הזכות לאורגזמה: האם מערכת המשפט מפסיקה להתנכר לנשים?

"אני בדיוק עובדת על מכתב בקשה שמתאים בול לכתבה", אומרת עו"ד רוני אלוני סדובניק ממרומי המקלדת במשרדה. המכתב פרוש לפניה, ניצב על גבי שכבה עבה של תיקי מסמכים וניירת ישנה, שמכסים את שולחנה מקצה לקצה. היא כותבת בשצף, מוחקת ומתקנת, מנסחת בקשה לחשיפת זהות רוצחה של שרה סולומון, שנרצחה במאי 2012 בבאר שבע, על־ידי בעלה.

>> איך נחלצים ממערכת יחסים אלימה

"לא ייתכן כי החשוד נהנה מחיסיון, בעוד שזהותם של הנרצחת ושל ילדיה ידועה לכל חברי הקהילה", היא מקריאה את הכתוב בקול רם. את המכתב היא כותבת בשמה של אחותה של הנרצחת, אורה סלומון, שמגדלת את אחייניה בגפה, מאז שהתייתמו מאימם. בעת שהעתירה שהגישו עו"ד אלוני סדובניק ואורה סלומון נגד שחרורו המוקדם של הרוצח ממתינה להכרעה, החליטו היא ומרשתה לדרוש את חשיפת פרטיו המזהים. "באופן חריג, פרטיו של הרוצח נותרו חסויים, כביכול כדי לשמור על פרטיותם של ילדיו. אולם למעשה כולם בקהילה יודעים בדיוק במי מדובר מפני ששם אימם פורסם בתקשורת", היא מנמקת.

"למיטב הבנתי, מה שבאמת עומד מאחורי החיסיון הזה הוא עובדת היותו של הרוצח איש שב"ס לשעבר. מפחדים שהאסירים האחרים יתנכלו לו. אבל אני לא חושבת שהוא צריך ליהנות מהפריבילגיה הזו".

בעשור היוצא ייצגה עו"ד אלוני סדובניק נפגעי ונפגעות אלימות מינית בשורת תיקים שהסעירו את המדינה, בהם משפטה המתוקשר של מאי פאטל נגד לירן חג'בי, שהסתיים בהרשעה ביולי 2013, והאונס בגן העיר שנגמר גם כן בהרשעה ביוני של אותה שנה. בשני התיקים האמורים היא ליוותה את הנפגעות בהליך הפלילי, ובתיק האונס בגן העיר גם זכתה הנפגעת בפיצויים בגובה 3.7 מיליון ש"ח בתביעה אזרחית. בתיק של פאטל ליוותה אלוני סדובניק את מרשתה בהליך בבית הדין הצבאי ב־2015, ולאחר מכן בהליך האזרחי ב־2018. אולם עבור אלוני סדובניק (52) נפגעת תקיפה מינית בעצמה שהייתה קורבן לפגיעה מינית מתמשכת מגיל 3 ועד גיל 12, כל משפט הוא רק חוליה אחת בשרשרת ארוכה.

שרה סולומון ז"ל. צילום: מתוך העמוד הפייסבוק הרשמי

הגדלת תקרת הפיצויים

הגבול הראשון שנפרץ, אי אז, בראשית העשור, הוא תקרת הזכוכית של הפיצויים הכספיים לנפגעות בעלות לקויות נפשיות, קוגניטיביות או פיזיות. ראשיתו של התקדים החשוב הזה בסיפור אישי מכמיר לב, של צעירה פגועת נפש שנאנסה פעמיים בין קירות המחלקה הפסיכיאטרית שבה הייתה מאושפזת. משפטה התנהל ביוני 2011. "היא הייתה בת 17 כשאושפזה בבית חולים פסיכיאטרי אבל בשל מצוקת מקום במחלקת הנוער, היא אושפזה במחלקת המבוגרים, שמיועדת לגילאי 18־90", מספרת עו"ד אלוני סדובניק.

"נדהמתי לשמוע שאין הפרדה מגדרית בבתי חולים פסיכיאטריים. בחורות צעירות, לאחר ניסיונות אובדניים, חיות לצד גברים בני 40־50, חדר ליד חדר. תבענו את משרד הבריאות בדין אזרחי כדי לזכות בפיצויים עבורה, אבל הייתה בעיה, בשל הפגיעה הנפשית שממנה סבלה כבר הייתה לה זכאות ל־100 אחוז נכות. הדין הנזיקי עובד בשיטה מסוימת לפיה גודל הנזק נאמד באמצעות אומדן התפקוד לפני ואחרי הפגיעה. הדין מדבר בשפה של אובדן כושר השתכרות ואובדן תפקוד ולכן הוא לא מתאים למקרים של עבירות מין, הוא לא רואה את הנשים. כלומר, אם מישהי היא כבר 100 אחוז נכה, מי שאונס אותה לא גורם לה נזק, על־פי הדין. ממש הזדעזעתי מהמצב הזה".

לבסוף השופטת השתכנעה כי יש להרחיב את הפיצויים שנפסקים בשל רכיב עוגמת הנפש, ולתובעת נפסקו פיצויים בסך 800 אלף ש"ח. "היום, אם אישה עם 100 אחוז נכות רוצה לתבוע את מי שפגע בה, זה מובן מאליו שהיא יכולה לתבוע ולזכות בפיצוי הולם שיסייע לה להשתקם, אפילו מיליון ש"ח". עו"ד אלוני סדובניק מסמנת תקדים חשוב נוסף. "רק לפני שנה, ביוני 2018, קבע בית המשפט תקדים שאני גאה בו במיוחד, כשהכיר לראשונה בזכותה של אישה לעונג מיני. הפסיקה ניתנה בתיק שבו ייצגתי צעירה חרדית שהוטרדה במקום עבודתה בהיותה בת 19, וכתוצאה מהפגיעה שעברה היא אינה יכולה ליהנות מיחסי אישות. בית המשפט קבע כי זו זכותה של כל אישה לחוות אורגזמה ואם אישה חווה רתיעה ממין בעקבות תקיפה מינית, יש לפצות אותה כספית על אובדן הזכות הזו. אנחנו כל הזמן מתקדמות, אך יש לפנינו עוד דרך ארוכה".

הזכות לבחור את מגדר הרופא

"אחד הדברים שהצלחנו להחדיר למערכת המשפט הוא הזכות של כל נפגע עבירת מין לבחור את המגדר של הרופא שמעריך את מצבו – וזה הישג חשוב מאוד", מעידה עו"ד אלוני סדובניק. "היום זה כבר נורמה, אבל הטיעון הזה התקבל לראשונה במשפטה של הנאנסת במחלקה הפסיכיאטרית ביוני 2011. זה כביכול דבר קטן אבל עבור נפגעות תקיפה מינית זה דבר גדול. אם נפגעת מרגישה בנוח יותר עם פסיכיאטרית שבודקת אותה מאשר עם פסיכיאטר, יש יותר סיכוי שהיא תצליח להיפתח".

הגנת הקורבן על דוכן העדים

"סניגורים עדיין מבקשים מנפגעות להדגים את התנוחות שבהן התרחשה הפגיעה, ושואלים שאלות שמאשימות את הקורבן באונס. הינה, למשל, כמה שאלות אמיתיות ממשפטים שנכחתי בהם: 'למה לבשת חזייה מנומרת של בוניטה? למה מרחת אודם בצבע רוז'?' אלו שאלות אמיתיות ששאלה סניגורית אישה את הנאנסת בת ה־17 מהמקרה באלנבי 44 (מקרה האונס הקבוצתי שהתרחש במועדון בתל אביב ביוני 2013, ש"ר). לדעתי, אותה נפגעת מעולם לא החלימה מההליך המשפטי, היא המשיכה להידרדר עד שמצאה את מותה בגיל 21", מספרת עו"ד אלוני סדובניק. עם זאת, היא מבהירה כי בעשור האחרון נקבעו הלכות מתקדמות, שנועדו להגן על המתלוננות.

"בית המשפט העליון נדרש לסוגיה הזו וקבע הלכה מדהימה במאי 2010, בפסק דין שניתן במקרה קשה מאוד של פגיעת אב בבתו: הוא הגדיר את מתחם עבירות המין כמתחם ייחודי בדיני הראיות, שבו מספיק הגרעין הקשה של עדותה של המתלוננת כדי להרשיע את הנאשם, מתוך הבנה של אופיו החמקמק של הזיכרון במקרי פגיעה מינית", היא מסבירה. "כלומר, אין חשיבות רבה לניואנסים, לסתירות קטנות או לגרסה מתגלגלת, שזה אומר שהיא נזכרת בפרטים נוספים בעת מתן העדות. כמו כן קבע בית המשפט העליון שתגובות פיזיולוגיות של הגוף לא מעידות על הסכמה או אי הסכמה למעשים. הלכה מדהימה נוספת נקבעה ב־2012, אז קבע בית המשפט שאסור לחקור את הנפגעת בנוגע לעברה המיני – כמה חברים היו לה, האם הייתה פעילה מינית וכו'".

לדבריה של אלוני סדובניק, לחקירות המשפילות תפקיד כפול, מעבר לניסיון לערער את אמינות התובעת, המטרה הסמויה היא להבריח אותה מאולם בית המשפט. הסניגורים מקווים שהיא תסרב לשוב ולהעיד, וכך יסתכם המשפט בזיכוי הנאשם או הנאשמים. לכן בימים אלה היא נלחמת כדי להגביל את זמן החקירה של הסניגורים. "היום במשפטים רבים, מעלים אדם בטראומה לדוכן העדים וחוקרים אותו במשך שעות בניסיון למרוח את העדות ליום הבא. סניגורים יודעים שמתלוננת שעוברת יום עינויים כזה, פשוט לא חוזרת למוחרת, ומנסים לנצל את זה".

מאי פאטל | צילום: פייסבוק

תקיפה מינית כפעולת איבה

ב־2014 התגלגל לפתחה של אלוני סדובניק תיקה של ליפז חימי, ילדה בת 9 שנאנסה ונרצחה על־ידי שוהה בלתי חוקי מהרשות הפלסטינית. עד למקרה זה סירב משרד הביטחון להכיר בנפגעות תקיפה מינית כנפגעות פעולות איבה. "תבענו את משרד הביטחון. הבאתי את הרוצח לבית המשפט, חקרתי אותו במשך חצי שעה, ושאלתי את השאלה שלא שאלו אותו עד אותו הרגע, לא במשפט ולא במשטרה: למה רצחת אותה? אנסת אותה, אבל למה גם רצחת אותה? והוא ענה: על כל דמעה של אם פלסטינית אני נתתי לה מכות", היא משחזרת. בעקבות הניצחון הזה נאלץ משרד הביטחון להכיר בתקיפה מינית על רקע לאומני. "להכרה הזו יש משמעות רבה. זה סטטוס מאוד חשוב מבחינת זכויות משום שמערכת הביטחון עוטפת את הנפגעת או את המשפחה ומעניקה להן סל שיקום מדהים. זה קורה כחלק מחוק התגמולים לנפגעי פעולות האיבה, לפיו משפחות הקורבנות זכאיות לקצבאות ומענקים רבים, בהם קצבת סיוע חודשית, סיוע בדיור, סיוע בתשלום ודמי ביטוח לאומי".

הרשת החברתית והתקשורת

אחד התיקים המוכרים ביותר שעברו במשרד של עו"ד אלוני סדובניק הוא תיקה של מאי פאטל, שתבעה את מפקדה לשעבר, לירן חג'בי, מג"ד "צבר" בגבעתי, בעקבות תלונתה כי הטריד אותה מינית. חג'בי הורשע בהתנהגות בלתי הולמת ובאפריל 2018 פסק בית המשפט פיצויים בגובה 140,000 ש"ח לטובתה של פאטל. לפי עו"ד אלוני סדובניק זוהי דוגמה קלאסית שמלמדת על התנהלותה הקלוקלת של התקשורת בפרשות של פגיעה על רקע מיני. "יש רצף אירועים שחוזר ונשנה בכל פעם מחדש. אחרי שמישהו נעצר, במשך החודשים הראשונים הגרסה שלו מוצגת בחזית הבמה התקשורתית. ברוב המקרים הנפגעת עוד לא התאפסה על עצמה, היא עוד לא מסוגלת לדבר על מה שקרה או שהיא חוששת להיחשף, ובינתיים הסניגורים ומקורביהם של הפוגעים מזינים את התקשורת בסיקור חד־צדדי. הם מכפישים את הקורבן בכל דרך אפשרית ומנסים לנקב חורים באמינות ובמוסריות שלה", היא מתארת.

"סיבה נוספת לסיקור המוטה היא זמינות חומרי החקירה. מהרגע שהמתלוננת מסיימת להגיש את התלונה, היא לא חשופה יותר לשלבי החקירה. מי כן מקבל חומרי חקירה? הסניגורים. אז לאן הכתבים פונים כדי לקבל מידע? לסניגורים", היא שואלת ועונה. הכרוניקה הזו אפיינה גם את המקרה של פאטל, עד לרגע קריטי אחד שהפך את הקערה על פיה, הרגע שבו החליטה פאטל להיחשף ברשתות החברתיות. באפריל 2015 העלתה פאטל לעמוד הפייסבוק שלה פוסט ארוך ואישי, שהפך ויראלי תוך שעות ספורות, ובו הציגה את עצמה כנפגעת מפרשת חג'בי ושיתפה את הציבור בתחושותיה הקשות. "בחודשים הראשונים נשמעו בכלי התקשורת הכפשות מאוד קשות כלפיה, עד שבוקר אחד היא פשוט התיישבה מול המקלדת והחליטה להשמיע את הצד שלה", אומרת עו"ד אלוני סדובניק. "החשיפה נתנה לה המון עוצמה וגיבוי ציבורי, ובעיניי, היא סימנה את מהפכת Me Too בארץ עוד לפני שהיא פרצה".

לדבריה, חשיפתה של פאטל בישרה את תחילתו של שינוי עמוק ומשמעותי באופן שבו הציבור נחשף למקרי פגיעה מינית ומגיב אליהם. "יש מהפכה תודעתית, מחשבתית ותרבותית ביחס לנפגעות. פעם, הכלל היה שיש כתם של בושה על הקורבן ולכן כולן היו מסתירות את הפנים ומעוותות את קולן. הרשתות החברתיות נתנו לציבור את הכוח לגבות את הנפגעות ולהחליט במי לצדד". עם זאת, היא מזהירה מפני ההשלכות השליליות של המגמה הזו. "מאז שנשים התחילו להיחשף, זה נהיה תנאי לסיקור. היום, אפילו במקרים ממש חשובים שהציבור חייב להכיר, אם הנפגעת במצב ממש קשה והיא לא רוצה להיחשף – אז אין כתבה. נלקחה הלגיטימציה לאנונימיות".

רצח נשים כמסורת – עד מתי?

במפנה העשור, מאבקים רבים עוד נותרים תלויים ועומדים, בהם מאבקה של נור, הצעירה הבדואית שהורשעה בשנת 2013 ברצח בעלה וקיבלה חנינה באוגוסט 2018. כנערה, נמכרה נור לנישואין לשני גברים שונים, השני התעלל בה ואנס אותה. ברגעים אלו ממש ממתינה עו"ד אלוני סדובניק להכרעת הדין בבית המשפט העליון, שתידון את נור למעמד של רוצחת משוחררת או למעמד של קורבן סחר בבני אדם. "אם בית המשפט יקבל את עתירתנו, הוא יחולל מהפכה בכל הנוגע לרצח נשים על רקע כבוד המשפחה. אם בג"ץ ישתכנע שהורים לא יכולים למכור את ילדיהם, זה יהיה צעד בכיוון הנכון לצמצום מקרי הרצח. עד עכשיו בית המשפט התייחס לתופעה הזו כטקס תרבותי שיש לכבד".

עו"ד רוני אלוני סדובניק | צילום: איליה מלינקוב

עו"ד אלוני סדובניק מבקשת מהרשויות לנקוט שורת צעדים למניעת הרצח הבא במשפחה. "הגיע הזמן לעשות פרופיילינג לרוצחי נשים. מהניסיון שלי בתיקים שטיפלתי בהם, מדובר בגברים שגדלו בבית אלים, בעלי עבר פסיכיאטרי, עם הליך גירושין באופק", היא מאפיינת. "לאחרונה אני כל הזמן שומעת על תיקים של נשים שנרצחו ולאחר הרצח התגלה שהיו המון תלונות במשטרה נגד הרוצח. למשל, שהגרוש הורשע חמש פעמים בהפרת צו הרחקה ואיומים. אז למה בכל פעם שהוא מגיע לשופטת, השופטת נותנת לו מעצר על תנאי?", היא תוהה. "אני עליתי על הבעיה. הבעיה היא ששופטים לא חשופים לרקורד הפלילי עד לאחר מתן הכרעת הדין. הסיבה לכך היא הזכות להליך הוגן, אך זה פשוט לא נכון למקרים של אלימות במשפחה. זה מעקר את המערכת בהתמודדות עם גברים מסוכנים וזה חייב להשתנות".

>> לא נפסיק לשיר – גם אם זה עושה זקפה למישהו