הדבר המפתיע שהקורונה נתנה לי

אפרת וכטל עם הקפה בבית | צילום: vachtelit@
אפרת וכטל עם הקפה בבית | צילום: vachtelit@

לאפרת וכטל קצת נמאס מההסתובבות האינסופית בבתי קפה ומהחברים הזמניים שבאים והולכים. ואז הגיעה הקורונה, ואיתה כמה יתרונות מפתיעים

88 שיתופים | 132 צפיות

אין דבר שאני שונאת יותר מתיאוריות קונספירציה על למה הקורונה התחילה, מה היא באה ללמד אותנו ותזכורות לכך שדור אחר סבל הרבה יותר מאיתנו אז אל לנו להתלונן. הבודהיזם, למשל, מלמד אותנו לשהות בסבל שלנו, וגם אם עובדתית הסבל שלנו כרגע פחות נורא משל דור קודם לפנינו, הוא עדיין סבל ומותר לנו להתייסר, בטח בזמן אמת בו המגפה תפסה אותנו לא מוכנים.

>> איך יוצאים לדייטים כשאין יותר לאן לצאת?

הפחד מהלא נודע, מהתקופה שבאה עלינו, האבטלה החדשה והחרדה הכלכלית שמידפקת לכל אחת ואחד מאיתנו על הדלת, והחשש האמיתי מלהדביק אחרים רק בלחיצת יד ובחוסר שמירת מרחק הם בלתי נתפסים. נשגב מבינתי איך אפשר להקל ראש במגבלות שהוצבו עלינו ועם זאת נשגב מבינתי גם איך אפשר לזלזל בדרישה הזו של "לשבת בבית" בתקופת חיים כמו שלנו. כן, זה מורכב, וזה בעיקר מפחיד ומשתק לשנות את הרגלי היום יום שלנו, גם אם הם לא כאלה "חשובים".

וכן, חיי היום יום שלנו, הצעירים, הרווקים הצעירים והמאוחרים הם אולי גם חסרי תכלית, שנראים לצופים מבחוץ מלאי מסיבות, יציאות, בתי קפה, סטוצים מזדמנים, קשרים והתחלות סתמיות בטינדר, הכול חסר בסיס, חסר תועלת ועם זאת הגעגוע אל החומרי, אל המשעמם הזה, אל ה"סם מרדים והממכר" הזה כבר קיים ומבעבע. הרי הבדיחה הרווחת היא "מה תגיד החקירה האפידמיולוגית עליי?", ואפילו שם ה"פומו" לא יודע מנוח. "אני אהיה מספיק מעניין? ייראה שיש לי חיים? וואו חולה מספר 248 כל היום היה בבתי קפה, איזה כיף לו, הנה מישהו שיודע איך לחיות". אני שומעת בלי סוף מסביבי. עכשיו, אני באמת לא מתכוונת לשפוט אף אחד על אורח חייו, בטח שלא את החולים, שהיו צריכים לפרסם את המסלול שלהם אל מול כל המדינה (וכן, כעצמאית וכעיתונאית, גם החקירה שלי תעיד על ישיבה ממושכת בבתי קפה), אבל אני פשוט לא מצליחה להבין למה לשבת בבתי קפה ולעבור מאחד לשני, מרגיש לנו, כמשהו נשגב וכסימן להצלחה בחיים, בטח שלהצלחה חברתית?

כרווקה חברותית, שסובלת לא מעט מאובדן החברים הקרובים לאורך חיי היום יום שלי, בשל שינוי הסטטוס הזוגי והמשפחתי, אין לי ברירה אלא ליצור קשר שטחי כל פעם עם קבוצת רווקים כזו או אחרת, העיקר שיהיה לי מישהו שיפיג את הבדידות, את ימי שישי המבאסים, ואת פעילויות שבת כשהחברות הנשואות מבלות עם הילדים. תקראו לזה נצלני, אינטרסנטי, אבל כן, יש חברויות שנועדו כדי למלא לנו את החלל שהשאירו החברים האמיתיים ש"זנחו" אותנו בגלל המשפחה והילדים, וכשחברה שלי צריכה להניק במשך שלוש השנים בהן הביאה שני ילדים בבת אחת, אני מבינה שהיא כבר לא תצא איתי לרקוד על הבר או תוכל ככה בספונטניות לחלוק איתי ארוחת בוקר במחיר מופקע.

View this post on Instagram

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" ????????‍♀️ בטור האחרון, עניתי לשאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב- איך אחרי כל "מכה קטנה" שמורידה עוד קצת את הרוח מהמפרשים – כל חתונה, כל היריון, כל דייט כושל, כל סירוב, כל עלבון, כל התעלמות, כל חוסר עניין – איך אחרי כל הדברים הללו עדיין אפשר להרים את הראש, לחייך ולהאמין שהכול טוב? אז יש גם כל מיני טיפים, בנוגע לקנאה של התקדמות סטטוס זוגי אצל אחר או איך כדאי שנבין שאושר הוא בכלל לא תלוי סטטוס, אבל לצורך התשובה הפרקטית שיותר קלה לתפעול, סיפרתי על הדרך שלי ועל כמה אני אוהבת את ד"ר סוס ???? "כשאני מזהה רגע של עצב ותסכול מגיע, אני מבינה שיש לי שתי אופציות: או לשקוע בו, או לנטרל אותו. וכדי לנטרל אותו אבחר בלצאת מהבית, לא משנה לאן. העיקר זה לצאת – גם אם זה אומר ללכת לים לבד, או לראות שקיעה לבד, או לקחת את פלאונדר לטיול ממש ארוך – לפעמים אפילו באזור של ברים בשביל להרגיש אווירת יציאה. מה זה משנה? מבחינתי התנועתיות משחררת, והסירקולציה של הדם כבר מניעה למקום טוב יותר. "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", לימד אותנו ד"ר סוס. אז נכון שלפעמים הרגשות השליליים רק מתעצמים בהד גדול יותר, אבל לפעמים יש הפתעות שלא היו קורות אם נשארים לבד בבית. ככה למשל בערב שישי, אחרי חווית התסכול מכך שאין לי מה לעשות, לקחתי את פלאונדר לטיול בחוץ והסתובבתי בלי מטרה. תוך כדי הליכה, משהו נפל מהחלון לפתע ונחת היישר על ראשי. הרמתי את הראש וגיליתי חיוך שובה מלווה בהתנצלות, תוך שנייה הוא כבר ירד לקחת את החפץ ביחד עם מספר הטלפון שלי. תנשמו, זה היה דייט חמוד שהשאיר טעם טוב, ולא יותר מזה, וגם זה בסדר. אז נכון, זה לא תמיד קורה, לפעמים נצא החוצה ובדיוק נדרוך על קקי שלא נאסף ????????‍♀️ * טיפים לחיים מאושרים בטור השבועי- עכשיו בלינק בביו ובהיילייטס את ???? @atmagazine pic by @danadigitaldesigns #happiness #drseuss #ohtheplacesyoullgo

A post shared by Efrat Reef Vachtel (@vachtelit) on

החברויות המשתנות האלה, גרמו לי ללכת ולחפש אחר חברים חדשים. בשנים האחרונות, ביליתי בכל כך הרבה מעגלים חברתיים, הכנסתי לחיי חברויות חדשות ותוססות. עם כולם נהנתי, ואהבתי כל אדם באשר הוא, אבל לא עם כולם הצליחה להירקם חברות עמוקה, כי ככל הנראה בדיוק לשם כך נוצרה החברות, חברות מתוך צורך של מילוי הריק, כזו שנגמרת ברגע שלאחד מהצדדים נכנס בן זוג לחיים, ואת נזנחת באותו הרגע, או חברות שמתבססת רק על קירבה פיזית והימצאות בסטטוס זוגי זהה, אבל כמו בדייטים, גם בחברויות זה לא מבטיח התאהבות וחברות אמת, ואת מגלה שלא תמיד אותם חברים חדשים, שהיו מסעירים בשלושת המפגשים הראשונים, הם הקאפ אוף טי שלך, או יותר נכון הקאפ אוף קופי.

באחד מימי שישי הרחוקים, אי שם לפני הקורונה, חזרתי לביתי אחר הצהריים, אחרי חמש שעות של הסתובבות ומעבר מבית קפה לבית קפה, מוקפת בחברים ובאנשים יפים, הגעתי הביתה, הסתכלתי במראה (כי תמיד בסרטים כדי להגיד משהו רציני לעצמך מסתכלים במראה) והרגשתי לבד. "לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה", הזדמזם לי בראש והרגשתי ריקה. נכון, הייתי מוקפת חברים, אבל דווקא בתוך המקום הפורח הזה, מלא באנשים שמחייכים לכל עבר ומדברים על מזג האוויר, הרגשתי שאני אולי משתפת פעולה ומחייכת מבחוץ אבל כל כך בודדה מבפנים, ואף אחד לא יכול לדעת עד כמה הלב שלי נחמץ באותם רגעים. הרגשתי שאני מכלה את חיי לריק, ושאין משמעות לישיבה על מקושקשת, צנימים ולאבנה, שאיכשהו עם עוד תוספת קפה ועוד תוספת טחינה, הגיעו לסכום של 150 שקלים. הרגשתי שבא לי שתהיה לי יותר פואנטה לחיי ביום שישי בבוקר מאשר "לעורר קנאה" בזה שאני יכולה ככה סתם לרבוץ בשמש. כן, בא לי לקום בבוקר עם משמעות, ועם לדאוג לאחר, ואולי אפילו ל"אחר קטן" שאני צריכה לשים בגן ושאני חייבת לחזור הביתה בזמן, ויש לי רק שעה וחצי לעשות סידורים, כי יש לי משמעות אמיתית לחיים.

לחזור הביתה מבילוי בקפה רק כדי לראות עוד פרק של "החיים עצמם", עם כל הכיף שבזה, גם אני יודעת שזה ריק מתוכן. אז, כבר אז, התחלתי ללמוד ליהנות הרבה יותר מה-JOMO, ולנסות לחשוב מה באמת עושה לי טוב בחיים ובעיקר מי. מתי אני מרגישה חיונית ומתי גם בא לי סתם לרבוץ ולא לעשות כלום, אבל שזה ייעשה מתוך בחירה ולא כי ככה אני רגילה וככה התמכרתי לנצח לבדידות ולשעמום.

אז תראו מה הקורונה עשתה. א' היא גרמה לנו לאכול בבית (כי מה זה כבר צנים, מקושקשת ולאבנה?) וב' היא גרמה לנו לבחור את החברים שלנו. לבחור לארח חבר אחד, גג שניים, כאלה שאנחנו סומכים עליהם, כאלה שיותר מהכול אנחנו רוצים בחברתם, ומוכנים לקחת את הסיכון שבהידבקות אבל לא מוכנים לחיות בעולם שנוותר עליהם. הגבלות הקורונה צמצמו והידקו אותנו, היא כיווננה אותנו להעריך מחדש את החברים שפתאום יש לי זמן לשיחת פייס-טיים איתם, לשבת בבית שלי במקום לברוח ממנו אל הבר הקרוב לביתי.

בחוסר רעשי רקע, פתאום דברים אחרים מתמלאים. אני "מקובלת חברתית" יותר, מצורפת לקבוצות וואטסאפ של רווקים ורווקות ששורדים את התקופה לבד (יש גם קבוצות פייסבוק שנפתחו! אז הצטרפו לכם), גם השכנים פתאום ערבים זה לזה ונפתחות קבוצות לפי שכונות ובעלי כלבים, ובעיקר אנשים שאני אוהבת שואלים לשלומי, אבל לא סתם בעוד שיחת וואטסאפ חסרת תכלית של "מה קורה? צריך לקבוע. כן חייבים!" וזה מתמסמס, אלא באמת מדברים ומשתפים.

אני נהיית מחוזרת (ברמת ה"אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים"), כי סוף העולם כנראה גורם לגברים להיות חרמנים יותר אבל גם בודדים יותר וגם הם צריכים משהו להיאחז בו, אז אולי אי אפשר לצאת לדייט, אבל אפשר לנהל דייט וירטואלי בפיג'מה מהבית, ועם כמה שזה קשה ומוזר, תחשבו על זה כעל לונג דיסטנס ריליישנשיפ, ואם זה עבד לקורל סימנוביץ' וסרג'י רוברטו, אז קטן עליכם! בכל זאת, כמו שביבי אמר, "אהבה זה ריחוק". וגם אם לא ייצא מכך בוודאות משהו רציני, לפחות הפגתם את הבדידות ונשארתם חמים במשחק הדייטינג.

ויותר מהכול, חברות שלא הצלחתי לראות בגלל הילדים ואורח החיים, פתאום מפנות זמן, אנחנו מתיישבות לשיחת וידאו, כל אחת עם כוס היין שלה, ומדברות על החיים, על החששות והחרדות ועל תכנונים ודרכים יצירתיות של מה אפשר לעשות כדי להעלות חיוך.

שיחת חברות על כוס יין | צילום: אפרת וכטל
שיחת חברות על כוס יין | צילום: אפרת וכטל

את הגעגוע לשגרה, למוכר ולידוע, ליציב ולברור מאליו אני מבינה, וברור שעם כל ההתייפייפות והתובנות הפילוסופיות שלי, ברגע שיהיה אפשר אני יותר מאשמח ללכת להשיק כוס יין עם חברה. אני גם ממש לא בטוחה שהקורונה באה ללמד אותנו צניעות מהי ואת חוסר לקיחת החיים כמובן מאליו, יעברו שנים עד שנבין בפרספקטיבה לאחור מה היא לימדה אותנו ולמה הגיעה.

אבל אני מודה שלפחות בינתיים, אני מוצאת את ההגבלות האלה מדייקות ומנקות אותי. וכן, בתור אחת שרק לפני רגע הפצירה בכם לצאת למקומות נפלאים, לחלץ עצמות ולראות אנשים, אני לומדת גם בתור רווקה להתמודד עכשיו עם הלבד שבין ארבעה קירות, אבל תאמינו או לא, (לפחות כרגע) מרגישה הרבה פחות בודדה.

>> לכל הטורים של אפרת וכטל