חמש הפלות, נשמע כמו מספר מופרך מדי

היינו צריכים רגע לעצמנו.

כדי להפנים, לנשום עמוק, ולהוריד את קצב דפיקות הלב שלנו. רגע להבין שזה קורה, שהכול בסדר, שהפעם זה יכול באמת להצליח. 

יצאנו מהסקירה ושתקנו. לא ידענו מה להגיד. אני חושבת שאני הייתי הראשונה שאמרתי משהו כמו "מי היה מאמין". עד עכשיו לא התייחסנו לבטן ההולכת ותופחת שלי כתינוק, כילד. במשך חודשיים לא הייתי מסוגלת להגיד לעצמי שאני בהיריון, ובטח לא לדמיין שיש לי בבטן תינוק. ככה זה אחרי ארבע הפלות, הדבר הזה שבבטן הוא אופציה. 

והנה אנחנו יוצאים מהסקירה, מגלים שהכול תקין, ומבינים, באמת מבינים, שיש פה ילד בבטן. במשך 40 דקות שתקנו בחדר הבדיקות, ושמענו את הרופא מסביר ומדגים. כל פרמטר שאמר, קירב אותנו צעד אחד קדימה, כל שתיקה לקחה אותנו ארבעה צעדים אחורה. לאט לאט התקרבנו למה שהרגשנו אותו כקו הסיום, הרגע המכריע, בו נגלה האם ההיריון הזה הולך להיגמר כמו ארבעת ההיריונות שלפניו. האם בעוד שעה נהיה שקועים בבכי או בדמעות של אושר? הגענו לסוף, שאלת מיליון הדולר "תרצו לדעת את מין העובר", ואני חייבת לוודא – "הכול תקין, נכון? אם לא, אני לא רוצה לדעת". "הכול תקין". נשימה עמוקה, ו"הנה הבולבול".

אנחנו יוצאים מהבדיקה והדבר היחיד שמפריע לי הוא האם אני הולכת לספר לאנשים שיש לי בן בבטן. האם אני מספרת ליסמין בת השלוש וחצי שסוף סוף יהיה לה אח קטן כמו שהיא מייחלת. להיות בהיריון ולהגיד שיש לי עובר בבטן זה משהו אחד, אבל להיות בהיריון עם בן בבטן זה שק ציפיות אחר לחלוטין. זה הופך לאמיתי, וכך גם כל המחשבות והאיחולים של כולם. אבל השאלה האמיתית היא, האם אני מוכנה לספר את זה לעצמי. הפחד הגדול לאבד אותו, הפך ברגע לגדול יותר. ההבנה שהעובר הזה הוא תינוק, הוא הילד שלי, חלחלה במהירות מבלי להתייעץ איתי.

הייתי חושבת שאני אהיה מוכנה לזה, שזה יכול לקרות שוב. אבל אחרי ארבע הפלות הדבר האחרון שאפשר לדמיין בראש זה שגם הפעם, הסוף יהיה דומה

הייתי חושבת שאני אהיה מוכנה לזה, שזה יכול לקרות שוב. אבל אחרי ארבע הפלות הדבר האחרון שאפשר לדמיין בראש זה שגם הפעם, הסוף יהיה דומה. אין באמת אפשרות להכיל מחשבה כזאת. הרי ברור שהיו פחדים, היו חרדות, והייתה זהירות גדולה מאוד עם הציפייה וההתרגשות. רק אחרי שהצלחנו לקפוץ מעל המשוכות שהיו לנו מהפעמים הקודמות, וראינו שהכול בסדר, ועברנו עוד שבוע ועוד שבוע, רק אז יכולנו לדמיין את הסוף הטוב. להתחיל לדמיין ולפנטז, להסתכל על התאריך המשוער, לחשוב על שמות, לספר לכולם, לשמוח. באמת לשמוח. ודווקא אז, כשסוף סוף שחררנו, אז זה תפס אותנו לא מוכנים, עם בעיה חדשה שלא ידענו עליה, ואובדן נוסף, הקשה ביותר, הפעם של ילד בריא שהצליח להחזיק מעמד הכי הרבה זמן. 

אם היו מספרים לי לפני שנתיים את מה שאני הולכת לעבור בשנתיים האלו, רוב הסיכויים שלא הייתי מאמינה. חמש הפלות, נשמע כמו מספר מופרך מדי, משהו שלא יכול להיות אמיתי, ואם הוא אמיתי אז השאלה המתבקשת היא – למה את לא עוצרת את זה. והאמת, שאם מישהו היה אומר לי עכשיו, שאם אני אמשיך לנסות אז אני אעבור את זה שוב, כנראה שבכלל לא הייתי מנסה. אבל זה בדיוק היופי בחיים, אין אף פיה טובה שמגיעה לספר לך איך יראה העתיד שלך, ומה את הולכת לעבור, "עשי זאת בעצמך" ועד הסוף.

כל פעם נוספת משאירה אותי יותר זמן למטה, מדשדשת בעולמות האבל והמוות, מתקשה למצוא את הסולם לעלות בחזרה למעלה ולנשום

כשאני חושבת על המספר, חמש, הייתי מדמיינת שככל שאני מתמקצעת בעניין זה יהפוך להיות יותר קל, עם הניסיון מגיעה החוכמה, לא? אבל ככל שעובר הזמן יש יותר שאלות בלי תשובות, גם לרופאים. כל פעם נוספת מציבה קושי אחר שצריך לעבור. כל פעם נוספת משאירה אותי יותר זמן למטה, מדשדשת בעולמות האבל והמוות, מתקשה למצוא את הסולם לעלות בחזרה למעלה ולנשום. כל פעם נוספת לוקחת את המילה המוזרה הזאת "תקווה" ומכניסה אותה עמוק יותר ללקסיקון של המילים שאני לא מבינה את המשמעות שלהן.

שנתיים שאני עוברת התעללות, ושהמתעלל הוא בעצם אני עצמי. חיה על אותו מעגל את אותם הרגעים, וכל פעם הסדק שנפער עמוק יותר וקשה יותר לתקן אותו. אומרים לי שאני אישה חזקה, אבל מה זה בכלל אישה חזקה? זה לא שהשאירו לי בחירה ואני בכל זאת בחרתי לסבול. לפעמים אני תוהה אם אני באמת אישה חזקה, או בכלל מטומטמת, שמסכימה לעבור את זה כל פעם מחדש ולהאמין שזה יצליח. 

שנתיים שאני עוברת התעללות, ושהמתעלל הוא בעצם אני עצמי. חיה על אותו מעגל את אותם הרגעים, וכל פעם הסדק שנפער עמוק יותר וקשה יותר לתקן אותו

ובינתיים אני אשאר עם המחשבות, השאלות, על דברים שקרו ועל דברים שעוד יהיו. על הילד שחלמתי שבקרוב יהיה בן שנתיים, על זה שאחריו, וזה שאחריו, זה שאחריו ועל האחרון שלא הצלחתי להציל. שנתיים אני חיה עם המוות שמרחף מעליי ללא הפסקה, ובכלל כל הזמן הזה רק רציתי להביא חיים.