מירית הררי: "אני שלמה, כנראה שהגיעה שעתי"

את הריאיון שלפניכם פרסמנו ב-9 בספטמבר 2020, אחד עשר ימים לפני שמירית הררי נפטרה ממחלת הסרטן בב' בתשרי. במלאות שנה למותה אנו מפרסמות אותו שוב, לזכרה של האישה המדהימה הזו שבחייה ובהתמודדותה עם מחלת הסרטן נתנה השראה גדולה לרבים:

"אהובה, צריך לדעת מתי להרים ידיים", אומרת לי מירית הררי, האישה העוצמתית, האמיצה ומעוררת ההשראה שסחפה אחריה מדינה שלמה בהתמודדות ההירואית שלה בסרטן האלים שתקף אותה לפני שנתיים ובתובנות ובכוחות שנתנה לאחרים. "קשה לי לדבר, אני עם מכשיר חמצן, הפסקתי את כל הטיפולים, אני בהוספיס בית. כרגע רק מורפיום. אני שלמה, כנראה שהגיעה שעתי. אני לא מחכה בכלל, אבל אחד הכללים החשובים הוא לא להתווכח עם המציאות". הנה כי כן, למרות ימים קשים של אופל, למרות הפחדים, המחשבות הממאירות, הכמיהות למשהו אחר, מירית הררי מוצאת את החיבור שלה לעצמה בזכות כוחות נפש נדירים ואחרי הכול היא מלאת תודה לחיים.

שנתיים שאת נותנת כל כך הרבה כוח לאנשים. מאין את לוקחת את תעצומות הנפש האלה?
"אין לי מושג. אני גם לא מנכסת לי כל כך הרבה כוחות. זאת אני. מסתכלת על הדברים ומנסה להתמודד איתם ולהיות חזקה. אני לא סופרוומן". 

את מפחדת?
"אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי"

ישנה הרבה?
"מעולם לא אהבתי לישון. שינה בשבילי תמיד הייתה בזבוז. עכשיו קשה לי, הגוף בסטרס וקשה לו להירדם". 

איך עובר לך הזמן?
"בנועם, מלא שיחות עם הבנות, ביחד ולחוד. מאיה נשואה עם שני בנים, היא למדה עיצוב אופנה והיום היא עוזרת אישית של דידי, אבישג, נשואה, סיימה תואר שני בבינתחומי, והיא עצמאית, עושה תכנון אסטרטגי לחברות. הקטנה, נועה בת 23, לומדת תקשורת, סיימה תואר ראשון בבינתחומי והיא גם ברמנית באפס תשע בהרצליה". 

על מה השיחות?
"אנחנו מדברות על החיים לפני, על הקשר, על איך יהיה להן אחרי, על הפחדים, על איך הייתי רוצה שימשיכו, המון צחוק ובכי, וגם קצת קריאה, הרבה שלווה וסתלבט. נהנית מהבית היפה שלי. מהנכדים". 

"כתבתי מכתב פרידה לכולם. הוא מופקד אצל הבנות. הוא יפתח אחרי שאלך, מן צוואה קטנה לכל האנשים שאהבו אותי פה"

דואגת לדידי?
"דואגת לדידי והבנות, דואגת למשפחה שתישאר מלוכדת ושלמה, שתישאר מיוחדת ושמחה". 

יש בך כעס, שזה קרה דווקא לך ובגיל צעיר?
"אין כעס. כולם מתים. זקנה זה משהו שתמיד עשה לי עצוב". 

מירית הררי באיכילוב | צילום מהפייסבוק של מירית

מפיצה בכל מקום אהבה, נתינה וחסד

כמה ימים לפני, עדיין בבית החולים, קיבלה מירית בת ה-52, שיחת טלפון מבית הנשיא, שבישרה לה על זכייתה באות הנשיא להתנדבות במסגרת פעילותה כיו"ר הוועד המנהל של עמותת סח"י – סיירת חסד ייחודית – שהיא מתנדבת בה כשמונה שנים. השיחה תפסה אותה במסדרון של בית החולים איכילוב, ביתה השני בשנתיים האחרונות מאז התגלה אצלה סרטן בלבלב עם גרורות בכבד. "היא הייתה בדרך לבדיקת סי.טי", מספר מנכ"ל העמותה אברהם חיון אותו מגדירה מירית "החבר הכי טוב שלי בעולם". "היא שלחה לי הודעה שאתקשר אליה דחוף. בשיחה אמרה לי שהיא מאושפזת, שהיא כבר עם חמצן ושהמצב לא טוב אבל יש נקודת אור בחייה ועדכנה על השיחה מבית הנשיא. כזאת היא מירית, תמיד רואה את נקודת האור. הרגשתי כמה חיות זה נותן לה וכמה אושר ושמחה. זה כל כך מגיע לה היא עושה הכול מכל הלב ובכל הכוח ובתחושת שליחות גדולה".

מירית הררי במסגרת ההתנדבות בעמותת סח"י | צילום באדיבות העמותה

העמותה, שהוקמה בשנת 2009, מפעילה מודל ייחודי לעבודה עם נוער בשכונות קשות ברחבי הארץ והוצאתו ממעגל עבריינות, כאשר המסר לצעירים הוא "אנחנו צריכים את העזרה שלכם כדי לעזור לאחרים". בני הנוער עוברים שינוי משמעותי בזכות פעילותם בין השאר בעזרה לניצולי שואה, בבתי אבות עם קשישים, הם אורזים מנות מזון לנזקקים, עושים פעילות משולבת עם בעלי מוגבלות ועוד. כיום פעילים בעמותה 900 בני נוער ויש בה גם 500 בוגרים פעילים. "מיד בפגישה הראשונה מירית אמרה: אני בפנים", מספר חיון. "יצאנו יחד לשטח. 'זה גאוני, ממש סטרטאפ חברתי', היא התלהבה ומאז היא איתנו, לכל דבר שצריך, היא יכולה לנסוע שעתיים בדרכים כדי להדריך, כדי לפנות לרשויות, לפתוח דלתות והיא סחבה אחריה גם את דידי ואת שלוש הבנות שלהם. היא רואה בעשייה זכות גדולה. מירית מפיצה בכל מקום אהבה נתינה וחסד. היא הפכה להיות דמות שכל עם ישראל מתחבר אליה בזכות הפוסטים הנוגעים והכל כך מדויקים שלה, היא באה עם אמת פשוטה ונקיה ועם הרבה כנות ואני הרווחתי חברת נפש. מבחינתי, כמו שהנשיא ריבלין אמר, אין דבר כזה עולם בלי מירית, היא תמיד תהיה איתנו". הטקס, במעמד מרגש, נקבע לתשעה בספטמבר ויערך בלעדיה, מפאת מצבה. 

"הזכייה באות הנשיא להתנדבות שימחה אותי. ההתרגשות הייתה עצומה. להרגיש דבר כל כך משמעותי בסוף דרכי, זה לצאת לדרך עם ברכה גדולה"

מירית, איך הגעת לסח"י?
"לפני סח"י התנדבתי במעון לנשים מוכות בתל אביב, לקחתי מדי שבוע, ארבע נשים בסבב, לחוף הצוק, לים, לקפה, נשים שלא ראו ים מעולם. עושה להם קואצ'ינג, הן היו רבות של מי התור הפעם. לפני זה התנדבתי עם ילדים חולי סרטן בשניידר. בסח"י הם רצו את דידי, פגשתי אותם במקומו ונדלקתי. התאהבתי. מבחינתי להיות חלק מארגון שחרט על דגלו את ערך הנתינה, זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי. את טופס 46, טופס קבלה על תרומה, לקחתי על עצמי וזה היה הדבר הראשון שעשיתי שם. הבאתי את רמי לוי לחלוקה ומאז הוא תורם קבוע". 

הזכייה הפתיעה אותך?
"היא שימחה אותי. ההתרגשות הייתה עצומה. להרגיש דבר כל כך משמעותי בסוף דרכי, זה לצאת לדרך עם ברכה גדולה". 

"אל תחכו למחלה כדי לבחור את הבחירות הנכונות לכם"

מירית, 52, נישאה לדידי כשהייתה בת 21, הוא מבוגר ממנה בעשור. שנים הייתה האישה של ואימא של שלוש הבנות שנולדו להם, עד שבגיל 40 למדה קואצ'ינג והפכה למטפלת ויזמית, אשת קריירה מוערכת, שעבדה מבוקר עד ערב. לפני שנתיים דידי עבר התקף לב, אושפז בבית חולים ועבר צנתור. חמישה ימים אחרי, בתום חודשים של כאבי בטן קשים אובחנה מירית כחולת סרטן. מרגע שחלתה היא לקחה שליטה מוחלטת על המצב החדש והודתה: "אני לא יודעת כמה זמן נותר לי לחיות אבל אני בוחרת לחיות אותו", גישתה לחיים ולמוות הייתה מעוררת השראה והמסרים שלה נכנסו ללבבות. "אל תחכו למחלה כדי לבחור את הבחירות הנכונות לכם תהיו אמיצים, תגשימו את החלומות שלכם כל עוד אתם בריאים וחזקים. וגם אם חליתם, אל תחנקו מבפנים. ההסתרה רק מוסיפה כאב וצער, תחיו באותנטיות, תפסיקו עם הזיוף, אל תכעסו מדי, תנהלו אורח חיים שפוי".

מירית ודידי | צילום מהפייסבוק של מירית הררי

למרות שהיו לה מדי פעם נקודות משבר ולמרות הידיעה שהיא חיה על זמן שאול שרק הולך ואוזל, בכל ביקור בבית חולים, בכל אשפוז התגלתה אישה עם כוחות נפש נדירים שהשפיעה מטובה ומעוצמתה על כולם מסביב. לפני שלושה שבועות כתבה לחברתה אביבה זרובצ'יק: "הקושי הגדול ביותר במחלה מבחינתי, מעבר לקשיים הטריוויאליים של כאבים ופרוצדורות רפואיות, בחילות ולרוב חולשה, החיים שמשתנים מהקצה לקצה, המראה החדש של רזון וקרחת ואובדן הנשיות (הכול בעיניי) והיריעה קצרה מלהכיל, הקושי הגדול הוא המשחק בין הרצון לרפיון, הרצון לאחוז בחיים, להישאר פה כמה שיותר, להישאר, לחלום, להספיק עוד דבר או שניים, לבין ההבנה שלא תמיד יש לנו שליטה על הכול, ומכאן, להרפות ולשחרר. לא חלילה להפסיק לרצות, אבל ממקום של שחרור. מהמקום, שגם אם לא אקבל את מבוקשי, ובמקרה שלי זה החיים, אז זה בסדר, לקבל באהבה ובהבנה את הדברים ושכנראה כך הם צריכים להתנהל וזה כך לגבי הכול. הרי ידוע שסטרס לא יוביל לשום מקום, אפשר לרצות ויחד עם זאת להרפות". 

"אני מדברת עם הבנות על החיים לפני, על הקשר, על איך יהיה להן אחרי, על הפחדים, על איך הייתי רוצה שימשיכו, המון צחוק ובכי"

אשתקד, במלאות 30 שנה לזוגיות שלהם, היא קנתה לדידי ולה מתנה משותפת: חלקת קבר. את החתונה של הבת אבישג, שנקבעה לספטמבר, הם הקדימו כדי להבטיח את הנוכחות שלה ביום המשפחתי המאושר. מירית הייתה זוהרת, מאושרת, רקדה ואפילו קפצה לבריכה. כשאני שואלת אותה מה היא אומרת לאלה שתוהים שראו אותה מעשנת סיגריות בחתונה, היא עונה לי "אני מעשנת בעונג רב". עד השבועות האחרונים היא גם אספה את כל הכוחות והלכה לים, אהבה גדולה שלה, חתרה עם הקיאק שלה. 

יש עוד משהו שהיית רוצה להספיק?
"(צוחקת) להספיק? אף פעם לא היה חשוב לי להספיק ובטח לא עכשיו. זהו זה. הכול נאמר והכול הוכן, והכל חולק ונכתב. כתבתי מכתב פרידה לכולם. הוא מופקד אצל הבנות. הוא יפתח אחרי שאלך, מן צוואה קטנה לכל האנשים שאהבו אותי פה".