מצביעה בוואגינה: למה אני לא הולכת לגינקולוג גבר
נעמה תורן בוחרת ללכת רק לרופאות נשים, ככה היא מרגישה יותר מוגנת וגם דואגים לה לכיסוי צמרירי לרגליים על כיסא הגינקולוגית
תמיד רציתי שיהיו לי בנות. ויש לי. אבל לא פשוט להיות אימא לבנות. גם לא פשוט לגדול כילדה. נכון, ילדות ונערות גדלות כיום בעידן פוסט מי טו, הן כבר דור אחר, כך נהוג לומר. הן גדלות בעידן בו מותר לחשוף דושים ששולחים ידיים, לעשות להם שיימינג וכשמדובר בעבירה חמורה – גם להתלונן במשטרה, ובעיקר הן יכולות לדעת שהן לא אשמות.
>> יכולתי לחלות בסרטן צוואר הרחם, יכולתי למות
ואולי זה רק בתאוריה. כי עדיין לא נתפס בעיני שמורה שוכב עם תלמידות, שתלמיד בכיתה י' אונס ילדות בגילו במסיבה, שסגן אלוף בצה"ל מצלם את החיילות שלו בחדרים שלהן בבסיס או שהשב"ס מסרסר בסוהרות שלו כדי להשיג שקט מאסירים ביטחוניים. ולא נתפס איך זה קורה שגינקולוג מעסה את הדגדגן של המטופלת שלו ומסביר שהיא לא הבינה את התהליך הרפואי. היא הבינה, חתיכת חמור, לא אחרי שבע שנות לימוד, אלא משנים ארוכות של להיות אישה, שאתה חתיכת נבלה.
הייתי אולי בת 12 כשהבנתי שזהו, יותר לא אתלבש כמו שבא לי, לא אלך בלי חזייה, ושום דבר כבר לא יהיה אותו דבר
אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי אלימות מילולית גברית. הייתי אולי בת 12, רכבתי על האופניים בחזרה מחברה (באותם ימים רחוקים אפשר היה לרכוב בעיר ללא הפרעה), לבושה, כהרגלי, כמו טום בוי: מכנסיים קצרים, גופיה, ללא חזייה כמובן, מה כבר היה לארוז בתוכה? כלום בקושי. נסעתי בביטחון שיש לילדות וילדים בחופש הגדול בעיר. לא שמתי לב לאיש, הגבר, הבחור, הבהמה שעבר מולי עד שהתקרבתי מספיק כדי לשמוע אותו אומר "איזה ציצים!". באותו רגע, כשכל הגוף שלי בער מבושה וזעם, הבנתי שזהו, יותר לא אתלבש כמו שבא לי, לא אלך בלי חזייה ושום דבר כבר לא יהיה אותו דבר.
זה לא סוד שנשים מרגישות חוסר ביטחון במרחב הציבורי. זה חמור עוד יותר כשאנשים שאנחנו אמורים לתת בהם אמון, מפרים אותו
זה לא סוד שנשים מרגישות חוסר ביטחון במרחב הציבורי. זה חמור עוד יותר כשאנשים שאנחנו אמורים לתת בהם אמון, מפרים אותו בקלות בלתי נסבלת ועוד יש להם חוצפה להגיב כמו פרופסור מנחם אלקלעי מבית החולים שיבא. העדויות נגדו מזעזעות: "הוא התחכך בי עד שהגיע לסיפוק", תיארה מתלוננת. אחרת סיפרה: "הוא נגע בי בנקודות גירוי מיני ואמר שהוא 'מרגיע אותי'". ואיזה קלף שולף הפרופסור להגנתו? בורות הפציינטיות כמובן: תלונות שנובעות מחוסר הבנה של הבדיקה. מממ, איפה למדת רפואה, בין דפי סטאלגים?
כבר עשרים שנה אני מקפידה להיבדק רק אצל נשים כשמדובר ברפואת נשים. זה היה אחרי שגינקולוג מפורסם טעה בזיהוי מין העובר בהריון השני שלי, והאשים בכך את האנטומיה המבלבלת של בתי שעוד לא נולדה, אבל יותר מכך – אחרי שראיינתי פסיכיאטרית נודעת, שפתחה אז קליניקה בשיתוף עם רופאה מיילדת. היא סיפרה לי על מקרים שבהם נשים בארצות הברית אושפזו בבתי חולים פסיכיאטרים כשלא זיהו אצלן תסמונת PMS, כי איך לעזאזל הם יכלו לדעת שיש דבר כזה? הם לא חוו דבר כזה, לא סיפרו להם – ובכלל זה גם נשמע להם צ'יזבט. נשים היסטריות. מה, לא קראתן את פרויד?
>> וגיניזמוס: התופעה השכיחה שנשים מתביישות לדבר עליה
אולי זה גם מסביר למה לקח כל כך הרבה שנים עד שאנדומטריוזיס הפכה מילה שגורה בפי שני המינים וסוף סוף יש מרפאות מיוחדות לכך, אחרי שנשים סבלו כאבים במשך שנים ואף נותחו מבלי שאף אחד ידע לאבחן ממה בדיוק הן סובלות. איך יכלו גברים להבין שיש כאב מחזור "תקין" ויש כאב "למות" ממחזור? אפילו באנציקלופדיה של ההמונים היא מוגדרת כ"מחלה קשה לאבחון שרבים מהרופאים אינם בקיאים בה מספיק". אני לא מאשימה אותם חלילה, אבל כילדה שהשתוללה מצחוק כשקראה את "שלושה בסירה אחת", שם הגיבור בטוח שהוא סובל מצניחת רחם, סליחה באמת אם נראה לי הגיוני יותר לדבר על הנושא עם רופאה בעלת רחם.
כבר מזמן ידוע שהרפואה שהתייחסה לבריאות האישה כנגזרת של בריאות הגבר היא מוטה ומוטעית וגם מסוכנת. כיום ידוע כבר שהסימנים המוקדמים להתקף לב אצל גבר שונים לגמרי משל אישה. גם התפתחותה של רפואת גיל מעבר לנשים מבורכת. אז ברצינות, מה יש לנו לחפש אצל גינקולוג גבר?
כשהייתי בת 15 בערך יצא הסרט "בחינת בגרות" ואח שלי היה בתפקיד הראשי. אני זוכרת שלא האמנתי למה שאני רואה, כשהגיעה סצנה המתרחשת בחדר הגינקולוג. מה שקרה שם היה נראה לי דומה יותר להליך עבודה מקובל במוסך – היה חסר רק שהרופא ירים את הנערה הפציינטית על ליפט ויבדוק לה שמן. לאף אחד בסביבה, לא לבמאי, לא לתסריטאי וכנראה לאיש מאנשי הצוות, למעט השחקנית עירית פרנק כנראה – לא היה מושג איך נראית בדיקה אצל גינקולוג.
הרי לא משנה כמה ואגינות הם יראו, גינקולוגים גברים לעולם לא יוכלו להזדהות באמת עם הפציינטית, כיוון שלא חוו מעולם כאבי ביוץ או מחזור
האמת, זה מעניין בעיני שגברים בכלל בוחרים בתחום התמחות כזה. הרי לא משנה אם יש יהיה להם עשרות שנים של ניסיון ולא משנה כמה אלפי ואגינות הם יראו, גינקולוגים גברים תמיד יעבדו בצורה תאורטית. הם לעולם לא יוכלו להזדהות באמת עם הפציינטית, כיוון שלא חוו מעולם כאבי ביוץ או מחזור, לידה או תסמינים של גיל המעבר. בנוסף, מכיוון שהרפואה כאן עדיין לא הוליסטית ולרוב כל רופא מתייחס בעיקר לתחום בו הוא מטפל – ולא למכלול הרפואי והנפשי של המטופלת שלו, ההתמקדות המקצועית בוואגינות, היא אכן, איך לומר, מעוררת בי תהיות.
>> למה אנחנו עדיין מפחדות להשתמש בהתקן תוך רחמי?
לאחרונה העיר לי חבר, שהקריאה להחרים גינקולוגים היא קיצונית. עד כמה שאני יודעת אף אחת לא קוראת להחרים גינקולוגים, אבל כמעט כל אחת ממליצה בנחישות להיבדק אצל גינקולוגית, בוודאי לנערות שזו הפעם הראשונה שלהן בבדיקה. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל זה לא צריך לעניין את מי שעברה בדיקה גינקולוגית לא נעימה (יש בדיקה נעימה כזאת?). רק כשעברתי לרופאה גיליתי שיש למשל אופציה לכסות את הרגליות הקרות של הכיסא המפשק בכיסוי צמרירי חמים. הרופאה עשתה את זה כי היא עצמה ישבה על כיסא כזה בעצמה, למה שגבר בכלל יחשוב על טמפרטורת הרגליות מתחת לרגליים יחפות?
לא מזמן למדתי שבאחד מבתי החולים משתמשים במשקפי VR כדי ללמד רופאים ורופאות כיצד מרגישה פציינטית במחלקה גינקולוגית. זה צעד מוצלח ויש לקוות שהוא ישיג את מטרתו – יצירת אמפטיה עם הפציינטית, אבל אני אישית אמשיך ללכת לרופאה.
כיום, נראה לי שהיתרון היחידי של גברים בתחום הוא הזמינות. יש יותר תורים אצל גברים מאשר אצל נשים, כי יותר נשים הולכות היום לגינקולוגיות, ויותר נשים נכנסות לתחום הזה. בשני העשורים האחרונים תחום הגינקולוגיה בישראל עובר פמיניזציה ומתאפיין דווקא בייצוג יתר של נשים. בשנים האלה חלה עליה של 137% עליה באחוז המתמחות וזהו המקצוע הכירורגי היחידי עם דומיננטיות נשית. זאת אומרת, שמצב הבנות שלנו יהיה טוב יותר – כמובן אם לא סופרים את המורים, הקצינים, הנהגים, הגברים המכים והבהמות שמרשות לעצמם לעבור ברחוב לידך או ליד הבת שלך ולזרוק הערה על ציצים. לפחות ברפואת נשים אנחנו מצביעות בוואגינה.