בפעם השביעית הצלחתי להיכנס להיריון מבלי להפיל, אז למה קשה לי לשמוח?

אף פעם לא הבנתי למה שואלים אותך לפני כל בדיקה במהלך היריון – איזה מספר היריון זה? כל בדיקת דם, כל בדיקת שתן, כל אולטרסאונד הכי קטן, כל רופא שאת פוגשת, תמיד השאלה הראשונה היא – איזה היריון זה? ואז לפעמים מגיעה שאלת ההמשך – וכמה ילדים בבית?

בהיריון הראשון התשובה תמיד הגיעה באופן אוטומטי, וכך גם בהיריון השני. אבל כשזה נגמר בהפלה, ואחרי כמה חודשים נשאלתי שוב – איזה היריון זה, שם נעצרתי. ידעתי שמאותו רגע, בכל פעם שאני אכנס בשערי קופת החולים, אצטרך לענות על השאלה הזאת שתזכיר לי את הילד שלא ילדתי. וככל שעבר הזמן, עם כל הפלה שעברתי, השתפשפתי. כבר לא היה אכפת לי לענות – היריון רביעי, היריון חמישי, היריון שישי… יש לי ילדה אחת בבית, היא בת שנתיים וחצי, היא בת שלוש, היא בת ארבע… שלוש הפלות, ארבע הפלות, חמש הפלות, עוד ילד שאיבדתי, ועוד אחד, ועוד אחד…

כשמגיעים להיריון מספר שבע, המילה "היריון" לא ממש נאמרת בקול רם בהתחלה, בטח לא המילה "עובר", וחס ושלום לא המילה "ילד". בהיריון מספר שבע אני לא ממש מבשרת על החדשות הטובות – שמבחינתי הן עדיין לא טובות באמת – רק מהפחד שמישהו בטעות יגיד בחזרה את צמד המילים המאיים "מזל טוב". בהיריון מספר שבע אני הולכת מדי שבוע לרופא, למעקב או לבדיקה כלשהי, כדי לדעת, להירגע, ולנשום עד השבוע הבא. מדי חודש, כשאני מגיעה לבית המרקחת לקנות מחדש את התרופות שאני צריכה אני שואלת את עצמי בלב – "באיזה ביטחון את קונה את כל התרופות לחודש הקרוב? מי אמר לך שאת תשתמשי בכולן?" כי בהיריון מספר שבע הזמן הוא הדבר הכי קשה להתמודדות – זמן של המתנה מבדיקה לבדיקה, זמן של שקט מחריש אוזניים, זמן של חוסר ודאות מוחלט ששולט בכל רגע, ויותר מכל, הזמן שלי עם עצמי, שעוברת את זה שוב ושוב, ונודדת בין המחשבה שאולי הפעם זה יקרה למחשבה שאולי גם לא.

בהיריון מספר שבע הבטן יוצאת בשבוע 5, ובשבוע 11 אני כבר לא יכולה להסתיר אותה. אבל דווקא בהיריון מספר שבע אני הכי רוצה להסתיר אותה, להימנע מלדבר על הדבר הזה שקורה לי בגוף, שאני עדיין לא יודעת לאן הוא מוביל. בשבוע 15 אני נראית בחודש שביעי, ובחודש חמישי השאלה "מתי את צפויה ללדת?", כבר נשאלת לפחות פעם ביום. אבל בהיריון מספר שבע יש גם מעין חספוס, אפילו קצת הומור עצמי שעוזר לברוח מהרצינות. וכשמישהי טורחת לציין בפניי איזה בטן גדולה יש לי יחסית לשבוע 16, אני מיד עונה לה שככה זה בהיריון מספר שבע, אחרי חמש הפלות. לפחות מישהי מאיתנו שתקה מאותו הרגע.

בהיריון מספר שבע לא אכפת לי לפנות מחדש מקום בארון לבגדי ההיריון. גם לא אכפת לי להתנזר ממאכלים או שתייה, ולא אכפת לי מהבחילות ומהצרבת שהגיעה לבקר ולא רוצה לעזוב. לא אכפת לי אפילו מהזריקות היומימיות שאני צריכה להזריק לעצמי בבטן, גם אם הן גורמות לשטפי דם שמצטרפים לסימני המתיחה ששום קרם או שמן לא באמת עוזר להם.

בהיריון מספר שבע הצלחתי להגיע לסוג של השלמה. הבנתי שאני עומדת מול תקופה שבה אני אצטרך להמשיך לחיות לצד חוסר הידיעה וחוסר השליטה. הבנתי שקיבלתי מתנה, והמתנה היא ההיריון. אני לא יודעת לכמה זמן המתנה הזו תישאר, אני לא יודעת מה יהיו התוצאות של המתנה הזו, אבל כרגע זו המתנה שלי. מתנה שמכילה בתוכה את כל הציפיות הכי גדולות שלי, ואת כל הפחדים והחרדות האיומים ביותר שיש.

אז אני לומדת לאהוב להיות בהיריון ואני מקבלת את ההיריון, אבל בראש יש נתק מוחלט בכל הנוגע למה שקורה לי בבטן בפנים – יש היריון, אבל אין ילד. בסקירה הראשונה, כשאני מבינה שהכל תקין, אני יושבת בפנים קפואות מול המסך. מתחת למסכה לא מסתתר חיוך, גם לא כשמגלים לי את מין העובר. כי העובר הזה הוא עדיין לא הילד שלי, הוא אופציה להיות הילד שלי. ברגע שהוא יהפוך להיות הילד שלי, זה יהיה כואב פי כמה אם אאבד גם אותו.

ואז בשבוע 17, בזמן הכי לא מתאים שיכול להיות, אני מרגישה אותו ומתעלמת. אני מבינה שהוא מבקש יחס, אבל אני לא פנויה רגשית לתת לו אותו. לאט לאט הוא גדל, התזוזות שלו בבטן נעשות יותר חזקות, ואני מתחילה לאהוב אותן ולהתרגל אליהן. אני יודעת שהגיע הזמן להתחבר, כי מגיע לו שתהיה לו אימא שאוהבת אותו כבר מההתחלה.

בהיריון מספר שבע הצלחתי להגיע לשבוע 32 והנה הכל בסדר (בינתיים). מתחילים לדבר על הלידה, לתכנן את החדר, פתאום צריך לקנות דברים, ולסדר את כל הציוד שהחבאנו בשנים האחרונות. אבל ככל שהתוכניות נעשות מוחשיות יותר, כך המחשבות על לידות שקטות באות בתדירות דחופה יותר. במקביל, הכתבה שקראתי על היולדת שנפטרה ביחד עם העובר שלה לא יוצאת לי מהראש. כי בהיריון מספר שבע אני לא מצליחה להפסיק לחשוב – איך אני אמורה להאמין בזה שוב? איך אני אמורה לרצות שוב בעוד היריון? אבל האמת היא שאני לא רוצה. מה שאני רוצה זה ילד.