה בתוך הבתים שלנו, מישהו שאוהב אותנו ואת הילדים שלנו אהבת אמת, אבל ימכור אותנו ברגע בשביל פאנץ'.

שנתיים שערורייתיות עברו בין העונה הראשונה לשנייה, שבדיוק הסתיימה, ילדינו גדלו אבל אנחנו עוד כאן, שומרים חסד מקודש לרינה, איגי, עלמה, דדה, נועם הבת ונועם הבן וגם להורים המותשים שלהם. הפעם בת השש כבר תפסה אותי צופה והתעקשה שהיא רוצה גם כי יש שם בובות. הסברתי לה שזה כמו "איש משפחה", רק נראה כאילו זה גם לילדים כשזה בעצם ממש לגדולים, אבל כמו ההורים בסדרה אני חסרת אופי ומחנכת לא משהו, ולכן אחרי צפייה ראשונה בכל פרק לבדי אני מרשה לאיילת לצפות איתי בקטעים הפחות אפלים של "מפלצות קטנות". אלא שלקראת סוף העונה הם הלכו והתמעטו. הקומדיה הפרועה הצטיידה בעונה הזו בקווי עלילה לא פשוטים בכלל. סוגיית ההורות הטלנובלית של נועם הבן היא משהו שקצת קשה לתווך לילדים, אבל זה עוד כלום לעומת הדיכאון אחרי לידה של שרון, בגילומה של שמרית לוסטיג. 

>> דיכאון וחרדה אחרי לידה: יותר נפוץ ממה שאתן חושבות
>> לירון שמם: וידויים של אימא חרדתית

אחרי שצפיתי בפרק האחרון והמופתי כבר הסברתי לאיילת שהפעם זה באמת לא בשבילה. מה שהתחיל כקריקטורה של האימא השוקעת, הפך בעונה הזו לעלילה קשה והופכת קרביים, ולייצוג חשוב מאין כמותו לתופעה חשובה וכואבת.

שרון, אימא של רינה ואיגי, עייפה ב"מפלצות קטנות". עייפה ומשועממת. היא לא עובדת, לא נהנית, לא מחוברת לשכונה הפרברית שעידן, בעלה, התעקש כי יעברו לגור בה. בעונה הראשונה היא מוצגת כבעלת אובססיה נדל"נית למציאת דירה בתל אביב, אבל בעונה השנייה חוסר החיבור שלה לחייה מודגש מעבר לפגישות עם מתווכת. שרון לא מצליחה למצוא עבודה, רבה עם עידן, עושה איתו ממש מעט סקס ("עשר דקות בחודש זו לא עבודה!"), מתחילה לחשוב על המוות, ובטרם אנחנו מבינים מה קרה לה – אנחנו מוצאים אותה בוכה במיטה בלי יכולת להפסיק, בסצנה שבויימה קצת קומי אבל בעצם הייתה לגמרי טראגית. עידן מחפש פתרון קסם. הוא מתעקש ששרון תצא לבלות, אבל אז שרון מגלה שהיא בהיריון שלישי, מה שמוביל לפרק הבא, שכבר ממש חוצה את הגבול לאופל. מילים כמו "הפלה" ו"ועדה להפסקת היריון" נזרקות באוויר, עידן מנותק לחלוטין מהמצב הרגשי של אשתו שלא בטוחה שהיא רוצה את ההיריון, הם כמעט נפרדים – ובסוף… לא ברור מה קורה בסוף. היוצרים השאירו אותנו במתח, אבל בשלב זה הכתובת כבר על הקיר: הדמות שלהם לא בטוב. 

שרון. נחנקת | צילום מסך מתוך "מפלצות קטנות"

מחקרים שוב ושוב מגלים: 15 אחוז מהאימהות, יסבלו מדיכאון אחרי לידה. זה אומר שמאות אלפי אימהות ישראליות, ברגע זה ממש, אינן מאושרות. הן עושות את מה שצריך, לוקחות את הילדים לגן ובחזרה, מחליפות חיתולים, קמות בלילה, מרסקות בננה, אבל הלב שלהן ריק. 15% הוא מספר שלא עומד להשתנות, הוא תלוי בגורמים כמו גנטיקה, סביבה, הרבה הורמונים – אבל הוא כאן. 

את הדיכאון אי אפשר למגר, אבל אפשר לנהל אותו. זו עובדה מוכחת שטיפול תרופתי, תמיכה קהילתית, עזרה של המשפחה המורחבת ובעיקר ראיית האישה כיותר מפונקציה של אימא, אלא כאדם עם רגשות ותהפוכות, כל זה יכול לעזור לרכך את הכאב, אפילו למנוע אסון. 

לדמותה של שרון אין את כל אלה. אף אחד לא רואה אותה. הילדים, כמפלצות הקטנות שהם, עסוקים בלהיות ילדים. בעלה דוהר אל ההגשמה העצמית שלו, אל האג'נדות האישיות שלו, מבלי לקחת רגע לראות מה עובר על אשתו. הסביבה אדישה, כל אחד עוסק בענייניו. אפילו הרופאה שמספרת לשרון שהיא בהיריון ורואה את תגובתה העצובה לחדשות, לא נרעשת מהנושא וממהרת לעבור לפציינט הבא. החבל הולך ומתהדק סביב שרון, ואם הסיפור הזה היה קורה דלת לידכם ולא בתוכנית טלוויזיה עם בובות – הוא יכול היה להיגמר רע, רע מאוד. 

איך זה יגמר בסדרה? לא ברור. כרגע לא ידוע האם ומתי תעלה העונה השלישית, אבל תינוק נוסף לשרון ועידן לא מסתמן כמו תשובה בריאה למצבה. אבל אחרי הכול מדובר בקומדיה נונסנסית, לפחות כך הייתה פעם, אז מעניין מה מצפה לנו. אני סומכת על היוצרים שימצאו דרך יפה להתמודד עם הנושא, מבלי לטאטא מציאות לא פוטוגנית מתחת לשטיח. 

בשלב זה, אני רוצה בעיקר להריע לזוג ניצן-מלמד על הטיפול האמיץ שלהם בנושא מושתק, ולשמרית לוסטיג על העבודה היפה והמרגשת. אם רק אישה אחת שצפתה ב"מפלצות קטנות" וראתה בעצמה את שרון, דורבנה לדבר על זה, לספר למישהו, לקבל עזרה – הם עשו עולם ומלואו. ואם אתן מכירות או אתם מכירים שרון כזו סביבכם, איזו אמא לא לגמרי מחוברת ונטולת שמחה בעיניים – לא יזיק לשאול אותה איך אפשר לעזור. ולהזכיר לה שבחיים, המפלצות גדלות ובסוף הן ישנות לילה שלם. 

צריכות עזרה? הכנסו לאתר של "אם לאם", תכנית התנדבותית של ביקורי בית, שנועדה לעזור לאמהות להתמודד עם האתגרים של תחילת תהליך ההורות.