מירית גרינברג: "גם סרטן הוא חוויה"
איך היא שומרת על אופטימיות, מהו השיעור לחיים שקיבלה מחברתה מירית הררי ז"ל וכיצד היא מטפלת במקביל בארבעת ילדיה? מלכת היופי במיל' מירית גרינברג נותנת פייט לסרטן השד
"אני מתפרקת. אתה יכול לחבר אותי חזרה?". אלוהים: "אני מעדיף שלא". "למה?". אלוהים: "כי אינך פאזל". "אתה לא מבין, אני נשברת". אלוהים: "לא. את לא מבינה, את פורצת דרך. מה שאת מרגישה הוא רק כאבי גדילה. את משילה את הדברים ואת האנשים בחיים שלך שמעכבים אותך, את לא מתפרקת, את 'נופלת למקומך'. תירגעי. קחי נשימות עמוקות ואפשרי לדברים שאת כבר לא צריכה ליפול ממך. די להיאחז בחתיכות שלא מתאימות לך יותר. שיפלו. תני להן ללכת".
>> מירית גרינברג חושפת בכאב: "נותרתי עם הרבה רעל בגוף"
"הטקסט הזה הוא טקסט של נחמה, טקסט מרפא", אומרת מירית גרינברג, שמדינה שלמה עוקבת בחודשים האחרונים אחר מאבקה האמיץ והנחוש במחלת הסרטן. את המילים שכתב הסופר ג'ון רודל, פרסמה מלכת היופי במיל' באינסטגרם אחרי טיפול הכימותרפיה השלישי שלה. נכון לכתיבת שורות אלה, שמונה טיפולי כימותרפיה כבר מאחוריה, וגם ניתוח כריתת שד ושיחזור.
"עכשיו אני מחכה לתוצאות הביופסיה ומחכה לי עוד חודש וחצי של הקרנות", אומרת גרינברג. "זה אומר פחות תופעות לוואי לעומת הכימו, וזה גם משהו, ובקרחת שלי – שלמדתי לאהוב אותה – כבר מתחילים להרגיש קוצים", היא אומרת וצוחקת צחוק מתגלגל. ככה זה אצלה, תנו לה רק סיבה להקליל, ואם לא תתנו לה היא כבר תמצא.
גרינברג מוצאת נחמה בכל דבר. קשה להאמין באיזו מהירות היא שינתה פאזה, דילגה מעבר לחומות הפחד והפכה לאופטימית חסרת תקנה. "אני משתדלת לא לחשוב על הרע, כי מה יעזור לי אם אבכה 'למה דווקא אני ולמה עכשיו בגילי הצעיר'. מבחינתי זה קרה לי וזהו. ומשזה קרה, אני מאמינה שצריך להיאחז בטוב ולא ברע. תראי, כבר בתחילת הדרך שמעתי דברים קשים, הרופא שלי אמר לי שמכיוון שהסרטן שלי כבר התפשט והגיע לבלוטות לא יהיה מנוס מכימותרפיה. אולם לקחתי מהר את ההחלטה שמנחה אותי עדיין: 'אני כאן בשביל להילחם ובשביל לנצח'. בסוף השיחה בינינו הוא הודה בפניי שמעולם לא נתקל בתגובה כמו שלי, ש'נשים חולות לא מצליחות בכלל לדבר'; ואני, לא רק שאני מצליחה לדבר, אלא גם צוחקת. החיים השתנו, אני אשקר אם אומר שלא, אבל אני מאמינה שהשינוי הוא זמני. אני מתרגשת מכך שהגעתי לשלב הזה. עשיתי חתיכת דרך ועשיתי אותה יפה. המלחמה שלי עדיין בעיצומה, אבל אני מאמינה שהקושי הגדול כבר מאחוריי".
מייאוש לתקומה
גרינברג בת ה־41 היא אישה יפה עם פנים מוארות ועיניים ירוקות גלויות. אני באופן אישי חושבת שהיא גיבורה, אבל גיבורה בשר ודם, כזאת שלא עוטה על עצמה שריון ולא טורחת על פוזה – היא סובלת מכאבים עזים ומרשה לעצמה לקטר, יש הרבה רגעים שבהם היא מרגישה הכי קלולס ויש רגעים שבהם היא אומללה וכבויה, אבל בסוף היום כל אלה נבלעים בתשוקת החיים שלה. ההלם הראשוני שפגש אותה בתחילת הקיץ, כשנודע לה שחלתה בסרטן שד מסוג נדיר מאוד, חלף ופינה מקום לתקווה גדולה. היא מדברת בטון ענייני, לפעמים היא מתפזרת מעט, וכשהיא מנסה להיזכר במשהו ואינה מצליחה, היא מחייכת וזורקת: 'הכימו מחק לי כל מיני דברים בראש, אבל גם זה יסתדר'.
רק פעם אחת בריאיון היא נשברה, כששאלתי אותה על הקשר המיוחד שנוצר בינה למירית הררי ז"ל, שהלכה לעולמה בספטמבר האחרון לאחר מאבק בסרטן הלבלב. כשהררי נפטרה גרינברג כתבה באינסטגרם שלה: "קשה לי לנשום, הלב שלי נשבר, הדמעות לא מפסיקות, האהובה שלי, קרן האור שבאה אליי באמצע החיים להאיר אותם באופטימיות ושמחה. אני מבטיחה לנצל כל רגע באהבה כמו שביקשת, ה'כאן ועכשיו' שלך יישארו איתי לנצח ואת תישארי בלב שלי. כל כך עצוב וקשה לי כרגע להיות חזקה כמו שמירית ביקשה, זה בלתי אפשרי".
כשדיברנו עליה ועל הררי היא התפרקה ופרצה בבכי תמרורים עד שנאלצנו להפסיק את הריאיון באמצע. ביומיים הבאים היא נתקפה כאבים קשים ומשתקים, ורק כשחלפו חזרנו לדבר.
"הרבה מהכוח שיש לי עכשיו הוא בזכות מירית הררי ז"ל. בתחילת המחלה אמרתי לה שאני מפחדת וקשה לי, והיא השיבה לי: 'את לא אומרת אף פעם קשה; מחר יהיה בסדר'. הפכתי את המשפט הזה למוטו שלי לחיים"
"הכרתי את מירית ודידי במהלך טיול משותף לפני שנים, אבל ההיכרות העמוקה בין מירית לביני התרחשה כשנפגשנו במחלקה האונקולוגית באיכילוב במהלך הכימותרפיה", היא מספרת. "לבסוף הסרטן הכריע את מירית, אבל הרבה מהכוח שיש לי עכשיו הוא בזכותה. היא ההשראה שלי. היא הייתה גיבורה גדולה ואישה ענקית, הערצתי אותה. היו לנו שיחות נפש עמוקות על החיים ועד עכשיו אין רגע שאני לא חושבת עליה, אני מרגישה אותה בכל שנייה. אני זוכרת שיום אחד בתחילת המחלה שלי, כשאמרתי לה שאני מפחדת וקשה לי, היא השיבה לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: 'את לא אומרת אף פעם קשה; מחר יהיה בסדר. וגם אם מחר יהיה קשה, תתאמצי ויום אחרי יהיה פחות קשה'. כמה שהיא צדקה. אם את באה עם מחשבה שיכאב לך, אז יכאב לך. הפכתי את המשפט הזה למוטו שלי, ומאז אני מרחיקה ממני מחשבות שליליות".
מתי הבנת לראשונה שמשהו לא טוב קורה לך?
"בגיל 20 גילו שיש לי גידולים שפירים בחזה, אבל הסבירו לי שזה משהו שהגוף שלי מייצר ואלה לא גידולים שהופכים לסרטניים. הייתי בחורה בריאה וחסרת דאגות מבחינה רפואית, שמתאמנת שלוש פעמים בשבוע, עד שיום אחד באוקטובר 2019 התחלתי להרגיש כאבים בכל הגוף. בהתחלה חשבתי שאולי זה קרה בגלל שהרמתי משקל כבד מדי באימונים, אחר כך חשבתי שאולי מדובר בדלקת פרקים ולבסוף הגעתי לפרופסור בעל שם בתחום. שלחו אותי לבדיקות והכול נראה תקין, אבל המצב שלי רק החמיר. אם עד אז הייתי אישה חזקה מאוד פיזית, פתאום לא הצלחתי לפתוח בקבוק. הפרופסור, שלא אזכיר את שמו, קבע שזה נפשי ושזה יעבור כלעומת שבא. הוא טעה".
"הטכנאית שביצעה את הממוגרפיה שאלה אותי: 'איפה היית, למה באת רק עכשיו?'. פרצתי בבכי והתערערתי לגמרי. הרבה נשים עושות את הטעות של להדחיק והיום אני צועקת את זה – הרגשתן משהו חריג? אל תחכו"
מתי נאמרה המילה "סרטן"?
"רק כעבור חודשים. בינתיים חלפו עוד חודשיים ולא התאוששתי. זאת הייתה תקופה נוראית, חיפשתי הקלה וניסיתי סטרואידים אבל הם לא עזרו. בשלב הזה כבר לא יכולתי ליישר את כף היד והיו לי בצקות ברגליים. בזמנו זה נראה לי כמו סוף העולם, אבל היום אותם ימים נראים לי כמו פיקניק. לבסוף הגיע האבחון הראשוני לבעיה שלי: התברר שאני סובלת מתסמונת פארא־נאופלסטית, תסמונת שמתרחשת בגלל נוכחות של סרטן בגוף ולפעמים אף מופיעה לפני שמאבחנים את הסרטן עצמו. בגלל הרקע שלי עם גידולים שפירים, כשהרגשתי גוש בחזה חשבתי שהוא שפיר. אבל הגוש הזה גדל מאוד וכשנגעתי בבית השחי היה נדמה לי שהוא גם שינה צורה. בתחילה ניסיתי להדחיק ואז גם הגיעה הקורונה ושכחתי מזה, אבל אחרי הסגר הראשון משהו הציק לי ואמרתי שאני לא מחכה יותר. זוהי טעות שנשים רבות עושות והיום אני צועקת את זה – הרגשתן משהו חריג? אל תחכו, לכו להיבדק וכמה שיותר מהר. הזמן הוא פקטור רציני. אין כאן הנחות. לכולנו יש פחד מהגילוי – אבל להיות בת יענה, להדחיק, להתנתק ולברוח מזה, זהו לא פתרון. הטכנאית שביצעה את בדיקת הממוגרפיה שאלה אותי: 'איפה היית, למה באת רק עכשיו?'. יצאתי מזה מעורערת לגמרי, פרצתי בבכי, הייתי מוצפת כולי. בשלב הבא לקחו לי ביופסיות מהשדיים ומבית השחי. אז כבר פחדתי".
איך הגבת למשמע המילה "סרטן"?
"ברגע שהמילה 'סרטן' נאמרה בקול רם וברור, התפרקתי. לא יכולתי לנשום, בכיתי ורעדתי. זה היה כמו לחטוף בומבה בפרצוף, כמו להרגיש לרגע שאין לך נקודת אחיזה. אולם זה היה עניין של דקות עד שהתאפסתי וידעתי – 'אני יוצאת למלחמה ואני אנצח בה'. הסרטן שהתגלה בגופי מתגלה אצל שניים עד ארבעה אחוזים בלבד מהאוכלוסייה, ואצל כל אחת הוא גדל ומתרבה בצורה אחרת. שמעתי רק על עוד אישה אחת בלבד בארץ שיש לה אותו".
מיד עם גילוי המחלה פרסמת פוסט וכתבת: "חליתי בסרטן". אומץ או צורך אנושי לשתף ולפרוק?
"אני לא מרגישה גיבורה מעצם היכולת לדבר על זה. אני אדם פתוח שמעולם לא חי בהסתרה ואין לי במה להתבייש, זאת אני וזוהי המחלה שלי. צריך לדעת לקבל את הרע עם הטוב ולצמוח מכך, צריך להיאחז באור כי רק ככה אפשר להתקדם. מאז שהתחלתי לנדב מידע על מצבי, מתקשרות אליי נשים בגילים שונים שקיבלו את הבשורה הקשה. אני מרגישה שאני מעצימה אותן. לפעמים קשה לי ויש ימים של דאון וימים שבהם אין לי כוח, אבל אני מבינה שכשאני עוזרת לאחרות, אני עוזרת גם לעצמי. כשאומרים וכותבים לך כל הזמן שאת מקור השראה, שאת חזקה ונותנת את הכוח להמשיך, את מתחילה להאמין בזה ושואבת עוד כוחות. המחשבה הזאת מרימה אותי. אני מקבלת כל כך הרבה אהבה מסביב, כך שלא רק שיש לי רצון, אלא שאני מרגישה מחויבות אמיתית להחזיר טובה".
"יש רגעים שבהם בא לי להתרסק. לפעמים אני מרחמת על עצמי, במיוחד כשנמאס לי מהכאבים, אולם השאלה היא לאן לוקחים את הקושי ואיך לא מתמסרים אליו. גם סרטן הוא סוג של חוויה אם מסתכלים על זה בצורה נכונה"
איך את מתמודדת עם רגעי הייאוש? יש רגעים שבהם את מרגישה שאת עומדת לאבד את זה?
"לכולנו יש רגעים שבהם בא לנו להתרסק. לפעמים אני מרחמת על עצמי, במיוחד כשנמאס לי מהכאבים, וכמי שתמיד הייתה פעילה ופתאום נמצאת במשך ימים במיטה, זה מדכא. אולם השאלה היא לאן לוקחים את הקושי ואיך לא מתמסרים אליו. הכי קל ליפול למקומות חשוכים, אבל הכי קשה להתרומם מהם. אני לא מחפשת את הקל ולכן לא נופלת. אני מנסה לקחת כל שלב בזמנו, להתייחס רק אליו ולהיות נוכחת בו. כתבתי באחד הפוסטים: 'אני מתה מפחד, אבל יודעת שאני חזקה'. גם סרטן הוא סוג של חוויה אם מסתכלים על זה בצורה נכונה".
ממלכת יופי לגנגסטרית
גרינברג, ילדה טובה באר שבע, היא הבכורה משני ילדים. אמה עבדה בתרכובות הברום ואביה היה סגן מנהל בנק. היום שני הוריה פנסיונרים והיא טוענת שהמחלה עזרה לה לגלות אותם מחדש. לדבריה, היא לא הייתה הילדה היפה בגן, או לפחות לא ידעה שהיא כזאת עד שהגיעה לכיתה ח'. "הייתי די חסרת ביטחון ולא כזאת שמתבלטת", היא נזכרת. "בין כיתה ג' לכיתה י' הייתי רקדנית בלהקה המקומית 'איילות הנגב' ויום אחד טסנו להופיע בחו"ל. איחרתי להופעה וכשהגעתי שמעתי שמדברים על כך שמחכים לאיזו בלונדינית מהממת. הם התכוונו אליי. הייתי המומה ואמרתי לעצמי שאולי יש בזה משהו".
כשחזרה גרינברג ארצה, היא ביקשה מאמה לרשום אותה לקורס דוגמנות ("חשבתי שזה יעלה לי את הביטחון"), ובגיל 17 וחצי, בתום הלימודים, היא מצאה עצמה מתמודדת בתחרות מלכת היופי לשנת 1997 ("היו שם בנות שכל כך רצו את זה ואני בכלל לא ציפיתי לזכות"). הזכייה שינתה את התוכנית להיות חיילת קרבית, וגרינברג עברה להתגורר בתל אביב ושירתה קרוב לבית כדי שתוכל לדגמן. בגיל 23 היא הבינה שהדוגמנות היא לא משאת חייה. "היו לי יחסי אהבה־שנאה עם המקצוע", היא מספרת. "לא הייתי מקל, אהבתי לאכול וליהנות מהחיים, ולא הרגשתי נוח ששפטו אותי על כך שנוסף לי קילוגרם אחד. היו תקופות שנהניתי – הצטלמתי לקמפיינים והופעתי בתצוגות – אבל לא באמת היה לי רעב לזה. לאורך השנים, כולל בשנים האחרונות, הציעו לי לבוא לכל מיני אודישנים אבל כל הזמן סירבתי".
את יניב מידן, בן זוגה, עורך דין במקצועו ואבי ארבעת ילדיה – ליאם (13), אדם (11), אמה לי (10) ועיטם (4) – הכירה בגיל 25 דרך חברים והוא הציע לה נישואין כעבור שלושה שבועות. "יש לי בעל מהסרטים. חבר אמיתי. עד עכשיו הוא מלווה אותי לכל טיפול, ישן איתי במיטת בית החולים ונותן לי להרגיש שאנחנו עוברים את הכול יחד", היא אומרת. כיום מתגוררת משפחת גרינברג־מידן בדירה יפה ומטופחת ברמת השרון. לפני שהפכה גרינברג לאימא, היא למדה אמנות והוראה, אבל רגע לפני סוף הלימודים היא ילדה את בנה הבכור ולא חזרה מאז להשלים את התואר. מאוחר יותר היא פנתה ללימודי שיווק דיגיטלי. מהקורס האחרון היא נאלצה לפרוש משום שחלתה, אבל היא הבטיחה לעצמה שתחזור לסיים. במקביל היו לה תכנונים להתחיל ללמוד צילום, אבל אז הגיעה הקורונה והיא נאלצה להירשם ללימודים אונליין. אולם לדבריה של גרינברג, הקריירה האמיתית שלה מגולמת באימהות, אחרי שבמהלך תשע שנים ילדה ארבעה ילדים. "השקעתי את כל כולי באימהות, ומדובר בהשקעה עצומה", היא מגלה.
"אני לא מרגישה פגומה, אני מרגישה סקסית. יופי הוא מה שאת מקרינה, ואת יכולה להיות יפה גם עם קרחת ובלי ריסים וגבות"
איך סיפרת לילדים על הסרטן?
"זה היה הפחד הגדול שלי, כי אצל ילדים סרטן מתכתב עם מוות, עם סוף, עם חידלון. אולם בבית שלנו יש שיח פתוח, וכשאת משדרת להם תקווה היא מיד מחלחלת אליהם. סיפרתי קודם כל לליאם – הוא שאל אם אני אמות, אמרתי שלא והוא שמח. לאדם סיפרתי שני, הוא נכח בגלח הראשון ואמר שיש לו אימא גנגסטרית. כשסיפרתי לאמה לי הסברתי לה מה הולך לקרות, והיא התביישה מכך שתהיה לי קרחת. עשיתי את הקרחת בשלבים, בשלב הראשון הספר שלי רפי חובב עשה לי גלח בחצי מהראש – כדי שגם הילדים וגם אני נתרגל בהדרגה. אחרי זה אמה לי נרגעה. הילדים היו נוכחים גם כשגילחתי את השיער כולו. קניתי אמנם פאה יפהפייה, אבל האמת היא שהיום אני אוהבת את הקרחת שלי וגם הילדים אומרים שיותר יפה לי ככה".
איך המחלה השפיעה על אורח החיים המשפחתי?
"היינו משפחה פעילה מאוד והייתי אימא דומיננטית שמעורבת בכל – בית ספר, חוגים, הסעות. פעם הבעיתה אותי המחשבה שילד יגיע הביתה ולא אחכה לו עם ארוחה, ושחס וחלילה הוא יהיה רעב. אולם יניב, שעבר לעבוד מהבית, תפס פיקוד בפול גז, וזה שינוי לטובה – הוא אפילו התגלה כטוב בזה. הנה עוד הוכחה לכך שבכל רע יש טוב. הילדים רואים אותי גם כשאני נשברת, גם החיים שלהם השתנו, הם מבינים שהם צריכים לעזור יותר והם נרתמים. אולם אני יודעת שאחרי שאחלים הכול יהיה בסדר. יש לי רצון גדול לפצות אותם וזה יקרה".
"הפחד הגדול שלי היה לספר לילדים על הסרטן, כי אצל ילדים סרטן מתכתב עם מוות, עם סוף, עם חידלון. הילדים רואים אותי נשברת, גם החיים שלהם השתנו, הם מבינים שהם צריכים לעזור יותר והם נרתמים. אולם אני יודעת שאחרי שאחלים הכול יהיה בסדר. יש לי רצון גדול לפצות אותם וזה יקרה"
ואיפה את, מירית, השתנית?
"חודש אחרי גילוי המחלה כתבתי ברשת: 'את מרגישה כאילו קברו אותך, אבל בעצם שתלו אותך מחדש, מכאן את יכולה רק לצמוח'. המילים האלה של ינון גל און המחישו בדיוק את מה שעובר עליי, את מה שאני מרגישה. הסרטן אמנם תפס אותי לא מוכנה, אבל אני כן מוכנה להכיר את עצמי מחדש. אני עוברת תהליך של שינוי ובטוחה שבעתיד יהיו דברים שכבר לא יהיה להם מקום בחיי ושסדרי העדיפויות שלי ישתנו. אני גם מאמינה שאהיה פחות לחוצה ושאתרגז פחות. אחד השינויים הגדולים שאני עוברת קשור באימא שלי. שנים לא הייתי גלויית לב עם הוריי, לא שיתפתי אותם בחיים שלי יותר מדי. אולם מאז שחליתי אימא מגיעה לבקר בכל שבוע, ומה שקרה לי בנה מחדש את היחסים שלנו, הכרתי אותה מחדש. כשהייתי מאושפזת היא עשתה איתי לילות במיטת בית החולים, יניב והיא התחלפו ביניהם כך שלא הייתי לרגע לבד. מגיל 17 לא הייתי איתה יחד באינטנסיביות כזאת. עכשיו אני מעריכה אותה ומוקירה אותה הרבה יותר, וזהו עוד דבר שהרווחתי מהמחלה".
ואיך את בינך לבינך מול המראה? איך המחלה השפיעה על הביטחון העצמי? על הנשיות? על הזוגיות?
"היה לי חזה מהמם ומעולם לא נגעתי בו, גם אם הייתי רוצה יניב לא היה מסכים, אבל עכשיו לא הייתה לו ברירה. אין לי היום שום תחושה בשד חוץ מכאב, אבל למזלי הרקמה שמתחת לפטמה הייתה נקייה וככה נשארתי עם הפטמה שלי. גם זה משהו טוב להיאחז בו. לאחרונה ניסיתי לעגל שאריות ריסים וקלטתי שכל הריסים נשארו על המעגל, אבל אני לא בוכה על זה שאין לי ריסים. אני לא מרגישה פגומה, המראה החיצוני הוא לא מה שמגדיר אותי ואני מרגישה סקסית. לא ירד לי הביטחון העצמי, אפילו שאני נפוחה ושקצת השמנתי – העליתי שני קילוגרמים וחצי. יופי הוא מה שאת מקרינה, ואת יכולה להיות יפה גם עם קרחת ובלי ריסים וגבות. לגבי הזוגיות – יניב ואני זוגיים מאוד, אבל כשכואב לך את לא יכולה לחשוב על סקס. אני מנסה לחזק את עצמי נפשית ויודעת שעוד אחזור להיות מי שהייתי קודם. את הרוח שלי ואת היכולת להרים את עצמי לא ייקחו ממני".
מהו הדבר הראשון שתעשי כשיודיעו לך שאת נקייה לגמרי, שהבראת?
"אני חושבת שאתחיל לבכות, אבל זה יהיה בכי משחרר של הקלה. הילדים יבואו ויחבקו אותי, וליאם יגיד לי: 'אז מה, עכשיו שוב תבואי הביתה ותצעקי עלינו לכבות את המסכים', אבל בפעם הזאת במקום להתרגז אני אצחק צחוק גדול".
הפקת שער:
צילום זהר שיטרית | סטיילינג שי לי נסים | ניהול קריאייטיב טל קליינבורט | איפור אליאב ממן ל-Artbook | ע.הפקה שובל תשובה | ע. סטיילינג טל טייטלבאום | עיצוב פרחים Ido Frid Event Design
