עלינו להחליט אם לחסן את ילדינו בעולם שאיבד את האמון

חיסון | צילום אילוסטרציה: Shutterstock
חיסון | צילום אילוסטרציה: Shutterstock

הורים יאפשרו לילד "להזריק" כמויות של טיקטוק, אבל חיסון? חלילה וחסוש. שרון קנטור על הקושי להחליט בעולם שסובל מחוסר אמון בסיסי בין בני האדם

88 שיתופים | 132 צפיות

אחת החוויות המרכזיות שלנו כישויות צרכניות המכונות עדיין – בטעות מכוונת – "בני אדם", הוא חוויה של בחירה מתמדת. רק ש"החופש שלך לבחור", כפי שאומר הסלוגן השובב, הוא לא תמיד כזה כיף. הנה, למשל, לפני כמה שבועות הבנתי שאני בעצם אוהבת שייק פירות. רציתי לקנות מכשיר שעושה שייק פירות. ביליתי שעות ארוכות בהשוואת דגמים כולל קריאת ביקורות ("סוס עבודה גם לאלו שנותנים ראש בקולורבי") ומחירים. בסופו של אחר צהריים מופרז-מסך זה, לא קניתי מכשיר וגם שוב שנאתי את כל הפירות חוץ מפיצה.

>> רק בעושר ובעוני: גם סדרות הטלוויזיה נטשו את מעמד הביניים

יפה יזכירו אלו שתפקידם החברתי להזכיר דברים כאלו: חופש הבחירה, שאולי יש לכנותו "עול הבחירה" רלוונטי במיוחד למעמד הביניים הפריבילגי דיו, כי מתחתיו יש פחות ברירות ומעליו פשוט לוקחים את הבסט, אבל התחומים בהם יותר ויותר מאיתנו מצווים לבצע בחירות, עבורנו ועבור ילדינו, הולכים וגדלים. החירות הצרכנית הזו עדיין מפתיעה אותנו כשמדובר בהורות, אולי בגלל הסתירה בין התחושה המובנת – עדיין – מאליה של הבאת ילדים לעולם, לבין ההכרה ששום דבר אחר שקשור בכך אינו מובן מאליו.

אם הבחירות עבור עצמך מלוות ב-FOMO הרי שהבחירות שאנו עושות עבור ילדינו, מלוות גם באשמה. כל בחירה וכל אספקט של חיינו נדמים כהרי גורל לעתידם של העוללים

אם הבחירות שאת עושה עבור עצמך מלוות ב-FOMO (הייתי צריכה לקנות את המכנסיים האלה!/ הייתי צריכה לגמור את התואר המזורגג!) הרי שהבחירות שאנו עושות עבור ילדינו, מלוות, בנוסף על כך, באשמה. אשמה איומה וכוססת. כל בחירה וכל אספקט של חיינו נדמים כהרי גורל לעתידם של העוללים: למשקלם וגובהם, לבריאותם הנפשית או לרמת ההכנסה העתידית שלהם. משאלות מובהקות – וצרות יחסית – כמו אילו בדיקות תעשי במהלך ההריון וכמה, האם תניקי וכמה, איזה זרם חינוך תבחרי וכמה (זה יעלה לך) ועד שאלות רחבות יותר: הלוא גם לעצם המגורים בישראל יש השלכה קריטית על עתידם, גם למרפסת דרומית או צפונית, לכמות הילדים בשכונה, למרחק מגן השעשועים, לווליום של הריבים בבית, לזה שלא חזרתם לקיבוץ, לזה שבחרתם לא לגור ליד אימא שלך, לזה שסירבתם בסוף לרילוקיישן, לזה שלא חזרת ממש לעבוד כי העדפת לקחת שנתיים OFF אחרי הלידה.

בניגוד למתכון טוב לקיצ'רי, אין כאן תשובה אחת נכונה. למשל הבחירה האחרונה שציינתי מתגלה כבעלת השפעה מעניינת: אנחנו נוטות לחשוב שילדים צריכים נוכחות רבה של אימא לצורך התפתחות מיטבית, אבל מחקרים מראים קורלציה בין רמת השכר של האם לבין רמת השכר של בנותיה. יתכן שברגעים אלו, בהם בחרת לעבור לשליש משרה מהבית כדי להכין בעצמך עדשים מונבטות לצהריים, חרצת את גורלה של בתך למעמד ביניים שוחק. אוי לא!!! תוכלי להתנחם במחקרים שמראים שילדים של אמהות עובדות חולים יותר, אבל מאידך, אולי זו הדרך היחידה שלהם להשאיר את אימא בבית היום.

>> קורסת מעומס משימות? כך תייצרי רשימה שתעבוד בשבילך

בקיצור – אי אפשר להתנהל ככה. לא באמת. אי אפשר לחשוב על כל צעד בחיים (שאינו הימלטות מבית בוער) כעל בחירה, ובטח שלא כעל בחירה הרת גורל. ילדים הם חלק מהמשפחה, הם חלק מהקהילה, חלק מהמדינה וחלק מהמין. אין הדבר בא להקטין אותם כאינדיבידואלים חלילה, אלא לציין עובדה. מעבר לכך, הם גם פרטים, עם סיפור חיים משלהם ועם גורל, שזו מילה קצרה לאלגוריתם הגדול והאכזר של החיים, שמשקלל פנימה את כל הדברים שאפילו לא חשבת עליהם ויום אחד יופיעו במחקר חדש במדור בריאות ב-YNET ("ילדים שגדלו עם יותר משני אוגרים רוכשים מהר יותר שפה שלישית").

אנחנו נוטים להרגיש גרוע פחות עם גזירות גורל מאשר עם בחירה אקטיבית שהתבררה כשגויה. הורים יאפשרו לילד "להזריק" כמויות של טיקטוק, אבל חיסון? חלילה וחסוש

 

בכניסה ישירה אל המקום הראשון במצעד עול הבחירה נכנסו בשבוע האחרון חיסוני הקורונה. אוי, אוי, אוי. כמה קיווינו לא להידרש לשאלה הזו. שפשוט לא תגיע בצורת שאלה, אלא בצורת עובדה, איזה GOOD OLD כן או לא (כאן המקום להזכיר שמי ששולח אנשים שלא מעוניינים להכריע, מהבוקר עד הערב לחפש את סטלין, הוא סתם דמגוג. כשם שבין התייבשות לשתיית 10 ליטר מים יש נקודת רוויה, כך גם בתחום ניהול משק ההחלטות יש מרחב אמצע מקסים, המותאם, פחות או יותר, למבנה הנפשי ולהשכלה של בני אדם ממוצעים). כידוע וכמדובר לעייפה, כמה סעיפים הופכים את הבחירה הזו לקשה: ראשית, אלו הילדים (!!!), ילדינו, רכינו, אלו שהשקענו בהם את כל החינוך הפרטי והעדשים שהוזכרו לעיל! פתאום ככה סתם נעשה איתם מה שאומרים לנו? ועוד העממיים האלה מהממסד?

שנית, ההטיה הפסיכולוגית שגורמת לנו לחוש אחראיים יותר על דברים שכן עשינו מאשר על דברים שלא עשינו פועלת כאן את פעולתה ההרסנית: מצפונית אנחנו נוטים להרגיש גרוע פחות עם גזירות גורל – כן, גם כאלו שניתן היה למנוע – מאשר עם בחירה אקטיבית שהתבררה כשגויה. (כאן עלי להביא מחקר נוגד הטוען שככלל, אנשים נוטים להתחרט על דברים שלא עשו בחיים מאשר על דברים שכן. אולי הוא לא תקף לגבי חיסונים).

לקבל את אי-הודאות זו אחת המשימות הקשות של האדם. האם לחסן את ילדינו?| צילום: אמיר לוי, Gettyimages
לקבל את אי-הודאות זו אחת המשימות הקשות של האדם. האם לחסן את ילדינו?| צילום: אמיר לוי, Gettyimages

שלישית – הגוף. אלו לא סתם הילדים, אלא הגוף של הילדים. הגוף החמוד הזה. המחשבה על החדירה לתוכו, על המזרק – היא קשה. למעשה, הורים רבים יאפשרו לילד "להזריק" לתוך מוחו ונפשו כמויות של טיקטוק, ופרסומות לבלאק פריידיי אבל חיסון? לגוף? חלילה וחסוש. רביעית הוא כמובן האלמנט הבלתי-ידוע. לקבל את אי-הודאות, את האחוז המסוים שלה, לקבל גם אי-מובהקות – זו אחת המשימות הקשות של האדם, לא כל שכן אם הוא חילוני, לא כל שכן אם הוא אימא.

>> שחררי את הFOMO: הקורונה לימדה אותנו דבר או שניים

קשה להימלט מהמטיפים נגד חיסון הילדים. מי שנמצא יותר ברשתות ופחות בטלוויזיה ובעיתוני צהריים, כמוני – מקבל מנות גדושות של תרעלה מאלו שנקרא להם בזהירות "ספקנים". העמדה החשדנית, גם אם לא שכנעה אותנו, נמצאת בכל מקום, כמו טעם לוואי מר. אני נאחזת בשפיותי ובחינוך השמרני יחסית שקיבלתי כבקרנות מזבח, ועדיין, לנגד עיני, הופכת המציאות כולה לחשודה. התחושה הזו, ההיפרדות מכל אמון ובטחון בבני אדם, בטקסטים, במראה עיניים – מפחידה הרבה יותר מחיסונים. אולי גם ממחלות.