"אם היו אומרים לי שיום אחד אהיה מורה ליוגה, הייתי עושה פיפי בתחתונים"

"אם היו אומרים לי שיום אחד אהיה מורה ליוגה, הייתי עושה פיפי בתחתונים, אבל אני מרגישה שאני חיה את הייעוד שלי", מספרת מאיה בלייך-כהן, נשואה ואם לארבעה. "מרטין בובר אמר: 'כל מפגש מרפא וכל ריפוי מצריך מפגש'. וכמורה ליוגה אני מקבלת כל שיעור כפרס, אני מגיעה מרוקנת ויוצאת מלאה".

>> כיצד ריפאה את עצמה מיה אלחלל ממחלה "חשוכת מרפא"?

עשית חתיכת שינוי. מה היה מבחינתך הקש ששבר הכל?
"המחקרים אמנם היו מרתקים והתגליות היו מעניינות, אבל מכאן ועד יישום התגליות לכדי טיפול, הדרך תמיד ארוכה. מתוך היותי אדם של אנשים שחיה אנשים בכל נים ונים, הרגשתי צורך עז לטפל ולסייע כאן ועכשיו. מהפער הזה נולד תסכול גדול שאיתו במשך הזמן באה ההחלטה לעשות שיפט ממחקר לטובת טיפול".

היא צברית מגבעתיים, אחת משתי בנות. אימה הייתה אלמנת צה"ל שבעלה, איש חיל האויר, נהרג בתום 11 חודשי נישואין בלבד. היא נישאה בשנית לפרופסור והפסיכיאטר אבי בלייך. בשירותה הצבאי, בלייך-כהן שירתה במשרדו של יועץ ראש הממשלה ומיד עם השחרור למדה מדעי ההתנהגות. החיבור עם איכילוב התרחש בשנה השלישית ללימודיה, במטרה להשתתף במחקר ביחידה להדמיה תפקודית של המוח. במחקר היא לא השתתפה בסוף, אבל החלה לעבוד במעבדה. בתואר השני התמחתה בפסיכו-ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועבודת המאסטר שלה עסקה בעיבוד רגשות שליליים בקרב אנשים בעזרת ה-fMRI (הדמיה תפקודית של המוח בתהודה מגנטית). באותה תקופה היא ערכה מחקר ראשון מסוגו בארץ עם אנשים המתמודדים עם סכיזופרניה. 

"מאז ומתמיד היה לי חלום להיות פסיכולוגית", ד"ר מאיה בלייך כהן | צילום: באדיבות המצולמת

תהליך הפרידה שלך מהמחקר היה ארוך?
"מאז ומתמיד היה לי חלום להיות פסיכולוגית קלינית ולטפל באנשים. אבל החיים גלגלו אותי אחרת. לאורך השנים באופן טבעי היו הרבה מחשבות, מה גם שידעתי שאני טובה בעוד דברים, אני למשל מאוד מפיקה באישיות שלי, אבל על המאזניים הרגשתי לאורך שנים שיש לי עוד מה ללמוד ולחקור, אז היו ימים יותר טובים ופחות טובים והתחברתי לעשייה המחקרית". 

את הדוקטורט שלה עשתה במדעי הרפואה באוניברסיטת ת"א. הוא עסק בלאפיין את המכניזם המוחי של חולים סכיזופרניים אובססיבים-קומפולסיבים (OCD). "מדובר בסוג אוכלוסיה מאד מורכב", היא מסבירה. לאחר הדוקטורט לקחה בלייך-כהן חלק במחקרים עם נגיעה בקדמת הטכנולוגיה. אחד מהם בחן את יעילות הטיפול בעזרת קטמין לחולים בדיכאון שלא נפתר בעזרת תרופות (Treatment resistant depression). מחקר אחר הציע טיפול בנוירו-פידבק לנשים הסובלות מתסמונת קדם וסתית.

המחקר האחרון שלה, ראשון מסוגו, ארך כשש שנים עם חברת בריינסוויי (BrainsWay), חברת מכשור רפואי ישראלית שעוסקת בפיתוח וייצור פתרונות למחלות והפרעות נפשיות ונוירולוגיות. בריינסוויי עושה שימוש בטכנולוגיית גירוי מגנטי מוחי עמוק (DTMS – Deep Transcranial Magnetic Stimluation). הטכנולוגיה מופיעה בצורת קסדה שמניחים על הראש, והמחקר בדק את יעילות הטיפול בקסדה לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז בעזרת ה-fMRI. לצד כל זה, תוך כדי העבודה באיכילוב, החלה ללמוד טיפול התנהגותי קונגיטיבי (CBT). 

>> "כשפתחתי את עיניי שאלתי מה עם ילדיי ועם בעלי. הלוואי והייתי נבדקת בזמן"

בסופו של יום, מחקר הוא ריצה למחקרים ארוכים.
"נכון. כשעוסקים במחקר צריך כל הזמן לחשוב על המחקר הבא, על רעיון, על בקשות למענקים. יש בזה הרבה סטרס. כשהייתי לקראת הסיום על המחקר בהפרעות קשב, תהיתי ביני לביני מה יהיה הלאה. האם עדיין טוב לי במה שאני עושה? האם זה מה שאני רוצה?".

ואז התחילו התהיות?
"נכון. זה לא ממש היה דיכאון אבל אני, שברגיל שלי מאוד אנרגטית ואופטימית, הייתי מדוכדכת. המחקר בינתיים הגיע לסיומו ויש פרק זמן שצריך לעשות אנליזה של הנתונים המוחיים וההתנהגותיים והתחילו דיבורים על מחקרים נוספים וזה כבר לא תפס אותי עד הסוף. דיברתי עם הבעל שלי, הוא ראה שמשהו מטלטל אותי, שאני בלי האנרגיות שאני רגילה אליהם והייתה בי מן עצבות. גם בעלי (בעלה, אופיר כהן, הוא בכיר בקבוצת הפרסום מקאן תל אביב – דב"א) וגם הוריי היו בעיקר בהקשבה כי התשובות היו צריכות לבוא ממני. רק הבן אדם עצמו יודע מה הכי נכון לו אבל הוא צריך סביבה עוטפת לצידו ושיאמינו בו". 

חיה את החלום. ד"ר מאיה בלייך כהן | צילום: באדיבות המצולמת

איך זה הרגיש כשהחלטת לעזוב?
"יום אחד דפקתי על הדלת של הבוסית שלי ואמרתי לה שאני מרגישה שדי. היא הייתה קצת בשוק. הייתי במקום 20 שנה, בין הוותיקים במעבדה, ויש לי רזומה יפה של פרסומים. אז ידעתי מה לא ועדיין לא ידעתי מה כן".

מפחיד קצת, לא?
"הכנתי קורות חיים וקיבלתי הצעות בתעשייה עם שכר גבוה. אבל הרי לא בשביל זה בחרתי לעזוב את עבודתי. גם לא התחשק לי ללכת לאקדמיה. הבנתי שאני רוצה לטפל באנשים, שאני רוצה אנשים לידי. תמיד חשבתי על טובתו של האחר ואיך לעזור לאנשים, גם לכאלה שאני לא מכירה".

ולמה יוגה?
"בסוף המחקר האחרון שלי התחלתי קורס הוראת יוגה. לא בהכרח ממקום של ללמד. היוגה מדברת על שינוי זווית הראייה. ורובנו חיים על אוטומט בהתאם לדפוסים ותבניות קבועות, כפי שהרגילו אותנו מאז באנו לעולם, הן ברמה המשפחתית, התרבותית והציפיות. אז היוגה אומרת לנו לא להירדם, לא להיכנס לדפוסים הרגילים. היא מציעה לנו להתבונן פנימה ולהקשיב למה שנכון לנו". 

נשמע רוחניקי.
"כי יוגה היא דרך רוחנית. שינוי נקודת המבט. אז הרגשתי שאני רוצה ללמוד יוגה לעומק ומכאן הגעתי ללמד אחרים. כשספרתי לשמעון המורה שלי ליוגה שהתחלתי ללמד, הוא ענה שהיה ברור לו שזה יקרה ושבעיניו אני צינור של נתינה".  

מה הייחוד של היוגה שלך?
"יוגה היא תרפיה לכל דבר ועניין. אני מטפלת בעזרת שתי פלטפורמות: האחת, יוגה, נשימה ותנועה על המזרן והשנייה שיח בקליניקה בשיטת CBT. מדובר בטיפול התנהגותי קוגנטיבי קצר מועד ששם דגש על הפרשנות שלנו לאירועים. הנטייה שלנו לפעול כתוצאה ממחשבה אוטומטית שאנו נותנים לסיטואציה שמעוררת בנו רגש שלילי. בטיפול הדגש הוא על כך שזוהי רק מחשבה וגם לא בהכרח נכונה ומנסים לחשוב יחד על מחשבות מיטיבות יותר. הראיה שלי היא מאד הוליסטית חיבור של גוף ונפש. גם היוגה וגם ה-CBT  אלה שני כלים שלובים".

"אחת האהבות הגדולות שלי", ד"ר מאיה בלייך כהן | צילום: באדיבות המצולמת

איפה אפשר למצוא אותך מלמדת?
"אחת האהבות הגדולות שלי עוד מהבית, היא הים. בחרתי ללמד יוגה בחוף הצוק ככל שמאפשר מזג האוויר ובימים קרים אני שוכרת אולם באחת השכונות בצפון ת"א. בעוד ארבעה חודשים לערך, בעזרת השם, יהיה לי את הסטודיו שלי בביתי החדש אבל גם אז לא איפרד לגמרי מהים. כיום יש לי חמישה שיעורים קבוצתיים בוקר וערב ובנוסף גם מתאמנים פרטיים". 

את מתגעגעת לפעמים למחקר? לסיפוק הגדול כשמתפרסם מחקר שלך במגזין רפואי נחשב?
"יש לי פינה חמה בלב לכל שנות עיסוקי כחוקרת מוח באיכילוב, שלמעשה היה עבורי בית שני. אבל אני לגמרי שלמה עם הפרק החדש בחיי".