אלוהים, איזה חודש עברנו. מעגל הכאב והדם חייב להסתיים
"אמרתי לתלמידים שלי שהחודש הזה הוא הקשה ביותר בחיים שלי. שאין לי תשובות. בעיקר הרבה שאלות. צריך סיום למעגל הכאב והדם, ואין לנו מושג איך לסיים". לילך ספיר מסכמת חודש של כאב
אלוהים מה עברנו. זוועת עולם. מנסה לא לראות טלוויזיה. מנסה להתכונן לשיעורים של מחר. למצוא דרך להעביר בזום מתמטיקה וחום ואהבה. פותחת לרגע טלוויזיה. ואז עוד סיפור. וחייבת לראות. חייבת להם שהיו גיבורים. להם שנרצחו. להם שניצלו אבל יחיו שנים עם השריטות. חייבת לעצמי. רואה. בוכה. רוצה להרוג את כולם.
>> "תכניסו אותי לעזה, אני אהיה החטופה ה-243, רק שאוכל לחבק אותן"
אני חושבת על האנשים שחיו שם קילומטר מהגדר, שיא הציונות, וקראו להם בוגדים. ועד היום לא אמרו: רגע, אולי טעינו. להפך. מדי פעם ההוא שלא אחראי פולט איזו האשמה ואז מוחק
יש לי חברה. אישה אוהבת אדם. מיוחדת כל כך. ישראלית. מוסלמית. דתיה. אין שום קשר בין האיסלאם למעשי הזוועה או לטרור בכלל. אלוהים או מוחמד לא מעניינים את הטרוריסטים. היא רוצה לבוא לתמוך במשפחות השבויים אבל חוששת. אם היא תגיד מילות תמיכה יבינו מהמבטא. אולי יעריכו. אולי יפגעו. אולי אחרים יפגעו. אז היא לא באה.
>> בנה ואשתו נחטפו לפני חודש, ונכדיה רק מתגעגעים להוריהם
אבא שלה נהרג על ידי חיילי צה"ל באחד המבצעים – אחד החפים מפשע ששילמו את מחיר המבצע שכנראה היתה לו הצדקה. לא תשמעו ממנה מילה רעה על החיילים. או על יהודים. או על ישראלים. "אני כועסת על מי שהיה ראש הממשלה אז", היא אומרת. "מה יש לי לכעוס על אנשים. אוהבת אותם אם הם טובים. לא משנה לי למי הם מתפללים".
היא מספרת לי על הימים שהייתה תלמידה בבית ספר בעזה. לא דיברו איתם אז על הנכבה או על יהודים בבית ספר. אני חושבת על תלמידה שלי, שהייתה בארוחת שישי אצל סבתא בקיבוץ בעוטף. החליטה להשאר לישון. החלטה גורלית. הסבתא החזיקה את דלת הממד 11 שעות עד שבאו לחלץ אותם אבל הם ברי המזל שיצאו משם חיים. בגוף. בלב זה כבר סיפור אחר.
>> חודש אחרי שפול נרצח בקיבוץ בארי, אשתו בל ילדה את בנם
החברה שלי שמעה על הבית ברמלה מסבתא שלה בעזה, אישה חזקה כמוה, אבל תמיד כשסיפרה לה הייתה בוכה. "עוזבים ועוד שבועיים חוזרים". ואז הבינו שלא חוזרים. בשבת הארורה היא כעסה נורא. ומאז עצב ודאגה. על הכל. על כולם. בשבת שעברה נפלה הרשת בעזה. האחיות שלה שם, וכשאין רשת היא לא יודעת אם הן חיות או מתות. הרשת חזרה. הן בחיים. הבתים שלהן נהרסו וכל המשפחה, 26 איש, בבית של שני חדרים. אבל הם חיים. אז תודה לאל. לפני כמה חודשים אחיה התאום מת מסרטן. היא לא יכלה להיפרד ולא להיות בהלוויה. ככה זה. החמאס, לדבריה, זה רשע. אבל הם הבוס שם. ואין טעם לפחד לצאת להפגין. כי אין הפגנות. מי יעז. פה אנחנו מפגינים נגד דיקטטורה. שם שותקים. ואנחנו פה כועסים שהם שותקים.
ואני חושבת לעצמי על השואה. על החוסר אונים שעברנו אז וגם פה בשבת הארורה. על האנשים שחיו שם קילומטר מהגדר, שיא הציונות, וקראו להם בוגדים. ועד היום לא אמרו: רגע, אולי טעינו. להפך. מדי פעם ההוא שלא אחראי פולט איזו האשמה ואז מוחק.
ואני חושבת על מרד גטו ורשה בשואה: ארבע שנים המרד התארגן. תוך פחות מחודש הוא נפל. אנשים (חלקם אנשים חכמים ממש!) אומרים שהעזתים תומכים בחמאס, כי הם לא אומרים אחרת. ואני שואלת: אם אנחנו היינו עזתים, 46 אחוזי אבטלה, 100 אחוזי דיקטטורה, השליט הוא ארגון טרור אכזר לא רק ליהודים. לא רק לישראלים. גם לעזתים. הם המגן האנושי שלו ולא מבחירה. מי מאיתנו היה מעז להתנגד? לצייץ מילת ביקורת? ברצינות אנחנו שואלים למה הם לא אומרים כלום? ועכשיו אנחנו אומרים שכל/רוב העזתים תומכי חמאס כי הם לא מעזים להגיד כלום?
>> הסלבס מתגייסים להחזרת אביגיל בת ה-3: "לעולם לא תהיי לבד"
אין לי פיתרון, אבל נכנסתי לוויקיפדיה כי בטוויטר כתבו שבבחירות הרוב בחרו חמאס. אז נכון, רק שזה היה ב-2006. מאז לא היה. והגיל הממוצע שם הוא 18, כלומר הבוחר הממוצע היה בן שנה כשהחמאס נבחרו. זה גדול על ישראל. לא המלחמה. הימים שאחרי. אנחנו לא אוהבים שמתערבים לנו, ואולי זה נאיבי, אבל לא היה עדיף שיבוא העולם לעזה, ינהל את השיקום וישאר עד שתצמח שם הנהגה מקומית שהיא לא טרוריסטית? נכון, יהיו לזה משמעויות גם על הגדה. לא נוכל להגיד שאין עם מי לדבר. אבל עכשיו עדיף? כבר עשרות שנים: סבב, הרתענו, רקטות/פיגועים, סבב, הרתענו כמו שלא הרתענו מעולם וחוזר חלילה. לא עדיף שהעולם יבוא וידאג לשיקום? שהפעם זה יסתיים אחרת? אנחנו לא יכולים להישאר לבד עם זה ביום שאחרי.
אמרתי לתלמידים שלי שהחודש הזה הוא הקשה ביותר בחיים שלי. שאין לי תשובות. בעיקר הרבה שאלות. וכן יש אנשים רעים. אבל אין עם או דת שכולם טובים או כולם רעים. אין דבר כזה. וצריך סיום. גם לטקסט הזה. גם למעגל הכאב והדם. ואין לי מושג איך לסיים.
לילך ספיר היא מסעדנית, מורה למתמטיקה ואימא, שרוצה שכל הסיוט הזה כבר יסתיים.