רישיון להרות

בסדרה “מי נתן לך רישיון“ שמרית לוסטיג מגלמת ריץ’ ביץ’ מפונקת שעצם המחשבה על להיכנס להריון נראית לה כמו סיוט. לא כל כך רחוק מלוסטיג עצמה שסוחבת בטן הריונית ומרחמת על אימהות עם עגלות

88 שיתופים | 132 צפיות

שמרית לוסטיג כמעט לא  הפסיקה לעבוד בעשור האחרון, ועדיין, כשאתם רואים אותה על המסך אתם מנסים להיזכר מאיפה היא מוכרת לכם. "בכל פרויקט חדש שאני עושה אנשים חושבים שהם הראשונים לגלות אותי. פעם בשנה, כבר כמעט עשור בערך, אני משתתפת בכתבת 'תכירו את…'. נראה לי שהפעם אפשר כבר לדלג ישר להווה".

אז קבלו את לוסטיג, בת 32, שבימים אלה מככבת בסדרה "מי נתן לך רישיון", בערוץ 1 (ימי שלישי ב־00:22); עומדת להופיע בעונה החדשה של הסדרה "יום האם" שתעלה בקרוב בקשת; מגישה טרייה בגל"צ שאוטוטו תתחיל לארח תוכנית אקטואליה שבועית לצד חברתה הטובה, השחקנית דינה סנדרסון; ואישה שנמצאת בסוף החודש החמישי להריונה. עם הווה כזה, מי בכלל צריך לדבר על העבר. ב"מי נתן לך רישיון" – קומדיה נשית ממזרית שמצליחה לעורר באזז למרות האכסניה המנומנמת של ערוץ 1 – לוסטיג מגלמת את אוריאלה, ריץ' ביץ' מהגיהינום שעושה את צעדיה הראשונים לעצמאות אישית וכלכלית אחרי שנושלה מכרטיסי האשראי של אימא (חני נחמיאס) ושל החבר המצחין מכסף (ניר לוי). לוסטיג קיבלה את התפקיד בדיוק כשגילתה שהיא בהריון, וכדי לעמוד על המשמעות האירונית של העניין, יש להתעכב לרגע על דמותה בסדרה.

אוריאלה המפונקת מחליטה לזרוק את החבר וכפועל יוצא להקריב את כרטיסי האשראי שלה – לא עניין של מה בכך עבור מישהי שכל שאיפותיה מסתכמות בלהיות עשירה – רק משום שהוא ביקש ממנה לעשות לו ילד. עצם הבקשה, שעשויה להיחשב מצד לא מעט נשים בגילה כסבירה, היא בעיני אוריאלה הכרזת מלחמה, כי ילדים לדידה הם יצורים היפראקטיביים מהשאול, ננסים מרושעים שמרוכזים אך ורק בעצמם. באחד הפרקים, לשם המחשה, היא שואלת ילדה שמשתתפת בקורס במגדר אם היא בטוחה שהיא לא גמדה בת 60 וסוחטת ריטלין מילד אחר, תוך שהיא מאיימת עליו שתספר להוריו שהוא הומו.

"האמת שהיה לי ממש קל להתחבר לדמות של אוריאלה במהלך הצילומים", אומרת לוסטיג. "זו הייתה תקופה קשה מאוד – הייתי בתחילת ההריון, עדיין הופעתי בכל ערב בהצגה 'חברות הכי טובות', הצטלמתי במקביל גם לתפקיד בעונה השנייה של 'יום האם', וכל זה כשאני מסתובבת כל הזמן עם בחילות איומות. הייתי הורמונלית מאוד, עייפה כמו חיילת בטירונות, עצבנית ושונאת אדם. אני חושבת שההפקה הייתה בטוחה שאני זו אוריאלה. אבל מצד שני גם נהניתי מאוד לשחק דמות כזאת – מישהי גדולה מהחיים, לפחות בעיני עצמה".

אז מניפסט שנאת הילדים לא הפריע לך.

"בדברים מסוימים אני יכולה להבין את ההסתכלות של אוריאלה על ילדים. גם לי יש בחילה מזה שילדים פה מנהלים את ההורים שלהם, ואני מתעבת ילדים לא מחונכים שחושבים שהם המרכז. זה הדבר הכי מעצבן שיש. העניין הוא שהאשמה היא של ההורים שלהם. אני לא מבינה אימהות ששואלות ילד בגיל שנתיים־שלוש: 'מה אתה רוצה?'. הוא לא יודע מה הוא רוצה, תחליטי בשבילו!

"אני נורא מקווה שאצליח להיות אימא שונה וכן להיות אסרטיבית, אולי אפילו לחנך בשיטת המקל והגזר. הבעיה היא שזה נורא לא מקובל היום, במיוחד כאן בלב תל אביב, ונורא קשה להתמודד כל הזמן עם ביקורת מצד כל אישה זרה שעוברת ברחוב.

בכלל, התרבות של גידול ילדים כאן היא מטורפת".

 שימרית-02-P

נוח לי, וזה לא נוח

את הפריחה הנוכחית לוסטיג חייבת לפנייה חדה שלקחה לפני שנתיים בצומת הגדול של החיים שלה. עד אז היא נהנתה מקריירת משחק יציבה יחסית בתחום התיאטרון, עוד בטרם סיימה את לימודיה בסטודיו של ניסן נתיב. אלא ששחקנים, כפי הנראה, לא באמת יכולים להשלים עם האפשרות של חיים בטוחים ויציבים, ולפני כשנתיים, באקט שנחשב להתאבדותי בתחומה, החליטה לעזוב את האנסמבל של תיאטרון החאן לאחר חמש שנות עשייה. היא הלכה לעבר הלא נודע, כלומר ימים שלמים של חיפוש עצמי בקפה באצ'ו בתל אביב. "התלבטתי המון זמן אם לעזוב את החאן, שנחשב לתיאטרון מצוין והוא אכן כזה", היא מספרת. "אף שחקנית בת גילי לא עשתה את כמות התפקידים ונפח התפקידים שלי יצא לעשות. התחלתי את הקריירה שלי עם שייקספיר, הרולד פינטר, צ'כוב ומולייר ועבדתי עם במאים כמו מיקי גורביץ', אודי בן משה וג'יטה מונטה. היום אני יודעת להגיד שטכנית אין דבר כזה בשום מקום אחר. ביחס לגיל הצעיר שלי אז, זה היה הספק מטורף".

אז מה באמת גרם לך להחליט שאת הולכת?

"אני משווה את זה למקרה אחר בחיים שלי: היה לי פעם בן זוג שאהב אותי כמו שאף גבר, כולל בעלי, לא אהב אותי. אבל ידעתי שאני נמצאת בכלוב של זהב ושאני רוצה יותר, ולקח לי המון זמן להיפרד ממנו. זה בדיוק מה שהרגשתי בחאן. נכנסתי לשם באמצע השנה השלישית של לימודי המשחק, ישירות מהסטודיו של ניסן נתיב, והרגשתי שאני רוצה לראות עולם. הרגשתי שבשאיפות ובאמביציות שלי אני שונה מרוב השחקנים שם, שהם באמת שחקנים מהליגה הראשונה בארץ, אבל הם אנשי תיאטרון פר אקסלנס. אני, לעומת זאת, הרגשתי שאני שייכת לתיאטרון אבל גם לטלוויזיה ולקולנוע".

צריך המון אומץ כדי לבצע מהלך כזה.

"ידעתי טוב מאוד עד כמה המצב בחוץ קשה ופחדתי פחד מוות. לא עוזבים את החאן, בטח לא כשאין לך משהו אחר על הפרק,  אבל הייתי די שבעה והרגשתי שאני צריכה להחזיר לעצמי את הרעב. אמנים צריכים לזעזע את עצמם, אני לא חושבת שקומפורט זון הוא מקום טוב לאמן. אחת הבעיות של החאן היא שהוא מקום נוח – את באה בבוקר לעבודה ושואלים אותך אם בא לך מולייר או צ'כוב. הכל מגיע בקלות, אין מאבק ואותי זה די הרדים".

כמה זמן החזיקה ההתרגשות של יציאה להרפתקה חדשה?

"כשעזבתי הרגשתי נורא אמיצה. הייתי באופוריה. זה היה ממש כמו להשתחרר מהבחור ההוא – פתאום את רווקה ומרגישה סקסית ועוצמתית. זה החזיק בערך שבועיים, ואז כל השדים באו לבקר. הבקרים שלי היו נוראים: הייתי מתעוררת ומתחילה לשאול את עצמי שאלות פילוסופיות כמו מה משמעות הקיום שלי כשחקנית אם אני לא חלק ממשהו כרגע, והאם אני מחשיבה את עצמי כאמנית. לשחקנים יש אורח חיים משונה, הם לא עושים כלום כל היום ובמקרה הטוב יש להם הצגה בערב. בחאן זה אחרת – עבדתי כמו אדם רגיל. הייתי מגיעה בעשר בבוקר לחזרות, בצהריים עושה הפסקה ובחמש עולה להסעה להצגה וחוזרת באחת בלילה. כשיצאתי משם, פתאום מצאתי את עצמי בעולם הבוהמייני והברנז'אי הזה. היה לי קשה בהתחלה לשבת בבית קפה עם חברה או עם ספר או עם איזה רעיון שיש לי, שאני אמורה לכתוב אותו. מהר מאוד התחלתי לשאול מה הלאה. זו הייתה תקופה של חיפוש עצמי מלווה בהרבה חרדות. אני חושבת שעברתי את החוויה הזו באופן עמוק, ובדיעבד היא חיזקה אותי".

שימרית-01-P

אדוני, תקוע לי מטאטא בתחת

התקופה הקשה שלוסטיג מתארת לא נמשכה יותר מחודשים אחדים. מהר מאוד היא מצאה עצמה נודדת מהחאן אל הבמה של בית ליסין, ואל השינוי הרדיקלי שייחלה לו. לוסטיג לוהקה להפקה המחודשת של "חברות הכי טובות" בתפקיד סופי הצעירה, לצד מיה דגן שגילמה את הדמות המבוגרת בחבורה, ובהשתתפות דינה סנדרסון וכנרת לימוני שבאופן נבואי הפכו באמת לחברות הכי טובות שלה.

המעבר מכובד הראש של החאן, המנייריסטי לעתים, לתיאטרון קומי־מסחרי, לא היה קל. "התרגלתי לדמויות הליריות, להפקות הכבדות ולסביבה הגברית מאוד של החאן", היא מספרת. "משם הגעתי לידיים של ציפי פינס, לקאסט שמורכב משש נשים ולתפקיד קומי של ביץ'. לראשונה היה לי תפקיד בועט, בוטה, גס וסקסי, ולא כל כך ידעתי איך להתמודד עם זה. הרגשתי כאילו באתי מהבלט הקלאסי להיפ הופ – פשוט לא הבנתי איך רוקדים את זה. בשלב מסוים ניגשתי לגלעד קמחי (במאי ההצגה) ואמרתי לו שיש לי מטאטא בתחת – אני מניסן נתיב, אני מהחאן, אני אליטיסטית ומתנשאת. ביקשתי ממנו לעזור לי לשחרר את זה. אני זוכרת שאחרי חזרות הייתי באה הביתה ומספרת איזה כיף היה בחוג – ככה זה הרגיש לעומת החאן, עד שבשלב מסוים נזכרתי שבעצם אני במקצוע הזה בגלל שזה חוג. כל הילדים הולכים לחוגים ואז מתבגרים ועוברים לעבודות של אנשים. אני בחרתי להמשיך בחוג הדרמה שלי, ואני חושבת שברגע שהבנתי וקיבלתי את זה, פתאום כל כובד המקצוע הלא מאוד חשוב, מורכב או משמעותי הזה שנקרא שחקן – ירד מכתפיי והתחלתי ליהנות בטירוף".

ותודה לאחיינים

המהפך התודעתי שלוסטיג עברה בא לידי ביטוי גם בשינוי חיצוני מובהק: עם עזיבתה את החאן הפכה מברונטית עם קארה לבלונדינית נמרצת שמחזקת את הקלישאה על אלה שנהנות יותר. אם בתור בחורה שגדלה בכפר שמריהו היה לה ברור שלהיות מתויגת כבלונדינית זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לה כשחקנית, בבית ליסין היא קיבלה שיעור קצת אחר.

"אני מודעת לכך שיש הרבה ביקורת על ציפי פינס, אבל בעיניי היא אישה מעוררת השראה. התיאטרון הוא מקום גברי מאוד והיא באמת מקדמת נשים. לניסן נתיב מתקבלות בכל מחזור שש בנות לעומת עשרה גברים כי יש יותר תפקידים לגברים. אבל למה בעצם? כי המחזאים היו גברים והבמאים הם גברים. ציפי באמת מאמינה בכוחן של נשים. אצלה הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שבחורה נאה יכולה להיות גם קומית".

משחק הוא תחום שמתייחס ליופי בצורה מקטלגת מאוד. את יכולה להיות או יפה או עמוקה אבל לא שניהם.

"קרה לי לא מעט פעמים שלא קיבלתי תפקיד כי בחורה שנראית טוב לא יכולה להיות חסרת ביטחון, היא לא יכולה להיות מצחיקה, אין לה עומק. יש כאן תפיסה צרה מאוד בנוגע לשחקניות 'זוהרות'. הבעיה היא, שוב, שנשים סובלות מהקטלוג הזה הרבה יותר מגברים. לכן נורא שמחתי כשגיליתי שעומד להיות לי בן, ממש ייחלתי לזה. אני חושבת שלנשים קשה יותר בעולם ושייקח עוד הרבה זמן עד שזה ישתנה. חוץ מהעניין הזה שצריך לעשות שלום בדחיפות כדי שהבן שלי לא יצטרך ללכת לצבא, אני חושבת שלגברים קל יותר ואני מאחלת לו שיהיה לו קל. מצד שני אני תמיד תוהה עד כמה בתת מודע אני בעצם שוביניסטית. אני חוששת שהבן יהיה שיקוף של הנחיתות הנשית הקולקטיבית שטבועה בי. אפילו אני, שתופסת את עצמי כתל אביבית מתקדמת ופמיניסטית – אני מרגישה שמתוך הנחיתות הזו אני הרבה פעמים לא מעִזה.

"לדוגמה, יש לי עכשיו המון אספירציות לכתיבה ואני אף פעם לא מדברת על זה. אני די בטוחה שאם הייתי גבר כבר הייתי מוציאה את זה מזמן. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל אני מרגישה שבעולם שלנו, מתקדם ככל שיהיה, רק לגברים מותר להיות גם שחקנים וגם כותבים וגם במאים, בעוד שמאישה מצופה להסתפק בזה שהיא גם שחקנית וגם אימא".

גם להיות "רק" שחקנית ואימא לא יהיה פשוט בכלל. היו לך דילמות סביב זה?

"האמת שלקח לי הרבה זמן להחליט שאני רוצה להיכנס להריון. נקודת המפנה הייתה בלילה אחד כשנשארתי לישון אצל אחותי ומצאתי את עצמי מטפלת בשני האחיינים שלי. באופן עקרוני אין לי שום סבלנות לילדים, הם לא מעניינים אותי ואני ממש לא מתרגשת מתינוקות, אבל באותו לילה האכלתי את האחיין הקטן בן השלושה חודשים מבקבוק ומשהו קרה לי שם. פתאום הצלחתי להרגיש לרגע את הדבר הספציפי הזה. בעצם כל החיים את מחפשת סוג של אהבה ומשמעות ופתאום הרגשתי את זה שם. האהבה הזו והעומק הרגשי פשוט גדול ממך, זה משהו שאף גבר לעולם לא יוכל לתת לך. אבל לצד הרגע הזה הייתה לי במקביל גם התחושה של לא להבין בשביל מה צריך לעשות ילדים. הרי אנחנו עובדות נורא קשה כל החיים לפתח את עצמנו: אנחנו לומדות, בונות קריירה ונלחמות לפלס דרך, ופתאום, במשך מספר שנים לא מבוטל, אנחנו מקדישות את כל כולנו לדבר אחר לגמרי. התחוללה בתוכי מלחמה קשה בין שני הצדדים האלה, אבל כנראה שהגעתי לאיזו נקודת אל חזור. ובכל זאת הייתי בשוק כשנכנסתי להריון, לקח לי שבועיים שלמים לעכל את זה. אבל לשנייה לא הייתה תחושה שאני רוצה לעשות הפלה, כמו שחששתי שיקרה לי. הרגשתי מחוברת מאוד מהרגע הראשון, ועדיין אני רואה אימהות עם עגלות ומרחמת עליהן".