אנחנו לא צריכות נסיכות, בטח שלא נסיכות קטנות. הפספוס הענק של סטימצקי

גדלתי על "הנסיך הקטן", פנטזתי על האאוטפיט שלו, פיתחתי אובססיה לשושנים ולכוכבי לכת וכששקעתי להרהורים אקזיסטנציאליסטים הזכרתי לעצמי ש"מילים הן מקור לאי הבנות", "הזמן מרגיע את כל הייסורים" ו"יפה שקיעת שמש ללב עצוב". אני מודה, ברגע הראשון בו נחשפתי ל"הנסיכה הקטנה", חשבתי לעצמי "וואו, זה מקסים". הידעתן כי רק 31 אחוז מהדמויות הראשיות בספרי ילדים הן נשים? כך שאלו ברשת סטימצקי, והתשובה שלהם לאי השוויון המגדרי – טייק אוף נשי על הקלאסיקה האלמותית של אנטואן דה סנט-אכזופרי. "לכל אחת מגיע להיות הגיבורה של הסיפור שלה", אומרים בסטימצקי, אבל האם זו באמת הדרך?

>> חוזרות למקורות: זהו לא יום האישה. זהו יום הנשים

לרגל יום האישה הבינלאומי סטימצקי השיקו מהדורה מיוחדת של הספר "הנסיך הקטן" בגרסה נשית בהוקרה ולזכרה של הפרסומאית ואשת העסקים יפית גרינברג ז״ל, שהייתה הבעלים של רשת הספרים והלכה לעולמה בנובמבר 2021. זהו מהלך משותף של סטימצקי עם משרד הפרסום ענבר מרחב HAVAS G, שנעשה "במטרה לקדם שוויון מגדרי בספרות הילדים העברית מתוך מחשבה שהעצמה נשית מתחילה כבר בחינוך", כדבריהם. אבל להפוך באופן מלאכותי את גיבור הספר לגיבורה הוא לא מה שיביא את הבשורה. גם אם כל ההכנסות מהספר ייתרמו לפרויקט "ספרי ילדות" – קרן חדשה על שמה של יפית גרינברג ז"ל, במטרה לעודד סופרים וסופרות לכתוב ספרים אשר במרכזם נמצאת גיבורה.

ככל שחשבתי על זה לעומק, תחושת ההיקסמות שאפפה אותי בהתחלה התחלפה לאט לאט בתחושות של זעם ותסכול נוכח היוזמה הכאילו-חמודה הזו, שמציעה לנו נסיכות מזן שווה יותר כפרס ניחומים. למה בעצם למגדר מחדש דווקא את הנסיך הקטן, כי לכאורה בתוך תוכה כל אחת מאיתנו מפנטזת להיות נסיכה קטנה? למה לא פשוט לכוון את הזרקור אל שלל גיבורות נשיות כמו בילבי, האסופית, היידי בת ההרים, ג'ו מארץ' ואחיותיה מ"נשים קטנות", אורה הכפולה ועוד? וזה בלי לדבר על כך שאנטואן דה סנט-אכזופרי בוודאי מסנן "Merde" בקברו נוכח הפשע הספרותי הזה.

כריכת הספר "הנסיכה הקטנה" על בסיס "הנסיך הקטן" של אנטואן דה-סנט אכזופרי | באדיבות סטימצקי

הפתרון לאי שוויון מגדרי בספרות הוא הרבה יותר פשוט והוא בידיים של כלל רשתות והוצאות הספרים בישראל: פשוט תתחילו לקדם ספרים עם גיבורות נשיות וספרים שנכתבו על ידי סופרות נשים. אין צורך לנבור בסטטיסטיקות בשביל לראות שכמו תחומים רבים אחרים, גם ענף הספרות סובל מהדרה נשית. למעט חנויות ספרים עצמאיות ומעולות שמקדמות ספרים של נשים באופן יומיומי, כמו למשל המגדלור וסיפור פשוט התל אביביות (שמוכרות גם אונליין), הסופרות הישראליות לא מקבלות בוסט מאף אחד. הן עדיין נדחקות לשולי הספרות המקומית או למשבצות ממגדרות ומקטינות כמו "ספרות נשית" או "שירה נשית", ברשימות היצירות הקאנוניות בספרות העברית עדיין מככבים בעיקר גברים ובבתי הספר עדיין מלמדים בעיקר על היצירות, ההגיגים, המחשבות ותפיסות העולם של גברים.

ההדרה הזו לא תקפה רק לסופרות ישראליות, זה חל גם על סופרות בינלאומיות מהחשובות בדורן. קחו למשל את ג'ואן דידיון, הסופרת האמריקאית שנחשבה לאחד הקולות הנשיים החשובים בדורה והלכה לעולמה בדצמבר 2021. לאורך 87 שנות חייה היא הוציאה למעלה מ-15 ספרים, מאמרים, מסות ותסריטים, אבל רק שניים מהם תורגמו לעברית – אחד מהם תורגם לפני 43 שנה ואין להשיג אותו בערך מאז. אפילו מותה של דידיון, קטליזטור ידוע כשזה נוגע לפרסום, לא גרם לאף הוצאת ספרים מקומית להרים את הכפפה ולתרגם עוד מספריה הוא לחלופין לרפרש את התרגום הקיים.

בתחרות פרס ספיר לספרות 2020, התחרות היוקרתית והחשובה בתחום הספרות בארץ, רק 3 מתוך 12 ספרים שהיו מועמדים לפרס נכתבו על ידי נשים. מאז אמנם המאזן השתנה בתחרות, וב-2021 וב-2022 הייתה נוכחות גדולה יותר של סופרות נשים בקרב המועמדים לפרס, אבל הנורה האדומה שנדלקה באותה שנה עדיין מהבהבת במקרים מסוימים – כמו עכשיו במקרה "הנסיכה הקטנה".

אנחנו לא צריכות נסיכות, ובטח שלא נסיכות קטנות. מה שאנחנו צריכות זה כמה שיותר סופרות, משוררות וכותבות, שנוכל להזדהות עמן או לפחות להיחשף לקולות שלהן, באופן שווה, בכל יום בשנה.