"זה הרגיש כאילו לוקחים לי את הנשיות, אבל למדתי לחבב את החזה שלי"

"טלטלה זה לא מילה, זו הייתה פצצה עבורי", מספרת בבהלה הסופרת והמדענית מאיה דנק (47). בגיל 23 היא גילתה שהיא נשאית של הגן הסרטני BRCA, עם 50 אחוז סיכוי לחלות בסרטן השד, וזאת אחרי שסבתה חלתה במחלה (והחלימה), ואמה חלתה במה שהתפתח לסרטן שד גרורתי.

>> קמה מהשבעה על אימא שלה והקימה בית לחולות סרטן

"אני זוכרת שהאינסטינקט הראשוני שלי בעת האבחון, כשישבתי מול הרופא היה 'מה אפשר לעשות כדי שתוציאו ממני כל דבר כדי שלא אפגע'. הרגשתי שהגוף שלי הוא כמו פצצה מתקתקת", היא נזכרת, "זה עדיין חתיכת שוק. לא משנה כמה את מכינה את עצמך, וכמה זה עובר במשפחה שלך".

"זה הרגיש לי כאילו לוקחים לי את הנשיות שלי, אבל למדתי לחבב את החזה שלי כמו שהוא עכשיו ולקבל אותו. כי כשאת מורידה את החזייה ואת מסתכלת – את מזהה את עצמך"

דנק ידעה לאורך השנים שככל הנראה תיאלץ לעבור ניתוח כריתה מניעתי של השדיים, אך ניסתה לדחות את הקץ כמה שיכלה. היא הקפידה ללכת לבדיקות שגרתיות, וב-2012 נולדה בתה, כיום בת 11. "במשך כל ההיריון ובתקופת ההנקה אפשר לעשות רק בדיקות ידניות. מאוד רצו שאפסיק להניק כדי שאוכל להיבדק שוב בדיקה תקופתית, אבל עד גיל שנה ושלושה חודשים שלה לא נבדקתי. כשהלכתי לעשות את הבדיקה, אמרו שהכל בסדר, אבל בגלל שיש לי צפיפות שד גבוהה – יש מצב שהם מפספסים. זו הייתה נקודה שהבנתי שעליי לעשות את הניתוח שאני כל כך חוששת ממנו ודוחה אותו – כריתה. החלטתי להתייחס לזה כאל ניקיון כל הרקמות מבפנים, זה היה לי יותר קל. אני לא אוהבת את המילה כריתה".

"התייחסתי לזה כאל ניקיון כל הרקמות מבפנים, זה היה לי יותר קל". מאיה דנק | צילום: נועה אבהר

וגם לאחר שהחלטת סוף סוף שאת ניגשת לניתוח, זה לא היה לך קל.
"נכון. אחרי התייעצות עם הרופאים שלי, ביקשתי לקבל שמות של נשים שעשו את הניתוח. זה ישמע מוזר אבל נפגשתי לפחות עם שתי נשים שונות בבית קפה, ובסוף הפגישה, לאחר שסיימתי לשאול את כל השאלות – הלכנו לשירותים, נכנסנו לתא, והן הראו לי איך החזה שלהן נראה לאחר הניתוח".

היית חייבת לראות בעצמך מה מצפה לך.
"כן. זה הדבר שהיה לי הכי קשה, לראות איך זה יראה לאחר התהליך. עשיתי כמה ראיונות לכל מיני נשים כדי לשמוע מכל כיוון אפשרי, וגיבשתי לעצמי רשימה של מה חשוב לי בניתוח. אם את שואלת אותי איך אני מרגישה עם זה – זו הייתה החלטה טובה. אני לא מרגישה שזו טראומה מעצבת של חיי".

>> אם היה לך את הגן הסרטני של אנג'לינה ג'ולי, מה היית עושה?

זה משהו שדי נדיר לשמוע מנשים שעברו את ההליך הזה.
"תשמעי, אני בהחלט למדתי לחבב את החזה שלי כמו שהוא עכשיו, ולקבל אותו. כי כשאת מורידה את החזייה ואת מסתכלת – את מזהה את עצמך. התחושה היא אחרת, כי את מאבדת בניתוח הרבה עצבים בשד, אז לקח לי זמן להתרגל לדברים שהרגשתי לפני כשנגעו שם, ואני פתאום לא מרגישה. אבל התרגלתי – והיום אני מסתכלת על זה וכחלק ממני".

"ביקשתי שמות של נשים שעשו את הניתוח. בסוף הפגישה, לאחר שסיימתי לשאול את כל השאלות – הלכנו לשירותים, נכנסנו לתא, והן הראו לי איך החזה שלהן נראה לאחר הניתוח"

"זה שהעור והפטמה הם לגמרי שלי, זה משהו שמאוד היה חשוב לי", אומרת דנק, "אז המילוי לא שלי, אבל מבחוץ זה שלי ושלם ויפה. בגלל זה קשה לי עם המילים 'כריתה' ו'שחזור' – כי זה בעצם כמו בובת פרווה עם מילוי מבחינתי. זה מזכיר מאוד את מה שעושים בניתוח הגדלת חזה, רק שפה את מקבלת את החזה שלך בחזרה".

דנק טוענת כי דווקא הניתוח השני שנאלצה לעשות, כריתת השחלות והחצוצרות, שנועד למנוע סרטן שחלות שעלול להתפתח – והוא מאוד קטלני – היה לה קשה הרבה יותר. "ידעתי שזה One Way Ticket מבחינת היריון, אבל היה לי קשה לבצע את הניתוח הזה – לא רק כי אחריו את לא יכולה להרות יותר. הייתי מודעת לכך שהאיבר שמייצר את האסטרוגן בגוף, חלק מהותי ממה שהופך אותנו לנשים – לא יהיה קיים יותר".

"כדי שיהיה לי את ההורמון הזה, אני צריכה לקבל הורמון חלופי בכדורים, כמו גלולה", היא מספרת, "למרות שזה משהו שלא רואים מבחוץ, זה הרגיש לי כאילו לוקחים לי את הנשיות שלי במובן מסוים – ולזה שום טיפול הורמונלי לא יעזור. ידעתי שהשליטה עוברת לרופאים ברגע שאני עושה את הניתוח, ושאני תלויה בגלולות האלה עם ההורמון שהם נותנים. ולתת להם את השליטה – זה היה לי קשה. עשיתי את הניתוח הזה בסוף רק ב-2021, לקח לי זמן להתבשל עם זה".

>> ענת לב-אדלר: "בתוכי נשארתי הילדה חסרת הביטחון שהייתה צריכה להוציא שפם"

"לא נתתי לזה להשפיע על מה שקורה בבית". מאיה דנק | צילום: נועה אבהר

>> אנחנו לא צריכות נסיכות, בטח שלא נסיכות קטנות. הפספוס הענק של סטימצקי

את אמא לילדה ועם בן זוג, היא הרגישה במשהו שאמא חווה? זה טלטל במובן מסוים גם את הבית?
"לא נתתי לזה להשפיע על מה שקורה בבית או איתה, בסופו של דבר כשעשיתי את זה זה היה מבחירה, ועד כמה שאפשר להיות שלמים, הייתי מאוד שלמה עם זה. ברור שזה בא עם המון רגעים מאתגרים עם בן הזוג, עם מחשבות של 'למה דווקא אני', אבל לא נתתי לזה לפגוע בבית, לא".

חוקרת ביום, סופרת בלילה

הסיפור האישי של דנק מעורר השראה, אבל לא רק הוא. דנק מאגדת שני מקצועות: היא מדענית חקר המוח במקצועה, כאשר כיום היא המדענית הראשית במכון יישומי במדעי החברה בשם ERI – מכון שבא לדאוג שכל שקל שמושקע על ידי גופים פילנתרופיים בעולם החברתי, באמת יניב את התשואה החברתית שלו. בלילות, לרוב בסופ"ש, כובעה מתחלף לכובע של סופרת. זה עתה היא הוציאה את ספרה השלישי, "אבן האודם של הנסיך השחור", ספר פנטזיה לנוער.

אני חייבת לשאול, איך מדענית הופכת להיות סופרת לנוער?
"אני פסיכו-בלשנית בהכשרה שלי, שזה אומר שבעצם עשיתי מחקרים על איך שפה עובדת במוח. אחרי שעשיתי דוקטורט ופוסט דוקטורט והתבשלתי, רציתי לעשות מחקר יישומי – ולכן כיום אני מדענית באותו מכון. הכתיבה היא משהו שקורה במקביל. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מכורה לסיפורים, לא חשוב אם זה ספרים או קולנוע, ותמיד היה לי ספר ביד".

"הרגשתי מאוד חצופה ששלחתי את כתב היד לסופר והעיתונאי יהודה אטלס. הייתי סטודנטית, הוא כתב לי בתגובה שאני כותבת נהדר, ושאני מוזמנת לבקר אותו בקפה. הגעתי לשם שמחה, ואז הוא ביקר וקרע לגזרים כל שורה ושורה שכתבתי"

"הדבר הראשון שהחלטתי לכתוב היה ספר ילדים", היא נזכרת בהתרגשות בהתחלה שלה. "אני זוכרת שהרגשתי מאוד חצופה ששלחתי את כתב היד לסופר והעיתונאי יהודה אטלס. הייתי סטודנטית, הוא כתב לי מהר בתגובה שאני כותבת נהדר, ושאני מוזמנת לבקר אותו בבית הקפה בבזל בתל אביב. הגעתי לשם שמחה, והוא די ביקר וקרע לגזרים כל שורה ושורה שכתבתי. הוא עשה זאת דווקא כי הוא האמין בספר ורצה בהצלחתי".

"זה הלך והפך לסדרה של פגישות", מספרת דנק, "כתב היד הזה התפרסם בהוצאת רימונים, ואחרי פרסומו נכתבה עליו ביקורת מעולה ב'הארץ'. הייתי בעננים, אבל שום דבר לא קרה אחרי זה. לקח לי הרבה זמן לכתוב שוב, עד שהוצאתי את 'זמן ביניים', קובץ של סיפורים קצרים למבוגרים. שם, כבר לא היו לי אשליות, כי כולם אמרו לי שזה חסר סיכוי מראש בשוק הספרים למבוגרים, אז לא התאכזבתי. עברו כמה שנים, החלטתי שאני לא יכולה להתאפק והפעם החלטתי ללכת על ספר לנוער".

"אבן האודם של הנסיך השחור". ספרה של מאיה דנק | צילום: יח"צ

>> "הוא נצמד אלי ולחש משהו גס. הסתובבתי והכנסתי לו אגרוף". רונית ידעיה בריאיון יוצא דופן

אם כך, לא נשמע מהצד שאת מחפשת לכתוב לקהל יעד מסוים או ז'אנר מסוים, אלא זורמת.
"האהבה שלי היא לכתיבה, זה לא עניין של לכתוב לקהל יעד ספציפי. זו פשוט אפשרות מדהימה לתקשר – עם כל סוג של קהל – את מה שאני חושבת עליו".

הספר עוסק בליבי, גיבורה בת 13 שמגלה שסבתא שלה, פיזיקאית וממציאה מוזרה – נחטפה. אחרי השבעה באוקטובר, הייתה חשיבה מחדש האם נכון לפרסם עכשיו את הספר?
"הספר נכתב הרבה לפני הזוועות, ומן הסתם חיכינו עם ההוצאה שלו אחרי שהתחילה המלחמה. הוא היה אמור לצאת בתחילת נובמבר, והיציאה הייתה בהולד לאור כל מה שקרה. נכון, הספר מערב שבי וחטיפה, אבל האירועים שאני מתארת בספר לא דומים לאירועי השבעה באוקטובר".

"הספר נכתב הרבה לפני הזוועות, ומן הסתם חיכינו עם ההוצאה שלו. אני מאוד מקווה שילד לא יקרא את הספר וזה מה שיעבור לו בראש. המטרה הפוכה, דווקא לייצר סוג של אסקפיזם"

ואין איזו מחשבה על כך שאולי זה יעבור בראש לילד שקורא את הספר הזה?
"אני לא מרגישה שהספר והמציאות מדברים באותו עולם מושגים, אז זה לא משהו שעד כדי כך עבר לי בראש – יש שם הרבה מאוד שליטה מצד הסבתא בסיפור, זה לא אותו הדבר. אני מאוד מקווה שילד לא יקרא את הספר וזה מה שיעבור לו בראש. המטרה הפוכה, דווקא לייצר סוג של אסקפיזם. הסיפור מתרחש במאה ה-14, והוא סיפור הרפתקאות. אני חושבת שיש בו דווקא הרבה העצמה".

מה בתך חשבה על הספר?
"היא מבקרת מאוד קשוחה, אבל היא עפה עליו אז הייתי בעננים. כשהיא לא אוהבת משהו היא אומרת. אני לא אוהבת הנחות, והיא לא עושה שום הנחות כאלה".