מאבק המתמחים: סיכומי המתווה לחוד ומציאות לחוד. מיומנה של סטאז'רית עייפה

אלה טולדנו | צילום: בארי בן אשר
אלה טולדנו | צילום: בארי בן אשר

קיים ספק אם "המתווה ההיסטורי" לקיצור תורניות המתמחים אכן ייצא לפועל. טור אישי של סטאז'רית עייפה מתאר את הקשיים מקרוב, ומוכיח שהמערכת עדיין מיושנת ושוביניסטית - וזה חייב להשתנות

88 שיתופים | 132 צפיות

בסיום מחאת המתמחים, הושג "המתווה ההיסטורי" לפיו יופסקו תורנויות הנמשכות יותר מיממה. על פי הסיכומים, ההליך אמור לצאת לדרך באפריל הקרוב,  אלא שהבוקר פורסם באתר YNET שבוועדה שהוקמה לקידום המתווה ובבתי החולים מתקשים לראות את זה קורה בפועל. הגורמים המעורבים בקידום התהליך ובתי החולים עצמם, מביעים ספק ביישום המהלך, בין השאר כיוון שבתי החולים לא קיבלו את התקנים הנוספים הדרושים בכדי לאפשר את המתווה. לאור ההתרחשויות, מילותיה של אלה טולדנו רלוונטיות מתמיד, וכך היא כתבה עבורנו לאחרונה, בימי שיאה של מחאת המתמחים:

>> עלינו להחליט אם לחסן את ילדינו בעולם שאיבד את האמון

השבוע מאות מתמחים ברחבי הארץ הגישו מכתבי התפטרות בעצב פחד ואכזבה, ואני יכולה להבטיח שכל אחת ואחד מהחותמות והחותמים לא רצו להפסיק להיות רופאים, אלא שההתפטרות היא הכוח היחידי שיש לנו כדי לדרוש שינוי. עשינו זאת מתוקף מחויבותנו למקצוע על מנת לשנות תקנה בחוקי העבודה, שבאופן אירוני מתירה לנו לעבוד בתורנויות של 26 שעות, וזאת בניגוד לכתוב בחוק. כחלק משבועת הרופא אנחנו נשבעות קודם כל לא לגרום נזק, והעבודה במתכונת הנוכחית לא מאפשרת לקיים את השבועה הזו, כך שהיא מנוגדת לצו מצפוני. המאבק הנוכחי אולי קרוב לסיומו, אולם אנו למודי אכזבות והבטחות שווא ולא נרפה עד שנוודא שההישגים הם ממשיים.

"אנחנו עובדות מעל 300 שעות בחודש, 60-80 שעות עבודה בשבוע. אלה מספרים שאסורים על פי חוק בארצות אירופה למשל"

 

חלק מהרופאים הוותיקים מתנגדים למאבק שלנו, עד כדי כך שחלקם אפילו איימו על המתפטרים והמתפטרות שהם "יפרקו אותנו" (במילים האלה ממש) וידאגו שמי שיתפטר לא יחזור להיות רופא בישראל. בין יתר תלונותיהם על הפינוק והעקיצות השוביניסטיות, הם טוענים שאנחנו פוגעים בתדמית הרופא. ואני שואלת – האם תדמית הרופא לא פגועה מכורח המציאות? האם לא כדאי שנשנה את דמות הרופא הקר והאטום שמקליד במחשב מבלי להסתכל על המטופלים? אני רק בתחילת הקריירה, ואני נחושה להיאבק עבור מערכת בריאות טובה יותר: תנו לנו להיות מסורות למטופלים שלנו כמו שמגיע להם, תנו לנו להחזיק למטופלת את היד ולהבטיח לה בכנות שאני עושה את הטוב ביותר בשבילה, בשביל זה למדתי רפואה.

"לא נרפה", אלה טולדנו | צילום: אלעד גוטמן
"לא נרפה", אלה טולדנו | צילום: אלעד גוטמן

"האימהות שבינינו לא רואות את הילדים ערים בערך יומיים, ובפעמים שכן, זה לרוב אחרי שלא הצלחנו לישון את כמות השעות המינימלית כדי לתפקד. תארו לכן איך זה מרגיש כשאת מניקה או שואבת"

 

'26 שעות ברצף' זו לא סיסמא, זו השגרה שלנו והיא בלתי נסבלת. קשה לתאר במילים את המחיר שהשגרה הזו גובה מחיי המשפחות שלנו, אבל אנסה: אנחנו מגיעות לעבודה בבוקר או לפנות בוקר (כל אחת לפי המחלקה שלה) וממשיכות לעבוד ברצף, פעמים רבות ללא זמן לאכול או לישון עד 10 בבוקר למחרת. בחלק מהמחלקות, מאלצים אותנו להישאר גם עד סוף יום העבודה הבא. הדובדבן שבקצפת הוא הנהיגה הביתה בחסך השינה הזה – לפעמים האדרנלין הגבוה מצליח להציל אותנו בדרך, אבל לפעמים לא. האימהות שבינינו, יוצאות מהבית עוד לפני שהילדים התעוררו וחוזרות לאחר יותר מיממה, ככה שהן פוגשות את הילדים רק באיסוף מהמסגרות. למעשה אנחנו לא רואות אותם ערים בערך יומיים, ובפעמים שכן, זה לרוב אחרי שלא הצלחנו לישון את כמות השעות המינימלית כדי לתפקד, הראש מעורפל וכואב, הרעב כבר הפך לבחילה והקפה הפך לנוזל העיקרי בגופנו. רק תארו לכן איך זה מרגיש כשאת מניקה או שואבת.
התורנויות האלה קורות בין שש לעשר פעמים בחודש, ובאות כמובן בנוסף לעבודה במשרה המלאה שבימים בהן אנחנו לא תורניות, לחובבות המספרים אסביר שהמשמעות היא שאנחנו עובדות מעל 300 שעות בחודש, 60-80 שעות עבודה בשבוע. אלה מספרים שאסורים על פי חוק בארצות אירופה למשל.

"אדם הנמצא במצוקה לא רק מתקשה לתפקד אלא גם מתקשה לראות את האדם שעומד מולו ולחוש אמפתיה ודאגה לסביבה. ולצערי, זה בדיוק המצב שאנחנו מגיעים אליו"

 

פעם שמעתי מנהל מחלקה נוירוכירורגית אומר, שהתכונה הכי חשובה אצל רופא היא לא הכישורים המנואליים שלו (ובנוירוכירורגיה צריך ידיים טובות במיוחד), לא הזיכרון שלו ולא היכולת שלו לחשב מינונים ללא טעויות, אלא האכפתיות שלו. ברגע שאכפת למישהו, הוא יוודא שהוא לא טועה, יעבוד בסבלנות ולא בפזיזות, יקרא וילמד, ולא יפספס אף פרט. אבל מה קורה כשלא משאירים מקום לאכפתיות? אחד הדברים הבסיסיים שלמדתי לאורך הדרך, הוא שאדם הנמצא במצוקה לא רק מתקשה לתפקד אלא גם מתקשה לראות את האדם שעומד מולו, לחמול ולחוש אמפתיה ודאגה לסביבה. ולצערי, זה בדיוק המצב שאנחנו מגיעים אליו.

מה קורה כשלא משאירים מקום לאכפתיות? אלה טולדנו | צילום באדיבות הכותבת
מה קורה כשלא משאירים מקום לאכפתיות? אלה טולדנו | צילום באדיבות הכותבת

זו בהחלט לא קלישאה, הרצון שלי להיות רופאה מגיע מאהבת אדם ומהשליחות לטפל ולמנוע סבל, אבל היכולת לעקוב אחרי החולים באופן יסודי ואכפתי כמו שאני רוצה, הופכת ללא קיימת. אני מוצאת את עצמי מתחילה לראות בזווית העין את ערמת התיקים של החולים החדשים שטרם נבדקו הולכת וגדלה, גם בזמן שאני בודקת מטופלים, מאזינה לליבם, או מסתכלת על צילומי החזה – רק כי פשוט ברור לי שבין התיקים החדשים האלה נמצאים גם מקרים דחופים שמפחיד אותי לחשוב שנפספס.

"אנחנו נאבקות במערכת מיושנת שבמשך מאות שנים אפשרה לרופאים להיות הקרייריסטים היחידים במשפחה, ולהסתמך על האישה ככה שכשהם יחזרו עייפים מתורנות הם יוכלו לישון שנת ישרים"

 

המאבק שלנו נתפס לעיתים גם כמאבק בין דורי, ואני חושבת שזהו מושג שחוטא בתיאור התהליך העמוק והמהותי שהתחולל במשך עשרות שנים במקצוע שלנו: התוצאות שלו הן אחוז הולך וגדל של נשים המסיימות את לימודי הרפואה (כעת, מעל מחצית) והמאבק שבחזיתו עומדות בעיקר נשים. אנחנו לא נאבקות בדור הקודם, אלא במערכת מיושנת שלא נותנת מקום לערכי הצדק השוויון ואהבת האדם, במערכת פטרונית שבמשך מאות שנים אפשרה לרופאים להיות הקרייריסטים היחידים במשפחה, ולהסתמך על האישה שתוותר על הקריירה שלה למען גידול הילדים ועבודות הבית, ככה שכשהם יחזרו עייפים מתורנות הם יוכלו לישון שנת ישרים. מה שמרגש במיוחד במאבק הנוכחי, הוא כמות הגברים הנלחמים על איכות חיים ובריאות נפשית, חלקם אבות צעירים וחלקם פשוט מבינים שיש משמעות לשנת לילה והשלכות הרסניות לעבודה בעומס קיצוני ולחץ בלתי פוסק. סוף סוף דור של גברים ואבות שרוצים לקחת גם חלק שוויוני, ולא רוצים להפסיד את ההורות ו/או את חיים שלהם.

>> איך תשמרי על תזונה נכונה בהיריון?

צפויים לנו עוד קרבות רבים כחלק מהניסיון שלנו להציל את מערכת הבריאות שסובלת מאי ספיקה. רק פעם בעשור נחתמים הסכמי ההעסקה שלנו, ובשנה הקרובה צפויים להיפתח ההסכמים הקיבוציים שיכתיבו איך המקצוע שלנו יראה בעשור הבא. נמשיך להילחם עבור עתיד בו יהיו תקנים נוספים ותנאי עבודה הולמים, לא נפסיק להיאבק עבור עתידה של מערכת הבריאות בישראל, ולהתקדם לזמנים יפים בהם לא נראה עוד תורים של חודשים, עומס בלתי נתפס והמתנה של שעות רבות במיון רק כדי לקבל טיפול מרופא שמנקר מרוב עייפות.

אלה טולדנו בחדר המנוחה של הרופאים תוך כדי תורנות | צילום באדיבות הכותבת
אלה טולדנו בחדר המנוחה של הרופאים תוך כדי תורנות | צילום באדיבות הכותבת

הכותבת היא סטאז׳רית וחברה בהנהגת ארגון המתמחים מרשם