"חשבתי שהוא איש טוב לב שראה ילדה בת 14 במצוקה. כמה טעיתי"

"לא ידעתי לאן ללכת, ילדה אבודה בת 14" | צילום אילוסטרציה: shutterstock
"לא ידעתי לאן ללכת, ילדה אבודה בת 14" | צילום אילוסטרציה: shutterstock

ק' בת ה-14 נתקלה בנהג מונית שהציע לה עזרה בשעת צרה. למרבה הזוועה, זה נגמר באונס קבוצתי. שבע שנים אחרי הלילה הנורא, היא מבקשת להעניש את האנסים, שמצדם מתעקשים לחדור שוב אל פרטיותה

88 שיתופים | 132 צפיות

זהו סיפורה המצמרר של ק', צעירה בת 21, שעדיין מגששת את דרכה בסבך החיים. ק' נמצאת בימים אלה בעיצומו של משפט נגד שלושת הגברים שאנסו אותה כשהייתה בת 14. הראשון סימם והשקה אותה, ואז ביצע בה את זממו. לאחר מכן הוא הזמין שניים מחבריו, שהמשיכו את מסע הניצול בילדה ששכבה מעורפלת על המיטה. לפני כשנה, שש שנים אחרי אותו אונס, החליטה ק' להתלונן נגד השלושה במשטרה. היא מדברת ברוך, וכמעט בלחש היא מגוללת את קורותיה. "שש שנים החזקתי הכול בבטן, ניסיתי לא להודות בפני עצמי שזה באמת קרה. לא באמת הצלחתי", היא מספרת. "אני זוכרת שהגעתי מיד אחרי המקרה למשטרה, הייתי מאוד נסערת, ילדת מוסדות שברחה מהפנימייה, וככה התייחסו אליי, כמו לנעדרת שנמצאה. לא שאלו אותי מה קרה לי. ואני, ילדה בת 14, חשבתי שמה שקרה ממילא לא מעניין אף אחד ושעדיף לי לקבור את זה בתוכי. אני בת למשפחה חרדית, גדלתי בבית אלים והוריי התגרשו כשהייתי בת שש. עם השנים ההתנהגות שלי הפכה לקיצונית – בריחות מהבית, סיגריות, אלכוהול – עד שאימא החליטה להכניס אותי לפנימייה. המסגרת לא התאימה לי. משם, מצבי הידרדר והתחלתי להכיר את חיי הרחוב.

"ישבתי בתחנת אוטובוס. איש בן ארבעים או חמישים עצר לי. חשבתי שיש בו רחמים, אבל בדרך, ליד יער, הוא אמר לי: 'אני אעזור לך אם תעזרי לי'. הגענו לתחנת דלק וברחתי ממנו"

 

יום אחד ברחתי מהפנימייה. הייתי שבוע אצל ידיד ואז הוא סידר לי לישון אצל אחותו. למחרת, זה היה יום שישי, היא אמרה לי לעזוב. ניסיתי לתפוס משם טרמפ, ילדה בבריחה, אז ישבתי בתחנת אוטובוס. איש בן ארבעים או חמישים עצר לי. חשבתי שיש בו רחמים, אבל בדרך, ליד יער, הוא אמר לי: 'אני אעזור לך אם תעזרי לי'. הגענו לתחנת דלק וברחתי ממנו. לא היה לי כוח שינצלו אותי. בתחנת הדלק ראיתי נהג מונית. זה נראה לי יותר בטוח. כמה טעיתי. הודיתי בפניו שאין לי תכנון לאן להגיע והוא הציע לסדר לי לילה אחד במלון באשדוד ולמחרת אקום ואמשיך בדרכי. חשבתי שהוא איש טוב לב שראה ילדה במצוקה. רציתי להאמין בטוב של בני האדם. בנסיעה הוא סיפר לי על בת הזוג שלו וכמה שהוא אוהב אותה. הוא שאל אם אני מעשנת ואמרתי לו שרק ירוק, כי לא הכרתי סמים קשים.

הגענו למלון. הוא הביא אתו קריסטל, את זה הבנתי רק בהמשך, הסביר לי איך לעשות ועשה בעצמו. הוא השקה אותי, ואז הלכתי להתקלח. לא לגמרי הבנתי מה קורה איתי כשהגיע האקט המיני מצידו. הוא לא קשר אותי ואני לא צרחתי, אבל הייתי במצב מעורפל, לגמרי חסרת שליטה, והוא ניצל את זה. ואז, הצטרפו שני חברים שלו, ואני שוכבת על המיטה בהשפעת הסם, והם עושים בי מה שהם רוצים והולכים. נשארתי לבד בחדר, השפעת הסם ירדה בהדרגה, ואמרתי לעצמי כמה העולם הזה לא כיפי. היה לילה והחלטתי לברוח משם. לא ידעתי לאן ללכת, ילדה אבודה בת 14, אז הזמנתי משטרה וניידת לקחה אותי לתחנה, שם השוטרים ראו שאני נעדרת. הם לא שאלו דבר ואני לא אמרתי. הם התקשרו לפנימייה ולהוריי, אבל אף אחד לא רצה לקחת עליי אחריות. למחרת שוטר לקח אותי לבית של אימא שלי.

מאז המקרה אני סובלת מפוסט טראומה, מוכרת כנכה. בשנים שחלפו חייתי על יצר הישרדות. עברתי הרבה מסגרות, מטפלים, שנתיים הייתי במרכז גמילה, עברתי תרפיה באמצעות בעלי חיים, ראיתי פסיכולוגים, נאחזתי בכוח בחיים והצלתי את עצמי. כשהגיע הזמן, הלכתי לשרות לאומי. לפני שנה פתחתי את סיפור האונס בפני אימא שלי. הרגשתי שאני חייבת לסגור מעגל ולהקיא ממני את הסיפור ושמי שפגעו בי, ישלמו על מעשיהם. "איך לא באת אליי וסיפרת?" היא שאלה. אחר כך שיתפתי חברה טובה. היא הבינה שהמקרה חזק ממני וחשבה שנכון להתלונן, אבל אמרתי לה "מי יקח אותי ברצינות? הרי מיד יגרסו את התלונה". שמעתי על בנות שהתלוננו ולא קיבלו מענה ופחדתי שזה יקרה גם לי. אני מכירה סיפורים של נשים שהתיק שלהן נסגר והפוגעים שלהן מסתובבים חופשי. בכל זאת, פניתי למישהו מהשירות הלאומי, ביקשתי שלא ישפוט אותי, ומפה הדברים התחילו לנוע. במשטרה לא ידעתי לתת פרטים מזהים – לא שמות, לא גילאים – רק שהיו להם קעקועים על הגוף. תיארתי גם את בית המלון באשדוד והסביבה שלו. לא האמנתי שיאתרו אותם, אבל אחרי שבוע מצאו אותם. עברתי מסדרי זיהוי, את העימות איתם. זה היה קשה ועשה לי רע, אבל עצרו אותם והוגש נגדם כתב אישום. בפעם הבאה אראה אותם כשאעמוד מולם על דוכן העדים. זה יהיה קשה.

"אין לי תמיכה מאף אחד בעולם, אבל החלטתי מזמן לא להתחפר בבור המסכנות. אחרי שהם יכנסו לכלא, ארגיש הקלה"

 

עכשיו אני בונה את חיי, זה לא קל מהמקום הנמוך ממנו התחלתי. כיום אני חילונית, גרה בדירת שותפים, מפרנסת את עצמי. אין לי תמיכה מאף אחד בעולם, אבל החלטתי מזמן לא להתחפר בבור המסכנות. אני כל הזמן משתפרת. קשר אינטימי אני לא מסוגלת לקיים מאז, לא היה לי חבר, אבל עם הזמן והטיפולים, אני מקווה שזה יקרה ויבוא יום ואוכל להקים משפחה. אחרי שהם ייכנסו לכלא, ארגיש הקלה. הם חייבים להיענש ואני אתן דוגמה לבנות אחרות שסובלות כמוני, שיידעו שיש בית משפט ושיש מעשים שאסור שיעשו. חשוב לי גם לצעוק בשם החדירה לפרטיות שלי. כרגע המשפט עומד תלוי כי הסנגורים רוצים לקבל את הטלפון שלי ולהיכנס לכל התכתובות שיש לי מאותה תקופה ועד היום. אני יודעת שהם רוצים להשחיר את דמותי ועורכת הדין שלי ואני לא מסכימות. אנחנו עומדות על זכותי לפרטיות. כל מה שעברתי, ועם מי שעברתי, זה לא עניין של אף אחד, רק שלי. ואם היו לי סיבות להתלונן ולא התלוננתי, זה גם עניין שלי. עברתי הרבה בחיים, אבל על האונס שעברתי אני לא מוכנה לשתוק".

"נעשה בתיק הזה היסטוריה". עו"ד רוני אלוני סדובניק | צילום: איליה מלינקוב
"נעשה בתיק הזה היסטוריה". עו"ד רוני אלוני סדובניק | צילום: איליה מלינקוב

האופנה החדשה: לדרוש מהקורבן את הטלפון שלה

"מדובר בילדה אמיצה, ולזכות המשטרה יאמר שעשתה עבודה מדהימה באיתור האנסים", אומרת עורכת דינה של ק', עו"ד רוני אלוני סדובניק, 54, מומחית בעלת שם בייצוג נפגעי עבירות מין (בין לקוחותיה: מאי פטאל וד"ר אורלי אינס). "אבל אז בא השופט ומאשר לסנגורים לקבל את הטלפון שלה ולפרוק את כל התכנים שלו, כולל מהחודשים שקדמו לאונס. ואני אומרת, אם הגשתם כתב אישום, אז יש לכם מספיק ראיות. האנסים צילמו בעצמם את מעשה האינוס ורואים אותה שוכבת עירומה ושיכורה ובמצב שהיא לא יכולה להסכים למתרחש. הם מתגאים במעשיהם, הכל מתועד כולל תאריכים, אז למה צריך לתת את הטלפון שלה למשטרה כדי לחדור אליו?".

"סנגורים יכולים לבקש מה שבא להם כדי להגן על החשוד על מזבח זכות החפות של הנאשם לכאורה, ומרשים לעצמם לבקש חומרי חקירה", היא ממשיכה. "הם רוצים, למשל, את תיק הגניקולוג. סליחה? אבל למה צריך צילום רנטגן של איבר מינה, למה זה רלוונטי? או את התיק הפסיכולוגי שלה טרום האונס, ואת תיק התלמידה מבית הספר. הכל בניסיון להחליש את אמינותה – הולכים למסע דיג בבחינת נראה מה נמצא. הם רוצים גם את התיק מהשירות הלאומי, וזו פשוט חדירה מוטרפת לפרטיות. האופנה החדשה היא שתמסור את הטלפון שלה ולשאוב משם את הכול. מה זה קשור? ואם יש שם תכתובות עם עורך דינה, ויש על זה חיסיון, או שיחה אינטימית עם בן זוג? אנחנו החלטנו לשים לזה סוף. לא נסכים שיהיו שתי מערכות, שמצד אחד יזעקו עיתונאים שזה לא בסדר לחטט בטלפון של מישהו ומצד שני ישתקו כשעושים את זה לילדות קטנות. זה ממש מקומם ואנחנו נעשה בתיק הזה היסטוריה".

"כשנוח למערכת מנסים לרפות את ידייך ולחשוף את כל הפרטיות שלך. הפגיעה בפרטיות המתלוננות הפכה להיות כלי כמו מטבע עובר לסוחר"

 

המקרה הזה מצית בזכרונה של עו"ד אלוני סדובניק מקרה של לקוחה אחרת שלה, שבו ניכרה אוזלת ידה המיתממת של המערכת. הקורבן היתה ילדה בת 10 כשגילתה לאימה סוד ששמרה תקופה בבטן: בן הזוג של האם, איש שב"ס שעבר להתגורר עמן חצי שנה קודם לכן, מתגנב לחדרה בלילות ונוגע לה לדבריה, "בפושפוש". האם ההמומה החליטה לבדוק את אמיתות דבריה והתקינה מצלמה בתוך בובת דובי בחדרה של הילדה. בצילומים הגבר נראה מרים את בגדיה של הילדה ונוגע בה. "האמא העיפה אותו קיבינימט והגישה נגדו כתב אישום חמור", נזכרת אלוני סדובניק. "הסנגורית שלו טענה שהילדה סובלת מבעיות הרטבה והוא רק בא לראות שהיא לא עושה פיפי במיטה ובית המשפט קנה את זה. עתרנו לבג"צ ולמרות זאת האישומים נגדו בוטלו. למה במקרה הזה לא ביקשו תיק רפואי? כי כשנוח למערכת מנסים לרפות את ידייך ולחשוף את כל הפרטיות שלך, אבל במקרה הזה, התיק הרפואי היה מוכיח שלילדה אין בעיות הרטבה. הפגיעה בפרטיות המתלוננות הפכה להיות כלי כמו מטבע עובר לסוחר. פעם נוח למערכת ככה ופעם ככה".

יש סיבה שק' לא נחשפת בשמה?
"נפגעות נחלקות היום לשני סוגים: יש שיוצאות ומתראיינות ומספרות בשם מלא ויש וכאלה שלא, וזה לגיטימי שהן רוצות להישאר אנונימיות. אין כאן נכון או לא נכון. הבעיה היא שכלי התקשורת לא מוכנים לקבל את זה. ברגע שנחשפו הבנות הראשונות בשמן זה הפך להיות הסטנדרט המקובל עד כדי כך שיש האומרים לה 'אם את לא נחשפת – לא נעשה אתך ריאיון', כדי להפעיל לחץ. מצד שני, יש לי לקוחה, דוקטורנטית שנלחמת כבר ארבע שנים לפרסם את שמה כמי שהתלוננה, ולא מאפשרים לה, כי המטריד אומר שאם יפרסמו את שמה גם זהותו תיחשף. יש נשים כמותה שרוצות לפרסם את פרטי המקרה אבל המערכת עושה את עצמה. זו דרכה לאיים, לבייש, לחדור לך חדירת יתר".

איך קורה שמתלוננות שרוצות לשמור על אנונימיות מגלות ששמן הודלף?
"סעיף 352 לחוק העונשין קובע כי 'המפרסם פרט העלול לזהות אדם כמתלונן בעבירת מין, דינו שנת מאסר'. כלומר, מי שמפרסם עובר עבירה פלילית. אני והצוות שלי חשפנו פרשה מזעזעת שבה פרטים של נפגעות תקיפה מינית ואלימות במשפחה, מודלפים לתקשורת על ידי דוברות הנהלת בתי המשפט שיש לה נגישות לכל התיקים הללו שהם בדלתיים סגורות. וגם שופטים עושים את זה, ומתירים לפרסום, לא יודעת אם בכוונה או ברשלנות, פסקי דין עם פרטים מזהים של המתלוננת. במקרה של ד"ר אורלי אינס, פרטיה המזהים הופצו במטרה לנקום בה. החיים שלה נפגעו ברמה קשה והיא נדחפה בכוח להיחשף על ידי המערכת. זו הייתה זכותה להחליט להיחשף בקצב ובזמן שלה וזה דחף אותה להגיד 'אני היא א', ד"ר אורלי אינס'. אמצעי התקשורת שפטו אותה על מתירנות מינית. את אתי כרייף מחבקים, אבל במקרה של אינס שפטו אותה למרות שמותר לה להיות ביחסים עם מי שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה, אבל גם להגיד למישהו שלא יגע בה".

כתב האישום שלך הוא בעצם נגד הרשויות?
"נכון. הרשויות מיתממות לגבי כן רוצות או לא רוצות להיחשף. כל אישה היא אינדיבידואל, לכל אחת הזכות להחליט איזה פרט לחשוף ואנחנו נהיה אלה שנשלוט בזה ולא המערכת. כל אחת תעשה כל דבר בקצב שלה ושלא יהיה תנאי לחשוף את כל הפרטיות שלה, כי יש גבול. אני מאמינה שהמאבק שלנו יחלחל. גם מסע ארוך מתחיל בצעד אחד קטן".

>> מצביעה בוואגינה: למה אני לא הולכת לגינקולוג גבר