"בגיל 12 פחדתי שאיראה גברית. היום השרירים שלי הם התכשיטים הכי יפים שלי"

בספטמבר 2022 קיימנו ריאיון מעורר השראה עם הג'ודוקא ענבר לניר. היום, אחרי ארבע מדליות כסף בתחרויות גראנד סלאם לאורך הקריירה שלה, התבשרנו על כך כי לניר זכתה במדליית זהב בתחרות הגראנד סלאם אולנבאטר במונוגוליה. בריאיון היא סיפרה לנו על הדרך הקשה והמורכבת בדרך לפסגה. היעד הבא – מדליית זהב באולימפיאדה:

הפרישה של לינוי אשרם מספורט תחרותי בגיל 22 מובנת לגמרי לאלופת ישראל בג'ודו (עד 78 ק"ג) ענבל לניר, בת גילה של אשרם ומי שמדורגת מספר 2 בעולם במשקלה. אבל כשמדובר בה, היא מתכוונת לשעוט קדימה עוד כמה וכמה שנים טובות. "ענף ההתעמלות האמנותית הוא הרבה יותר תובעני מג'ודו. דרישות הענף שלהן קשוחות משלנו, הן מתאמנות 10 שעות ביום והן בתת תזונה מגיל צעיר. במקרה של לינוי, היא גם השיגה את מטרת החלומות של כל ספורטאי: מדליית זהב באולימפיאדה. וכשאת אלופה אולימפית עם זהב, את נמצאת על קצה ההר וממנו אפשר רק לרדת. לשמר את ההישג הזה, זו בדרך כלל משימה בלתי אפשרית, אז אני חושבת שהיא נהגה נכון כשהחליטה לפרוש ולהפוך למאמנת". 

>> לינוי אשרם: "אחרי הפרישה עליתי 12 ק"ג, ואני לא מכוונת לחזור לגוף הדקיק שהיה לי"

לניר גרפה עד כה ארבע מדליות כסף מתחרויות גראנד סלאם. את כמות מדליות הארד בהן זכתה, היא לא ספרה אף פעם. "מדובר בלא מעט", לדבריה, כאשר רק השנה זכתה בשש מדליות בתחרויות בינלאומית. ישנה כמובן גם מדליית הארד הקבוצתית של ישראל באולימפיאדת טוקיו שהיא הייתה חלק ממנה. יש לה אגב, גם מדליית זהב מאליפות אירופה עד גיל 23. 

המטרות שלה ברורות, ומדליית זהב היא חלק מהן. "הג'ודו הוא כל עולמי, אני מחויבת לו 24/7 ולא יכולה להוריד לרגע את הרגל מהגז. המאמן שלי, שני הרשקו, כל הזמן דוחף קדימה. המטרות הקרובות שלנו הן אליפות העולם באוקטובר, המאסטר בירושלים בדצמבר ואולימפיאדת פריז ב-2024. בדרך יש תחרויות בינלאומיות וכמובן שבכל תחרות אני שואפת הכי גבוה". 

איך תגדירי את הסגנון שלך כג'ודוקא?
"אני מהירה, דינמית, מתפרצת, אגרסיבית". 

אבל מאחורי ההצלחה ישנו מסע מפותל ומורכב, עבור מי שהתבגרה לתוך התחום שאינו נחשב "נשי". לאחרונה היא שיתפה במורכבות הזו בפוסט אישי חשוף באינסטגרם, וכתבה: "בגיל 12 לא הייתי מוכנה להרים משקולת ששוקלת יותר מ-2 קילו ושהצבע שלה לא היה ורוד. פחדתי להיות שרירית. פחדתי להיראות גברית. 12 זה גיל די מבאס כי מצד אחד את מתחילה לקבל סממנים נשיים וסוף סוף מתחיל לגדול הציצי שהתפללת אליו בלילות (ואפשר להניח את הצמר גפן חזרה במגירת איפור של אימא, דב"א). מצד שני, הילד שאת דלוקה עליו עדיין יותר נמוך ממך וכשאת 173 ס"מ והכי גבוהה בשכבת ו' – גובה זה אישיו".

עוד כתבה לניר בפוסט: "היה לי חשוב להיות יפה, החלום שלי היה שהבנים בכיתה יריבו מי יזמין אותי לסלואו בבת מצווה הקרובה. האמנתי שאם הידיים שלי גדולות משלהם, הסיכויים שלי הולכים ופוחתים. במועדון שלי הייתי הילדה היחידה והתאמנתי רק עם בנים, לא הייתה לידי ספורטאית בוגרת כדי לקבל את ההוכחה שאם אעשה לחיצת חזה לא יחשבו שאני בן בטעות".

חייה השתנו כאשר מצאה תמונה של ג'ודוקא בשמלה. "היא נראתה פשוט מעולה. ממש הופתעתי. היא הייתה מאוד נשית וחמודה, היו לה שרירים, אבל היא הייתה ממש יפה. בשבוע שלאחר מכן התייצבתי בחדר כושר והתחלתי להרים משקולות. גדלו לי השרירים בידיים, אבל לא קרה האסון הנורא שפחדתי ממנו. המשכתי להתלבש כמו שאני אוהבת, להתגנדר, להתאפר ולהרגיש נשית ויפה. עד עצם היום הזה אני עומדת מול המראה ועפה על עצמי, כי השרירים שלי הם התכשיטים הכי יפים שלי. אין להשיגם אלא בעבודה קשה, יזע והרבה דמעות".

את הפוסט היא סיכמה כך: "להיות חזקה זה כל כך יפה, והיופי האמיתי מגיע מבפנים. וכשתעמדי עם המדליה על הצוואר בתחרות הכי חשובה בחיים שלך, את תגידי לעצמך תודה על ההחלטה לבחור להיות חזקה".

>>: בגיל 55 ניקול קידמן שוברת את הרשת עם שרירי זרוע מטורפים

ענבר לניר בילדותה | צילום באדיבות המצולמת

לניר גדלה ביהוד, אמצעית בין שני אחים, לאם אדריכלית ואב מנהל פרויקטים. את הג'ודו גילתה בעקבות אימה, שהתאמנה אצל ג'ודוקא העבר הנודע משה פונטי, לימים מאמן נבחרת ישראל שנים רבות וכיום יו"ר האיגוד, אך פרשה בגיל 16. "באותם ימים הענף לא היה מוסדר, יעל ארד הייתה יוצאת דופן", היא אומרת.

בגיל שש, היא מספרת, הייתה ילדת חוגים, היפראקטיבית, שניסתה הכול: מהתעמלות קרקע דרך בלט שבו התמידה לאורך שנים, אקרובטיקה אווירית וסטפס, אבל ג'ודו היה תמיד מעל הכל. "כבר אחרי השיעור הראשון ראו את הפוטנציאל שלי בג'ודו. אני לא יודעת להצביע על נקודה ספציפית שחשפה את זה, כי מדובר במכלול, ואולי סוג של כשרון מולד – אבל מיד ראו שיש לי רוח לחימה והבנה של הביצוע. מההתחלה מאוד אהבתי לעבוד קשה, יכולתי לעשות את אותו תרגיל גם 100 פעמים עד שהתמקצעתי בו. נכנסתי מהר מאוד לנבחרת הצעירה ואחרי גיל 13 הצטרפתי לנבחרת הג'ודו של ישראל". 

>> איילת זוסמן, המאמנת האגדית של לינוי אשרם: "לא קיבלנו בנות לנבחרת כי הן ריחמו על עצמן"

לניר מספרת שהג'ודו לא בא רק על חשבון חיי החברה שלה, אלא גם על חשבון לימודים סדירים: "אימוני הבוקר לא אפשרו לי ללכת לבית הספר אז למדתי לבד לבגרויות. יש לי בגרות מלאה, הציונים לא בשמיים, אבל התעודה בידי". את השירות הצבאי עשתה על תקן ספורטאית מצטיינת כמש"קית שלישות.

כיום לניר גרה באבן יהודה עם בן זוגה, יונתן יתום בן 28, רוכב אופניים מקצועי שפרש לפני שנתיים וכיום מנהל סדנאות אופניים ומאמן נבחרת צעירה של רוכבי שטח. 

בגללו עזבת את המגורים שלך בווינגייט?
"בגיל 18 עזבתי את הבית לווינגייט עם שלוש ספורטאיות נוספות מהנבחרת, אבל אין שם כמעט פרטיות – המקלחות, השירותים, הכל משותף. הרגשתי שאני חייבת להשתדרג". 

לא הייתה לך שום נקודת שבירה בדרך?
"כילדה היה לי קושי אחרי שבנים לא דיברו איתי כי ניצחתי אותם. אני זוכרת חודש קשה, אבל לא ברמה של לוותר על הכל".  

איך היחסים שלך עם שאר הג'ודוקות המצטיינות?
"אנחנו חבורה נהדרת של בנות, כולל גילי שריר, גפן פרימו, רז הרשקו, מאיה גושן והוותיקות תמנע לוי ושירה ראשוני. הפכנו למעצמה בקנה מידה עולמי. כל אחת מתחרה במשקל שלה, יש פירגון גדול ואנחנו מרימות אחת לשנייה. כשמישהי מצליחה, הרעב של האחרות רק הולך וגדל".

איך את מסתדרת מבחינה כלכלית?
"במשך שנים לא היה לי ספונסר, רק מלגה בסיסית מהוועד האולימפי ומשכורת צבאית. נעזרתי בהוריי ועשיתי כל מיני עבודות כמו בייביסיטינג ומלצרות, גם אימנתי קבוצת בנות צעירות. ואז, במאי 2021, עוד לפני שנכנסתי רשמית לאולימפיאדה הגיעה אליי חברת אלטמן שמשווקת תוספי תזונה, ויטמינים ומוצרי בריאות, וכל חיי השתנו. חשבתי שאני בתוך חלום. קשה לי להסביר באיזה חיבוק הם קיבלו אותי, מעבר לזה שאני משתמשת במוצרים של החברה מאז שאני נערה. קיבלתי בזכותם שקט נפשי, כי שחררתי את עצמי מכל החלטורות והיום אני יכולה להשקיע את עצמי רק בג'ודו. אני מקבלת מהחברה משכורת חודשית וחוץ מזה שולחים לי ארגזי תוספים על פי צורך: מגנזיום, ברזל, כל מה שאני זקוקה לו על פי בדיקות הדם שלי, וגם לאימא שלי ולסבתא, ממש בלי לדפוק חשבון. כיף שיש אנשים טובים שתומכים בזה, ורוצים לראות אותי מצליחה".

ענבר לניר ואימה | צילום: ענת קובי

איך נראה יום בחייך?
"אני קמה בשש וחצי, אוכלת ארוחה שכוללת לחם עם גבינה או דייסת שיבולת שועל. בנושא האוכל אני חייבת הרבה לבן זוגי כי הוא מאמין באורח חיים בריא ושינה מוקדמת, הוא עוזר לי להקפיד על התזונה ומכין לי אוכל בריא כשאין לי זמן. אני חייבת להתחיל את הבוקר עם פחמימה וחלבון כדי שיהיה לי כוח לאימון, יוצאת מהבית ברבע לשמונה, עושה חימום ומתחילה אימון בתשע. חוזרת ב-11 הביתה, אוכלת צהריים, אם מספיקה חוטפת שנ"צ קצר ויוצאת שוב לאימון שמתחיל בשלוש ומסתיים בשעה שש. לפעמים יש בוקר אחד חופשי בשבוע ואז אני מתפנקת וישנה עד שמונה". 

איך את שומרת על המשקל?
"יש אצלנו במשפחה נטייה להשמנה. אני בגובה של 176 ס"מ ושוקלת כרגע 81 ק"ג, אבל לתחרות אגיע ל-78 ק"ג. אני בפעילות מאוד גבוהה וקל לי לפתח שריר. אני אוכלת שש ארוחות – שלוש מהן גדולות – ואני צריכה להכניס לגוף 150 גרם חלבון ביום. בעבר היה ניסיון להוריד אותי מ-76 ק"ג ל-70 ק"ג, אבל זו מניפולציה להוריד מלחים ושהגוף יספוג פחות נוזלים. היום אני מאוזנת ולא מגזימה בשום דבר, אם אוכל גלידה למשל אז זה יהיה אחרי ארוחה משביעה ולא במקום הארוחה. אני לא מרעיבה את עצמי אבל שומרת, אני מרגישה בריאה". 

יש לך פטיש למאכל מסוים?
"כן. אני מאוד אוהבת מתוק, במיוחד עוגיות שוקולד צ'יפס – וזה ויתור קשה".  

ענבר לניר | צילום: ענת קובי

כמה פעמים בשנה את טסה?
"בואי נגיד ששליש מהשנה אני לא בארץ. לפעמים אני נוסעת לשבוע, לפעמים לחודש. זה מאוד מאתגר את הזוגיות ויש המון געגוע, אבל למדנו לרקוד בתוך זה". 

המחויבות המקצועית שלך כרוכה בהרבה ויתורים.
"אני לא קוראת לזה ויתורים, אלא השקעה. יש דברים שבת גילי עשתה או עושה ואני לא – היא יכולה לטוס לטיול הגדול של אחרי צבא ואני לא. היא יכולה לצאת בשישי בערב עד מאוחר ואני לא. היא יכולה לאכול ספונטנית המבורגר עם צ'יפס ואני לא. אבל מה כל זה לעומת הזכות הגדולה שיש לי, ואין לרבים, לקום כל בוקר למה שאני הכי אוהבת לעשות, ולמה שאני הכי טובה בו עם שאיפות להישגים עולמיים ולמדליות זהב?".