"צועקים לי ללכת למטבח": החיים כשופטת כדורגל ערבייה

לפעמים, בעיצומו של משחק סוער, בין שריקה לכרטיס אדום, ניתן לראות את מאי מועלם מחניקה צחקוק קטן. לרגע קט היא עוצרת, נשלפת מהעולם המטורף והתזזיתי של מגרש הכדורגל, ואז חיוך קטן מהבהב ומאיר את פניה הנחושות. החיוך הזה מפציע רק לרגע ומיד נעלם כלעומת שבא – והיא כבר ממשיכה הלאה, אצה לתפוס את מקומה בעמדתה הקבועה ליד הספסלים.

>> הסוד של המתעמלת האגדית נדיה קומנצ'י לשמירה על אורח חיים בריא

מועלם (30), היא שופטת הכדורגל הערבייה הבכירה בישראל, ואחת משתי הנשים הבכירות ביותר באיגוד השיפוט ומחלוצות המקצוע בארץ. הרזומה המקצועי שלה כולל 12 שנות ניסיון בשיפוט בישראל, והיא יכולה אף להתגאות בשבע שנות ניסיון כשופטת בינלאומית בחו"ל. בתפקידה הנוכחי היא משמשת כעוזרת שופט בליגה הלאומית לגברים, כשאת הקריירה המטאורית שלה כשופטת כדורגל היא משלבת עם דיי ג'וב במערך שירות הלקוחות של מנהרות הכרמל. "בבוקר אני הולכת לעבודה, אחר הצהריים אני באימונים, ובסופי שבוע אני במגרש", היא מגוללת את שגרת חייה. "לפעמים אני אפילו לוקחת חופש מהעבודה בשביל להתכונן למשחק. חשוב לי לבוא הכי מוכנה שאפשר".

מועלם בהחלט הכי מוכנה שאפשר, גם לקריאות הגנאי שנקראות לעברה מהיציע מ"לכי למטבח" עד "מה את עושה כאן בשישי, את צריכה לבשל". אותה זה בעיקר מצחיק. "הדבר הכי טבעי לאוהד שפסקתי נגד הקבוצה שלו זה לכעוס", היא אומרת בשיא הקוליות. "זה לא בא ממקום רע, הם רק רוצים לעצבן אותי, לראות איך אני אתפקד בהמשך המשחק. חוץ מזה, מבחינתי זה כבוד להיות במגרש, ואם זה מפריע לאוהדים, זה רק נותן לי את הכוח להמשיך ולהיות הכי טובה ומקצועית שאני יכולה בשביל לטפס מעלה בסולם".

מועלם, המתגוררת כיום בחיפה עם בן זוגה, נולדה בכפר מעיליא בצפון הארץ למשפחה נוצרית. אביה הוא שופט כדורגל מוערך בפני עצמו. "כשאמא הייתה עובדת, אבא היה לוקח אותי איתו למשחקים והייתי נדבקת אליו", מספרת מועלם. "בזמן המחצית הייתי נכנסת למגרש ומשחקת על הדשא, ולא היה דבר כזה לחזור הביתה ממשחק בלי כדור. למעשה, כילדה, ביליתי את רוב סופי השבוע בעבודה של אבא".

"מבחינתי זה כבוד להיות במגרש, ואם זה מפריע לאוהדים, זה רק נותן לי את הכוח להמשיך"

דווקא כילדה, מספרת מועלם, הייתה זוכה לכבוד מלכים על המגרש. "כולם היו מתלהבים מזה שהשופט הביא איתו את הילדה. היו מפנקים אותי, נותנים לי אוכל ושומרים עליי. תמיד היו מושיבים אותי במקומות הכי טובים כדי שאוכל לראות את המשחק, בדרך כלל ביציע הכבוד, ליד חברי הנהלה שהכירו את אבא שלי, והשגיחו עליי בזמן המשחק", היא מעידה. "כשהייתי רואה את אבא שלי בפעולה, רציתי להיות כמוהו. לפעמים הייתי רוצה להצטרף אליו ולהתרוצץ לידו על המגרש, אבל אז זו לא הייתה אפשרות".

מה שהיה במשך שנים בגדר חלום מודחק, החל להפוך למציאות כשהייתה מועלם בת שש עשרה. לאחר שהשלימה קורס שופטי ושופטות כדורגל, התמנה אביה לחונך שלה. "ברוב המשחקים יש צוות שיפוט שמונה שופט ראשי ושני עוזרי שופט, שנקראים גם קוונים", מסבירה, מתחשבת בידע האפסי של המראיינת בנוגע לשיפוט כדורגל. "אז אבא ואני היינו מחליפים תפקידים, פעם הוא היה שופט ראשי ואני קוונית, ופעם הפוך, וככה למדתי. עד היום הוא האדם שאני פונה אליו כשאני רוצה להתייעץ בענייני שיפוט".

בתור נערה, איך המשפחה שלך קיבלה את ההחלטה להפוך לשופטת ולשפוט במשחקים של גברים?
"ההורים שלי והמשפחה שלי הם אנשים מאוד חופשיים. הם אף פעם לא שאלו אותי מה את עושה, עם מי את יוצאת, מה את לובשת. חונכתי לעשות מה שטוב לי ומה שאני רואה לנכון. המשפחה שלי תמיד הייתה תומכת, ואבא שלי בראשם".

"לאנשים בכפר שלי יש השכלה גבוהה והם מאוד פתוחים. כשנהייתי שופטת, לא היו להם שום טענות כלפיי. להפך"

ומה לגבי הסביבה החברתית שלך? איך היא הגיבה לעבודתך כשופטת כדורגל?
"לאנשים בכפר שלי יש השכלה מאוד גבוהה, הם אנשים מאוד פתוחים, כמו בכפר נוצרי באירופה. כשנהייתי שופטת, הם לא הופתעו ולא היו להם שום טענות כלפיי. להפך, ממש התלהבו. מבחינתם העובדה שיש שופטת מכפר ערבי זה כבוד גדול – כולם אמרו לי 'כל הכבוד, את מביאה לנו כבוד לכפר'".

הם התמקדו יותר בזהות שלך כערבייה ובכך שאת מקדמת את המגזר, ולא בהיותך אישה במקצוע גברי.
"בדיוק, זו הגישה שלהם. אצלנו זה ככה, אבל ברור שזה לא אותו דבר בכל מקום. אנשים מבחוץ יכולים להסתכל על זה אחרת, יכולים לראות אותי בתור הערבייה שמסתובבת בחברת גברים, שאסור לה להתנהג ככה, ולהגיד, למשל, 'מה היא שמה על עצמה מכנסיים קצרים'. אבל אצלנו אין את הדברים האלו".

לעקוץ, אבל בכבוד

מפתיע לשמוע כי למרות שבילתה את מרבית זמנה הפנוי במשחקים, ועל אף שלא פסחה על אף פגישה של האיגוד, מועלם מעולם לא שקלה ברצינות להיכנס לעולם שיפוט הכדורגל. כילדה, מועלם חלמה דווקא להיות שוטרת, אך לאחרונה מצאה עצמה מוותרת על מקום באקדמיה לשוטרים לטובת קריירת השיפוט. היא מקבלת את הצעתי להתנחם בכך שלפחות היא מעין שוטרת של כדורגל. "כן, נכון. כנראה שזה פשוט משהו באישיות שלי שמושך אותי לתפקידים האלו", היא צוחקת.

קרה ששחקנים התייחסו אלייך באופן שוביניסטי?
"האמת שלא. אני אישית לא נתקלתי בזה, הכי חמור ששמעתי היה "אישה לכי למטבח", וגם זה בא מהאוהדים – לא מהשחקנים. אולי לפני כמה שנים זה היה אחרת, אבל היום השחקנים יותר מכבדים. היום יש גם כוח הרתעה חזק, אז אם שחקן אומר לי מילה לא במקום, הוא יורחק מהמשחק ואפילו יותר מזה. זה לא שווה לו. נתקלתי בשחקן או שניים שחשבו שהם יכולים לדבר אליי עם תנועות ידיים, אבל אני לא פראיירית ולא מעלימה עין, אני יודעת לזרוק לו מילה שתעקוץ אותו, אבל בכבוד".

שחקנים מכבדים את ההחלטות שלך כמו את אלו של שופט גבר?
"האמת שכן, ואולי אפילו יותר. לדוגמה, אזור הספסלים ידוע כאזור מאוד בעייתי. שם נמצאים השחקנים המחליפים, המאמן, עוזר המאמן, בקיצור – כל האנשים שיכולים בכל רגע נתון להתערב, לצעוק ולהתעצבן. אני מרגישה שכשאני עומדת שם, לרוב מכבדים אותי אפילו יותר מאשר אם זה היה גבר. הנוכחות שלי מרגיעה אותם, הם לא מרשים לעצמם לצעוק. הרבה שופטים רואים את זה ואומרים 'אוקיי מאי, את יודעת להסתדר עם הספסלים, אז תהיי שם את'".

"אני לא אוהבת שאנשים נותנים לי פקודות, אני אוהבת לתת פקודות, אבל כמובן בכבוד"

שופטת טובה צריכה להיות סמכותית, אחרת השחקנים יעוררו מהומה על כל החלטה. לשחקנים הגברים קשה יותר לקבל את הסמכות של אישה?
"כמובן. לא כולם אוהבים לקבל הוראות מאישה, הם לא מרוצים מזה שאישה שופטת אותם. יש כאלו שחושבים שמקומה של אישה הוא לא במגרש. אבל אני דווקא אוהבת את זה, זה חלק מהאישיות שלי. אני לא אוהבת שאנשים נותנים לי פקודות, אני אוהבת לתת פקודות, אבל כמובן בכבוד. השאיפה שלי היא לנהל את המשחק ולהעביר את ההוראות שלי הלאה, בלי לנסות לחנך אף אחד".

איך את מתמודדת עם הקללות והגידופים מצד האוהדים?
"אני כבר לא שומעת את זה. זה כאילו יש קיר מאחורי. אני יכולה לשמוע פה ושם מה קורה בקהל, אבל כשאני שופטת – אני כולי במשחק. יכולות לעבור 90 דקות שמקללים אותי כל הזמן, ואני לא שמה לב".

וואו. מההתחלה ידעת לסנן?
"לא, ממש לא. כשהייתי שופטת בליגות נמוכות יותר, הייתי לוקחת ללב. הייתי בוכה אחרי משחקים ומתבאסת שככה התייחסו אליי. עכשיו זה לא מרגש אותי".

מהם הקשיים הכרוכים בלהיות אישה בין 22 גברים שרצים על המגרש?
"את מרגישה שונה. כשאת עולה למגרש, כולם מסתכלים עלייך וחושבים 'מה נחתת עליי עכשיו'. מבחינתי זה לא דבר רע, אני יודעת שאני שופטת ככל השופטים – החוקים הם אותם חוקים, מבחני הכושר הם אותם המבחנים".

את מרגישה שאת צריכה להוכיח את עצמך בגלל שאת אישה?
"בוודאי. כששופטת אישה טועה זה לא כמו גבר שטועה. אנחנו מעטות, אז אנחנו יותר בולטות. זוכרים לנו כל טעות לזמן רב. ישר אומרים – את לא מבינה בכדורגל, את לא מתאימה להיות שופטת".

את מרגישה שיש שינוי בחברה הערבית ביחס לנשים שעוסקות בספורט?
"כן. אני רואה את זה דרך תחום השיפוט. יש עכשיו כמה שופטות צעירות בצפון, בליגות הנמוכות, ששואפות להגיע רחוק. יש להן את כל העזרה והתמיכה מאיגוד השופטים, שנותן דחיפה לבנות, וגם מאיתנו, השופטות הוותיקות".

"כששופטת אישה טועה זה לא כמו גבר שטועה. זוכרים לנו כל טעות לזמן רב. ישר אומרים – את לא מבינה בכדורגל"

איך בן הזוג שלך מתייחס לעבודה בשיפוט?
"הוא לא קשור לספורט, זה לא מעניין אותו. אבל הוא תומך ומגבה אותי עד הסוף. מאז שהכרנו לראשונה הוא ידע שאני באה מהכדורגל, ושזה הדבר היחיד אולי שאני לא אעזוב גם אחרי שאתחתן. אני רוצה להמשיך את זה בעזרת השם גם כשיהיו לנו ילדים. זו הקריירה שלי".

חיפשת בן זוג שלא יכפה עלייך לעזוב את התחום?
"זה לא משהו שאת יכולה לחפש באמת. לא חשבתי על זה ככה, אבל חיפשתי מישהו שבאופן כללי יזרום איתי ויקבל את ההחלטות שלי בשמחה".

מה את כל כך אוהבת בלהיות שופטת כדורגל?
"אני מגיעה למשחק כאילו שאני יוצאת לבילוי ענק – המקלחת שלפני, הנסיעה המשותפת למגרש עם צוות השיפוט ומוסיקה בפול ווליום, הצחוקים שלפני המשחק. כל מה שמסביב הופך את זה לחוויה. בתור שופטת, אני כל הזמן צוברת חוויות. אני מכירה כל חור בארץ, רק מהכדורגל, וגם כל מיני מקומות מעניינים בחו"ל. אני אוהבת את הארגון שאני נמצאת בו, זה כמו המשפחה שלי. כל אחד ואחת צריכים שיהיה להם משהו שמנתק אותם מהכל. מקום שתמיד אפשר לחזור אליו. בכדורגל אני מתרוקנת מכל מה שקורה לי בחיים ומתרכזת רק במשחק".

>> נינג'ה בגובה 1.56 מטר: ספיר פישלזון-מאיר היא נינג'ה אמיתית