לא אשכח את הערב בו נודע לי שאימא חולה בסרטן

באביב 2016 גילו לאמי אירית את מחלת הסרטן. זה התחיל מחום גבוה, אשפוז ובדיקות חוזרות ונשנות. לא אשכח את הערב בו נודע לי שאמא חולה בסרטן ומאושפזת. אספתי את עצמי לכיוון האוטו, מרוסקת, אבודה, מבוהלת ומבועתת, נוסעת לכיוון המרכז הרפואי שיבא. עיני נשטפו, בכי הולך ומתגבר וידי אוחזות בחוזקה את ההגה שלא אאבד אחיזה. התהלכתי במסדרון הארוך והצר שהחוויר לנגד עיני והפך לשממה. מצאתי את עצמי לבד בתוך גל של עצב וכאב אינסופי. 

>> אילנית לוי חושפת שאובחנה עם גידול: "חיה את הפחד היומיומי"

כשנכנסתי וראיתי את אמי, הבכי שוב פרץ בחוזקה. ניגשתי אליה למיטה וחיבקתי אותה חזק. שתינו בוכות, נשברות ומנסות גם להישאר חזקות ותומכות. ים של מחשבות על מוות, על סוף וחיבוק אחד שמרגיע הכל. "נעבור את זה", היא אמרה לי, ולראשונה ראיתי פחד בעיניה. 

אמי היתה עבורי ועבור רבים דמות משמעותית ביותר. כמורה במקצועה, היא ניחנה בייחודיות ובקסם אישי, אישה אמיצה, מגשימה ומחפשת ערך ועומק בכל דבר שנגעה בו. אישה יצירתית מאוד, שאהבה אתגרים והרפתקאות. בדרכה המיוחדת נגעה באנשים וראתה את האור והטוב שבכל דבר. הייתה אדם חי הרוקד עם החיים ולצידם. צחוקה היה צחוק מתגלגל וחזק שנשמע למרחקים ואותנטי להפליא ובמבטה הרך וחיוכה המאיר הצליחה לראות אנשים מבעד לקליפותיהם. אמי היתה דמות מרגיעה, מחבקת, שאיחדה בין אנשים ונגעה בנפשות והביאה שקט שהמיס הכל, הגיעה ללבבות חסומים, ריגשה והשפיעה על העולם סביבה להפכו למקום טוב יותר.    

כשנכנסתי וראיתי את אמי, הבכי שוב פרץ בחוזקה. ניגשתי אליה למיטה וחיבקתי אותה חזק. שתינו בוכות, נשברות ומנסות גם להישאר חזקות ותומכות. "נעבור את זה", היא אמרה לי, ולראשונה ראיתי פחד בעיניה

אני זוכרת כיצד ליומולדת 18, אמי לקחה אותי לנמל, שם ארגנה 18 תחנות ובכל אחת חיכו לי אנשים שאני אוהבת. למשל בתחנה של השכרת האופניים, חיכו לי כמה חברים ועשינו סיבוב עם האופניים, בתחנת בית קפה חיכו לי עוד כמה חברות, בחנות בגדים הייתי צריכה לבחור כמה בגדים מהחנות, ועוד. זו היתה מתנה יצירתית ומיוחדת.

>> בקמפיינים צועקים עלינו שנלך להיבדק בהקדם, חבל רק שזה לא באמת אפשרי

זיכרון נוסף על אמי ואבי כחלק מחבורה של שבעה זוגות – באחד הימים הם שוחחו על כך שהגברים לא הציעו נישואים ״כמו שצריך״, כי בעבר זה לא היה נפוץ כמו היום. אמי ארגנה ערב עם מנחה, המשפחות הגיעו עם הילדים, הייתה חופה לבנה והגברים כרעו ברך והציעו בצורה רשמית נישואין. האירוע היה משעשע ומרגש. 

לאחר גילוי מחלתה פנתה אמי למרכז התמיכה 'חזקים ביחד' של האגודה למלחמה בסרטן. קבוצת התמיכה הייתה עבורה מרחב בטוח ונעים, שאפשר לה להשיל מעצמה את הפחד הכי עמוק ויחד עם הקבוצה להתבונן בו מקרוב. המפגשים ב'חזקים ביחד' היו רגעים של אור שגרמו לאמי להרגיש שהיא לא לבד ונטעו בה את היכולת להאמין בעצמה וביכולת הריפוי של הגוף והנפש ולהצליח גם לצחוק על הכל. 

גנאל סינטר ואימה | צילום באדיבות מהאלבום המשפחתי

גילו לאמי את הסרטן בשלב מתקדם. הזעקה שלה להתבונן בעצמה ולהקדיש לגוף שלה תשומת לב הייתה כבר מאוחרת. השד שלה שינה את צבעו וצורתו וזעק מתוכה את מצוקתו. לאחר כשמונה חודשים אמי עברה כריתה, הרגשנו שדברים מסתדרים והאמנו בלב שלם שהפצע יגליד והכל יחזור לקדמותו.

למסיבת פורים היא הגיעה עם נקזים בגופה ורקדה כאילו אין קרקע מתחת לרגליה. היא חייתה בתחושה שהביסה את המחלה ונראתה מאושרת מתמיד. בפנים זוהרות היא אמרה "הבסתי אותו, נפטרתי ממנו" הרגשנו שדבר לא עומד בדרכה. אך לא כך היה – הסרטן העקשן המשיך להתפשט בגופה ועבר לריאות ואמי החלה לאט לאט לשחרר אחיזה, להרפות, לאפשר לקרובים אליה לעזור לה, לאפשר לעצמה בלית ברירה להיתמך. הסרטן הקשה עליה לנשום. ראיתי אותה יושבת על הספה כשבלוני חמצן מחוברים לאפה, גופה היה חיוור והרגשתי איך החיים שהיו בתוכה לאט לאט מתפוגגים. איך האור והשמחה הוחלפו בפחד וחרדה. איך הרצון לצאת לטרוף את העולם דועך ונכנע לכאב העצום שהתגבש בתוכה. 

>> "אל תחכי לסרטן, שימי עצמך בראש. אימא מאושרת אומר בית מאושר וכל הקלישאות"

עד הסוף לא ידענו בדיוק מה מצבה. ביום שבו נפטרה עמדנו לצידה בבית החולים, משפחה, חברים, רגעים אחרונים עד שהמוניטור יהפוך מונוטוני ויראה קו אחד ארוך וחסר תקווה. מחזה אבסורדי ובלתי נתפס. חשנו זעקה ורצון להפוך את העולם בשבילה, אבל העולם חזק יותר ויש דברים שאינם בשליטתנו עוד. הבטתי בה ומבטה ענוג, שקט, מלא טוב ויופי וחסד. מלאכים מרחפים סביבה בתיאום מדויק ושומרים צעדיה. חיוך של טוהר ואמת בגוף שהתכלה ונגמר, אך נשמה ענקית שגבולותיה נותרים לעד, אינסופיים.

למסיבת פורים היא הגיעה עם נקזים בגופה ורקדה כאילו אין קרקע מתחת לרגליה. היא חייתה בתחושה שהביסה את המחלה ונראתה מאושרת מתמיד. אך לא כך היה – הסרטן העקשן המשיך להתפשט בגופה

מרכזי התמיכה "חזקים ביחד" של האגודה למלחמה בסרטן עומדים גם לרשותם של בני המשפחה. לאחר מותה הלכתי לשיחות אישיות והשתתפתי במפגשים קבוצתיים עם אנשים כמוני שחוו אובדן של הורה. הרגשתי שאני לא לבד ומצאתי סוג של נחמה עם אנשים שאיתם אני חולקת גורל משותף. מנחות הקבוצה הובילו בהמון סובלנות, הקשבה והכלה. למדתי להכיר את עצמי, להתבונן, הרגשתי שאני מצליחה לאט לאט לנהל את חיי, במקום שהרגשות והמחשבות ינהלו אותי. 

>> חודש המודעות לסרטן השד: "כך ניצחתי את הסרטן בגיל 25"

אני יודעת שאמא רצתה לכתוב לנו מכתב אחרון, אך לא עשתה זאת. איך בכלל נפרדים, מה כותבים כמכתב אחרון, אלו מילים יתנו נחמה והאם יש משהו חזק יותר מאהבה? 

גנאל סינטר | צילום באדיבות המצולמת

***

מרכזי התמיכה חזקים ביחד של האגודה למלחמה בסרטן, פרוסים ברחבי הארץ ומשמשים בית חם בקהילה לחולים, מחלימים ובני משפחותיהם. המרכזים מסייעים בהתמודדות האישית והנפשית עם המחלה. במרכזים קיימות פעילויות ייעודיות גם לצעירים. כמו כן, מתקיימות סדנאות מחלימים לחיים בריאים שנועדו ללוות מחלימים בהתמודדות לאחר המחלה, לשיפור איכות חייהם, להדריכם להרגלים בריאים ולעודדם לחזור לחיים אישיים וקהילתיים פעילים. כל הפעילויות הן בפריסה ארצית וללא תשלום. לסיוע ומענה אנושי התקשרו: 1-800-599-99