פרשת ג'פרי אפשטיין מסתבכת, אבל גם בישראל ישנם גברים מסוכנים כמותו

נדמה שכולם עסוקים לאחרונה במשחק הבינגו הקבוע: מי ממבקרי אחוזתו של אפשטיין הספיק "רק לעבור במקרה" ומי בטעות מעד על קטינה כזו או אחרת. כאילו מדובר בטעות ניווט בווייז, לא בפשעים מיניים, והנה שוב אותו כינוי חמים ומנחם מבית מדרשה של מלניה טראמפ, המלבינה הלאומית: "שיחות בחדרי הלבשה של בנים". כי ברור, כשגברים רבי־עוצמה מתארים ניצול מיני, זו פשוט נוסטלגיה ספורטיבית. מה כבר קרה, קצת הווי.

>> אייל ברקוביץ שאל אותי למה "בחרתי" לעבוד בזנות. זו התשובה
>> "שמלת כלה מחנות ילדים": עדות שורדת הזנות שחותנה בגיל 12
>> "בכל פעם שפתחתי את הדלת לא ידעתי מי יבוא הפעם והאם זה היום האחרון שלי בעולם"

אבל לב העניין איננו השאלה מי נגע במי, אלא מי עמד בתור. רשימות המוזמנים עתירי הכוח, אותם גברים בוגרים, מחויטים, מתודלקים באגו, שעלו אליו לרגל גם כשכבר היה ברור שמדובר בטורף מיני, גם אחרי שישב בכלא על הפשעים המיניים שלו. במקום הוקעה ציבורית קיבלנו ציפוף שורות. במקום סלידה, מנטרות כמו: "הוא שילם את חובו לחברה", "כולם נפגשו איתו, אז הנחנו שזה בסדר".

מעטים עצרו. מעטים נבהלו. וכמעט אף אחד לא ויתר על קירבה לכוח. כי מה שאפשטיין ידע לעשות מצוין הוא למכור אשליה: ששם, סביב שולחנות הפאר, מתנהלים העניינים החשובים באמת. שם זכרי האלפא מחליטים על גורל העולם, ומי רוצה להישאר בחוץ כמו איזה אזרח עם מצפון. מוסר זה נחמד, אבל נטוורקינג זה קדוש.

ובינתיים, אי שם ב-1988, יצא הסרט "הנאשמים". ג'ודי פוסטר, במשחק מופתי, עליו גם קיבלה אוסקר, מגלמת את שרה טוביאס, אישה שעברה אונס אלים וקבוצתי בבר. התובעת מגיעה לעסקת טיעון עם התוקפים העיקרים, מחשש שלא תצליח להוכיח את האישום החמור בבית משפט. בהמשך, מתפתח הליך משפטי יוצא דופן: התביעה מחליטה להעמיד לדין לא רק את האנסים, אלא גם את הגברים שעודדו והסיתו למעשה. רעיון רדיקלי להפליא: הרבה לפני עידן "כלבות המי טו" כפי שכינה אותנו בלעג ג'פרי אפשטיין, לא רק האנסים אשמים, גם מי שמעודד, מצחקק, מסית ונהנה מהמופע. אחריות קולקטיבית. מושג כמעט אקזוטי בעידן שבו "לא ידעתי", "לא ראיתי" ו"לא הבנתי את ההקשר" הם כרטיס ה-VIP האמיתי.

מה שאפשטיין ידע לעשות מצוין הוא למכור אשליה: ששם, סביב שולחנות הפאר, מתנהלים העניינים החשובים באמת. שם זכרי האלפא מחליטים על גורל העולם. כי מוסר זה נחמד, אבל נטוורקינג זה קדוש

 

אין צורך לחצות אוקיינוסים כדי למצוא גרסה מקומית. גם כאן כיום, גברים עתירי כוח וממון, שכבר מזמן חצו את גיל העמידה אבל מסרבים לחצות את גיל ההתבגרות, מזמינים ל"בילוי" נשים צעירות מאוד, מוחלשות מאוד, לעיתים אפילו ב"ייבוא אישי". הכול חוקי לכאורה, הכול דיסקרטי, הכול עטוף במילים מכובסות. כי כשיש מספיק כסף, גם מצפון אפשר למתג מחדש.

ולכן השאלה היא האם אנחנו, הציבור, גברים ונשים שמגדירים את עצמם "ליברלים", האם אנחנו נוקיע מקרבנו את הנציגים הישראליים של חונטת אפשטיין? האם נגנה ונחרים אותם, לפחות עד שיתנצלו התנצלות כנה ואמיתית, ויביעו חרטה פומבית ומתוקשרת היטב – מתוקשרת לפחות כמו ההתבטאויות הפוליטיות חוצבות הלהבות שלהם? האם אותם נציגים ישראלים יתרמו חלק מהרווחים הרבים מאד שלהם, רווחים שמופקים בין השאר מהיותם אותם נציגים דמויות ציבוריות מכובדות, לטובת נשים מוחלשות, נפגעות תקיפה מינית או שורדות זנות? או שנסלח להם, ומשיך לקרוא את הטורים והציוצים שלהם, מפני ש"יותר חשוב עכשיו להדיח את ביבי"?

כי חשוב לומר בקול רם וצלול שאף אחת מאיתנו, אף אישה באשר היא, לא באמת מוגנת. כל עוד כוח, כסף ויוקרה מספיקים כדי להשתיק, לנרמל ולהלבין, אף אישה לא יכולה להרשות לעצמה להניח שזה "שם", רחוק, שייך לאחרות. זה תמיד קרוב יותר ממה שנוח להודות.

ד״ר נעמה גולדברג היא מנכ״לית עמותת "לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות"