"מאז שילדתי הפכתי לרכיכה": וידויים של אימא חרדתית

ווינונה ריידר חרדתית ב"דברים מוזרים" | צילום מסך
ווינונה ריידר חרדתית ב"דברים מוזרים" | צילום מסך

ברגע שהילד שלך נולד, נולדת איתו גם חרדה אינסופית שלא תרפה ממך לעולם, אבל אסור לדבר על זה בקול. לירון שמם קוראת לכן לצעוק

88 שיתופים | 132 צפיות

מאז שאני אימא אני כבר לא יכולה לצפות בסרטי אימה. אני, חובבת האקשן, מכורת האדרנלין, שקראו לי לירון-לב-של-אבן, כתבת החדשות קרת הרוח, הפכתי בשנים האחרונות לרכיכה. מאז שילדתי, משהו קרה לחיים, ובעיקר ללב שלי, מאז שהפכתי לאימא – החיים עצמם הם סרט אימה.

>> לא רק חרדה: אימהות היא גם בדידות

בתכלס, מהרגע שמופיעים שני פסים על המקל את יוצאת למסע מטלטל בארץ החרדה – מהחשש שלא יהיה דופק, או פיגור, או משהו, ועד החשש מהלידה עצמה – ואז עם הלידה מגיע עוד שק של חרדות, אליו מתווסף עוד שק ועוד שק בכל תחנה. רוב הזמן הצלחתי להסתדר עם נטל המחשבות הנוראיות, אבל מאז שנולד בני השני, המצב הוא 2:0 לטובת החרדה.

מצד אחד זה הגיוני, כי הלב מתרחב וגם ללב יש כאבי גדילה. אבל מעבר לכל האהבה הענקית הזאת, אורבת גם החרדה. הלילה, למשל, שוב התעוררתי מחלום בלהות. בחלום, על תינוקי שלי הופיעה פריחה משונה, מיהרתי אתו לבית החולים ושם ביקשו לאשפז אותו לחודשיים כדי להבין מה יש לו. בעודי חולמת, תהיתי אם ככה זה מרגיש, האם אראה אותו סובל כל כך עד שאסכים שימות.

בכל פעם שהילדה שלי מקפצת בגינת המשחקים תוקף אותי הבזק של 'מה היה קורה אם' שמסתיים באסון נורא

גם בימים אני מוצפת חרדה. בכל פעם שהילדה שלי מקפצת בגינת המשחקים תוקף אותי הבזק של 'מה היה קורה אם' שמסתיים באסון נורא. בכל פעם שאנחנו חוצים את הכביש, המוח שלי ממשיך לדמיין מה היה קורה אילו הרכב לא היה עוצר בזמן. ובכל פעם שאני מרדימה את תינוקי אני מתה מפחד שיקרה לו משהו בשינה.

בינתיים, החיים עצמם, כמו שאומרים, בהחלט לא עוזרים למפלס החרדה. אזעקות פה ושם, תאונות דרכים וכותרות בעיתונים ממשיכות להזין את המפלצת שרק זוללת עוד ידיעה על אם ובתה שנהרגו בתאונות דרכים, על האימא שרק עצרה להניק בצד ושמשאית נכנסה בה ובתינוקת שלה או על הילד שבפעם היחידה שבה יצא מהבית על האופניים בלי הורה מלווה, נדרס למוות.

אימא חרדתית – ובצדק. סרסיי לאניסטר ב"משחקי הכס" | צילום מסך
אימא חרדתית – ובצדק. סרסיי לאניסטר ב"משחקי הכס" | צילום מסך

לא מזמן היה ממש כאן בשכונה שלי מקרה נוראי של מוות בעריסה. צמד מילים שאסור, פשוט אסור, להגיד ליד אימא בשנה הראשונה. זה מוות אכזרי כל כך, בלתי צפוי ובלתי נמנע. רגע אחד את מקבלת תמונה של הילד מהגננת, ורגע אחר כך טלפון שמבשר כי הדבר הכי נורא קרה. המקרה הזה תפס אותי בעצמות, הוא קרוב כל כך, מכל הבחינות. כשזה קרה, קיבלתי לווטסאפ תמונה של המשפחה הזאת בראש השנה, שנייה לפני שהטרגדיה הכתה. בתמונה רואים את התינוק, כבר כמעט בן אדם קטן עם שיער ופנים מחייכות. אני חושבת על האימא ששמה אותו בגן בבוקר, נפרדה ממנו בנשיקה, שלעולם תיחרט כנשיקה האחרונה. אני חושבת עליה ובוכה.

אני דופקת על עץ שלוש פעמים, ובזמן הזה מתגנבת לראשי עוד מחשבה מבהילה, אז אני דופקת שוב, שלוש בחזקת שלוש, ואם אני מתבלבלת בספירה – אז קדימה להתחיל הכל מההתחלה. אני הולכת גם לכאלה שמסירות קללות ועין הרע, מבקשת ברכות מרבנים, מתפללת למי שנמצא שם למעלה, לבורא עולם, לבונה עולם, מתפללת שכולנו נחיה לנצח נצחים בשלום, בריאות ואהבה.

העניין הוא שאסור לבטא את החרדות במילים, כאילו אם נעז להודות כמה באמת אנחנו חרדות יאשפזו את כולנו וייקחו לנו את הילדים

העניין הוא שאסור בתכלית האיסור לדבר על החרדה הזאת. יש מין חוק לא כתוב, סטטוס קוו, שאסור להגיד במילים חרדות שקשורות בילדים. "שמעתן על המקרה?", נלחש זו לזו אחר הצהריים בגינה, "איזה נורא, לא יכולה לשמוע", תמיד תהיה התשובה. כאילו אם נעז להודות כמה באמת אנחנו חרדות, עוד יאשפזו את כולנו וייקחו לנו את הילדים. כך כולנו נשארות לבד עם המחשבות האיומות שלנו ומתביישות בהן, כאילו משהו מקולקל בנו, למרות שזה הכי תקין בעולם. הרי תעשייה שלמה של מרצ'נדייז ניזונה מחרדות של הורים: מזרנים נושמים, מצלמות, מוניטורים, סנסורים, קסדות ומה לא – הורים יוציאו אלפי שקלים על מוצרים שיעילותם מוטלת בספק.

ויש כמובן את הפחד שהחרדות שלנו יעברו חלילה לילדים שלנו. אישית, אני חושבת שטוב מאוד שהבת שלי יודעת שכביש זה דבר מסוכן, שאופנוע זה מפחיד מאוד, וכשרואים קורקינט על המדרכה עומדים עד שהוא יעבור אותנו. העולם מלא בסכנות ומחלות ודברים שיש או אין לנו שליטה עליהם ויכולים בהבזק של שנייה להסיט אותנו למסלול אחר לגמרי.

אז נכון שיש ציפרלקס, ואבן, קלונקס ושלל פלאי פרמקולוגיה, אבל הפסיכולוגית שלי גורסת שנוגדי חרדה מומלצים בעיקר שכשהמחשבות הטורדניות מפריעות לתפקוד שלנו. העניין הוא שאימהות לא יכולות לא לתפקד, אימהות תמיד ממשיכות לנוע. חולות, עייפות, טרודות – כל זה אפשרי רק עד השעה ארבע. אגב, אני לא בעד לטשטש את הפחדים האלו, לא בכדי החרדות האלו מועצמות על ידי ההורמונים שמיוצרים בגוף של אישה הרה ואם מניקה, הם נועדו להשאיר אותנו דרוכות כדי להגן על הגורים שלנו.

אסור בתכלית האיסור לדבר על החרדה הזאת, יש מין חוק לא כתוב, סטטוס קוו, שאסור להגיד במילים חרדות שקשורות בילדים

אני לא קופאת מהחרדות שלי – אבל אני גם לא מתביישת לדבר עליהן. אני מחבקת את החרדה, מנהלת איתה יחסי אהבה-שנאה. אני מנשקת את הילדים שלי בכל פרידה, סוחטת עוד חיבוק, עוד נשיקה ולא שוכחת להגיד שאני אוהבת אותם. ובכל לילה, ממש שנייה לפני שהם שוקעים בשינה, אני מנשקת אותם שוב ושוב, ומודה להם. מודה שהם בחרו בי להיות אימא שלהם, מודה להם על מה שהם ועל התהפוכות שעשו לחיים שלי ומספרת להם כמה הם אהובים. כי אנחנו לא יכולות להגן על הילדים שלנו מפני הכול, הדבר היחיד שאנחנו בהחלט יכולות לעשות – זה לדאוג שתמיד יהיו מוקפים באהבה.

View this post on Instagram

כולם מדברים על דיכאון אחרי לידה, אבל אף אחד לא מדבר על דיכאון בהיריון, תופעה שתוקפת כ־20 אחוז מהנשים ההרות, אבל איכשהו היא הרבה פחות מדוברת. בהיריון הראשון שלי, במשך תשעה חודשים לא הפסקתי לבכות. בהתחלה חשבתי שהסיבה לכך היא היעדר האלכוהול שהיה אחד מחבריי הטובים במשך שני עשורים לפחות. פתאום, בגלל פעם אחת של משגל נסוג ושני פסים מאוחר יותר, נפרדנו בדממה. לא ידעתי איך לתקשר עם העולם בלי לאחוז בדרינק וסיגריה, לא ידעתי גם איך להתמודד עם מבול השינויים שתקף אותי. והחרדות, הו, החרדות… יהיה שק חלבון? יהיה דופק? עמוד השדרה תקין? יש מומים? תסמונת? עדיין יש דופק? כמה חרדות באות עם ההיריון, איך אפשר לדאוג כל כך להיריון שבכלל לא תכננתי. והגוף, והכאבים, והבהלה, ככל שהתקדמו השבועות הרגשתי איך שמחת החיים שלי נשאבת ממני ועוברת פנימה לרחם. דיכאון בהיריון הוא מתעתע במיוחד, ראשית בגלל שיש לו צידוק נסיבתי: שינוי ואובדן שליטה על הגוף, התמודדות יומיומית עם הלא נודע, גאלונים של חרדות ופרידה מהחיים כפי שהכרנו אותם. יש לו גם צידוק ביולוגי: ההורמונים שמציפים את הגוף ורוקדים את המאקרנה בתוך הראש שלנו הופכים את הכול לדרמטי בהרבה. ועדיין, אף אחת לא מעיזה לדבר על זה.

A post shared by Shamambo (@liron_shamam) on

>> דיכאון וחרדה אחרי לידה: יותר נפוץ ממה שאתן חושבות