"בכל פעם שפתחתי את הדלת לא ידעתי מי יבוא הפעם והאם זה היום האחרון שלי בעולם"

אני מירב. צלמת, אמנית ומרצה. אני מתרגשת גאה ונבוכה לשתף אתכם בסיפור שלי, לתת לכן הצצה אל עולם הזנות והנזקים שלו. בגיל 30 עברתי לתל אביב. חלמתי להיות מטפלת הוליסטית של גוף ונפש. למדתי במכללה ידועה ורצינית. עבדתי שנתיים בספא מסודר כמעסה.

מירב לוי | צילום: מתוך התערוכה

ערב אחד, בלי שום סיבה, חוויתי התקף חרדה מטורף. כל הטראומות שחוויתי בילדות עלו, פלאשבקים עם זיכרון חד תמונה אחרי תמונה, של ילדה קטנה בת 6 נמחצת לקיר מול גבר גדול. הרגשתי את הפחד המשתק, את הריחות. את הניתוק של הנפש. ואז גם את ההתעללות שעברתי בגיל 11.

זה היה לילה ארוך של בכי וכאב. בבוקר קמתי לעבודה. איבדתי את הקשר למציאות. עליתי על האוטובוס, אבל לא הבנתי לאן אני נוסעת. הכל היה נראה מפחיד. הסתכלתי על האנשים ולא הצלחתי להבין באיזה שפה הם מדברים. ירדתי מאוטובוס וכשקצת התאוששתי התקשרתי לבוס שלי, שאמר לי ללכת הביתה. אחרי שעתיים קיבלתי שיחה שאני מפוטרת.

באותו שנה יצאתי המון למסיבות וחזרתי הביתה בכל פעם גבר אחר. הייתי שמנה. הרגשתי שאין לי עתיד, שאני גם ככה זונה, אז למה שלא אעשה מזה כסף? לא הבנתי לאן אני נכנסת. חייתי באשליה לפיה זונות נהנות מכל העולמות. כמו קופסה נוצצת מבחוץ – רק כשפותחים אותה – מוצאים שהכל רקוב ומסריח מפנים.

תוך יומיים התחלתי לעשות סמים ולשתות בכמויות מטורפות. בכל פעם שפתחתי את הדלת לא ידעתי מי יבוא הפעם, אילו בקשות יהיו לו, והאם זה היום האחרון שלי בעולם. לא זכרתי את הפנים שלהם וגם לא מה עשיתי איתם. זה לא עניין אותי

העליתי מודעה ברשת ופתחתי מיטה בחדר, בדירה שלי, בהחלטה של רגע. אני לעולם לא אשכח את השבוע הראשון, את הבושה, הפחד ואת השברון הלב. הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת ממני ומתפוצצת מכאב. הבנתי שטעיתי. שאין קשר בין מיניות לזנות, שבזנות אין בחירה, ושאין הרבה כרטיסי יציאה משם, רק מוות.

>>> העבודה בזנות הפכה אותי לאלופה בהסתרת רגשות

עברו עלי ימים של בכי, של קרצוף הגוף בלי סוף, ועדיין הריח שלהם לא ירד ממני. תוך יומיים התחלתי לעשות סמים ולשתות בכמויות מטורפות. בכל פעם שפתחתי את הדלת לא ידעתי מי יבוא הפעם, אילו בקשות יהיו לו, והאם זה היום האחרון שלי בעולם. לא זכרתי את הפנים שלהם וגם לא מה עשיתי איתם. זה לא עניין אותי. ידעתי עם כמה גברים הייתי לפי כמות הכסף שעשיתי באותו יום.

הנשמה שלי צרחה לי לברוח

היתה בי שנאה עצמית עצומה. לא הצלחתי להסתכל לעצמי בעיניים במראה. הרגשתי שאני חפץ. הייתי כל הזמן על משהו – סמים, אלכוהול, מעורפלת לגמרי, כי לא יכולתי אחרת. בלי סמים הייתי מתאבנת, נהיית קפואה. בלי כימיקלים לא יכולתי לסבול את המגע ואת הריח שלהם. זקנים בני 70 שיכולים להיות סבא שלי, ולכל אחד מהם יש בקשות ופנטזיות שהוא רוצה להגשים.

עשיתי בממוצע 6-8 לקוחות ביום. בכל שנה הניתוק גדל יותר ויותר. חשבתי שאמות בזנות, שאין לי תקווה לצאת מזה. הרבה חברות שלי מתו או נרצחו, התאבדו או סתם מתו ממנת יתר. במה אני שונה? הימים שלי התנהלו בשעות לא שעות. סגרתי את הלב. הכל הסתובב סביב כסף. פתאום היה לי כסף לעשות מה שבא לי – טיסות, בגדים. את הכל בזבזתי ללא הכרה כדי להפטר מהכסף המלוכלך הזה.

מירב לוי | צילום: מתוך התערוכה

מצאתי את עצמי בזוגיות עם גבר אלים שהרס אותי מכל בחינה. עבדתי כדי לכסות את החובות שלו וכהכרת תודה הייתי מקבלת ממנו מכות ואיומים. הרגשתי שאין לי כבר טעם לחיות. הפסקתי לאכול, דיברתי כמה שפחות עם אנשים, לבשתי בגדים ארוכים, שלא יראו את הסימנים. ללקוחות הייתי אומרת שאני אוהבת את זה חזק.

ככה עברו להן עשר שנים. אף אחד לא ידע באמת מה אני עוברת. הרגשתי שזה מגיע לי כי אני זונה. ערב אחד בן הזוג שלי השתולל והרים עליי סכין. עברתי לילה שלם של פחד מוות וכשהוא נגמר, הייתה לי הרגשה ממש רעה שמשהו נורא עומד לקרות. הנשמה שלי צרחה לי לברוח. יצרתי קשר עם המטפלת שלי ובפעם הראשונה סיפרתי לה שאני בסכנת חיים. הבנתי שזה לא ייגמר והלכתי להתלונן. הוא נעצר באותו יום. אני זוכרת את הרגע שבו הצלחתי לנשום באמת, אחרי שנים של אימה.

בסיום הקורס, המורה נתנה לי את המצלמה שלה במתנה ואמרה לי 'פשוט תצלמי'. במבט לאחור אני יודעת שזה היה רגע מכריע בחיי, גילוי שפת הצילום. בגיל 41 נגלה בפניי עולם חדש שבכלל לא הכרתי

זו השנה שבה הכל השתנה. בהמלצת איריס שטרן לוי, המנהלת של "המכללה" – בית ספר חברתי לנשים בזנות ואלימות – נרשמתי לקורס קצר של צילום בבית הספר. המורה בקורס אמרה לי כבר אחרי שלושה שיעורים שיש לי כישרון בצילום, שאני מוכשרת ושהיא יודעת שיום יבוא ואצא גם מהזנות ואהיה צלמת.

>>> סבא שלי אמר לי שאני יכולה להיות מנכ"לית, ואני זונה

כשהיא אמרה את זה צחקתי. מה לי ולמצלמה? בחיים לא היתה לי מצלמה. בסיום הקורס, המורה נתנה לי את המצלמה שלה במתנה ואמרה לי 'פשוט תצלמי'. במבט לאחור אני יודעת שזה היה רגע מכריע בחיי, גילוי שפת הצילום. בגיל 41 נגלה בפניי עולם חדש שבכלל לא הכרתי.

גיליתי את הכוח שבצילום

ערב אחד, אחרי עוד יום קשה עם לקוחות, כשאני מסריחה ורוצה למות, לקחתי את המצלמה וככה, כמו שאני, יצאתי מהבית. התחלתי לצלם. הרגשתי שזה נותן לי תחושה טובה ושכל התחושות הקשות מתפוגגות, שהמצלמה הופכת לחברה הכי טוב שלי. באותו הלילה התאהבתי בה וגיליתי את הכוח שבצילום.

החלטתי שאני רוצה ללמוד. הלכתי לעובדת הסוציאלית שלי וביקשתי עזרה במימון הלימודים. היא ענתה לי שאף אחד לא ייתן לי ללמוד כל עוד אני שותה. אהבה והרצון החזק ללמוד הכניע את הרצון לשתות. נגמלתי מאלכוהול, אבל עדיין עבדתי בזנות. כל לקוח וכל מגע גרם לי להרגיש שאני בגיהינום. בלי אלחוש, בלי שום דרך לברוח. הייתי עוצמת עיניים וחושבת רק על הלימודים שאני כל כך רוצה.

מירב לוי | צילום: מתוך התערוכה

כך הצלחתי להחזיק מעמד ולהיות נקיה, והסכימו לממן לי את הלימודים. עבדתי כל השבוע מלבד היום שבו למדתי שהפך ליום קודש, היום היחיד שבו אף אחד לא נוגע בי, יום שבו אני לומדת דברים חדשים שלא הכרתי: אמנות הצילום, צלמים גדולים, ההיסטוריה של הצילום ועוד. הגילוי הזה, שפתאום אני יודעת איך להחזיק ולהפעיל מצלמה, שאני יודעת לצלם – גרם לי להרגיש בשמיים. חייתי חיים כפולים, מציאות שבה יש בו זמנית אור וחושך, תקווה גדולה וייאוש ענק.

>>> לא עומדות מנגד: מסייעות לנשים במעגל הזנות

אז הגיעה הקורונה. צילמתי בלי סוף בכל מקום אפשרי. ככל שעבר הזמן הרגשתי שאני קובעת לעצמי פגישות לאונס. שאני לא יכולה לחוות את זה שוב ושוב. הרגשתי שאני חייבת לצאת, למצוא את עצמי מחדש, למצוא את היכולות והכישרונות שלי. המחשבה על נטישת אורח חיים שנוא אבל מוכר, עוררה פחדים מטורפים, התקפי חרדה של ימים מבלי יכולת לזוז. אבל האהבה לצילום הייתה יותר חזקה מכל דבר אחר, והחלטתי שאני סומכת על עצמי ונוטשת את חיי הקודמים.

היום אני לא מוותרת על הצילום למרות הקושי, החרדות וחוסר היציבות הנפשית שלי. לפעמים אני מרגישה כאילו אני עדיין שם. אני חווה פלאשבקים קשים של זנות, אונס ואלימות. מזה שלוש שנים שאני לא שותה. בכל פעם שאני מצליחה להחזיק מצלמה במקום בקבוק – אני מנצחת. בימים קשים, בהם אני בלופ של לרצות למות, אני לוקחת את המצלמה ומצלמת ומצלמת, עד שזה עובר. המצלמה היא הקונטרה להרס העצמי ולאובדנות שלי.

כל פעם שאני מוצפת רגשית ומשתגעת, אני לוקחת את המצלמה, סוגרת את הדלת מאחוריי ומצלמת שעות, עד שאני מצליחה להתאזן. המצלמה מכוונת אליי, לעברי, לזיכרונות האלימות, הניצול והפגיעות הקשות אותן חוויתי

סיימתי לימודי צילום של שנתיים, אבל הרגשתי צורך להמשיך וללמוד. על Photo:Israel שמעתי כבר בשיעור הצילום הראשון שלי. כל פעם שראיתי שיש להם קורסים, הלב שלי פרפר. חלמתי להצטרף. יום אחד חברה פנתה אלי ושאלה האם אני רוצה ללמוד. אמרתי לה שמאוד, וקיבלתי את הקורס שחלמתי עליו. ידעתי שנושא הקורס הוא זנות והנזקים שלה.

בשיעור הראשון הלב שלי הפסיק לפעום מרוב פחד. 15 אנשים מולי מסתכלים ומקשיבים לי. בער לי להשמיע את הקול שלי, לחשוף את עולם הזנות והאלימות, את הקשר לפגיעות בילדות ואת הכאב, החרדות והתקפי הזעם שבאים ביחד עם הזנות. לא היה קל להוריד את השריון הענק הזה שאני סוחבת.

בסיום הקורס, שאל אותי מנכ"ל Photo:Israel שניהל את הקורס אם אסכים להציג בפסטיבל הצילום הבינלאומי. אני? תערוכה? התרגשתי רק מלחשוב על זה. זה חלום שלא העזתי לחלום.

מירב לוי | צילום: מתוך התערוכה

אני ממשיכה לצלם ולתעד את הקשיים, הכאב, החרדות וגם את ההצלחות שלי. בכל פעם שאני מוצפת רגשית ומשתגעת, אני לוקחת את המצלמה, סוגרת את הדלת מאחוריי ומצלמת שעות, עד שאני מצליחה להתאזן. המצלמה מכוונת אליי, לעברי, לזיכרונות האלימות, הניצול והפגיעות הקשות אותן חוויתי. אני מרגישה שאולי רק עכשיו אהיה מסוגלת לזחול החוצה מתוכי, לראות את העולם דרך עדשת המצלמה או בלעדיה, ולגלות את היופי שבחוץ.

>>> איך לגדל בנים שלא יהפכו לאנסים?

לפני כמה חודשים הצגתי בפסטיבל הצילום הבינלאומי, תערוכת יחיד במיקום הכי מרכזי. מאז אני ממשיכה לצלם ולהרצות על עולם הזנות. אני מרגישה שזכיתי, כי בדרך מהבור החשוך פגשתי אנשים מדהימים שמאמינים בי וממשיכים לעזור לי. דרכם התחלתי גם להאמין בעצמי.

החודש אני חוגגת שלוש שנים של חופש. קיבלתי במתנה חיים ללא זנות. אני כבר לא למכירה. אז בפעם הבאה שתחשבו על עולם הזנות תדעו שהנשים שם סובלות, שהן נמצאות בגיהינום וש-99% נשים בעולם הזה חוו פגיעה מינית בילדות. דעו שאין בחירה בזנות. הנזקים שגרמו לי השנים בזנות יישארו אתי כל החיים, אבל למרות הקושי היומיומי אני שמחה שקבלתי כרטיס יציאה לעולם אחר. החיים יכולים להיות קשים ומטלטלים. אבל אל תוותרו, כי באמת שהכל אפשרי.

התערוכה בגלריה 3×3 לאמנות חברתית בשיתוף עם PHOTO IS:RAEL  תוצג עד סוף מרץ לעוברים ושבים בחזית מלון WOM ALLENBY, אלנבי 21, תל אביב

העבודות של מירב לוי בגלריה 3×3 לאמנות חברתית ברחוב אלנבי. צילום: יח"צ