עורכת "את" קוראת לכן לא להצביע לגזענים
אם אתן עדיין מתלבטות למי להצביע עורכת מגזין "את", עדי עוז, מאמינה שזה הזמן להילחם בגזענות ולחזק את הדמוקרטיה
הבחירות האלה הן קריטיות. נדמה שהמשפט הזה הוא הקלישאה הכי גדולה של מערכות הבחירות בישראל. בכל פעם מחדש פרשנים ופוליטיקאים מציפים אותו מחדש ולמרבה המבוכה, בכל פעם מחדש הוא נשמע נכון לגמרי. גם עכשיו.
נדמה לי שמערכת הבחירות הזו החלה בעצם ערב הבחירות הקודמות. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר אז את מה שהוא כפי הנראה המשפט הגזעני ביותר שראש ממשלה מכהן אמר אי פעם בישראל: "הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים״, זה לא מנע ממנו להיבחר מחדש. אולי ההפך הוא הנכון. הגזענות הגלומה במשפט הכריעה כנראה את הבחירות והייתה הסמן להידרדרות הכללית של השיח בישראל. מהאיומים במוות ובאונס על רותם סלע דרך חזרתם של כהאניסטים לשיח המרכזי ועד הקלות שבה עניין מצמית כמו "פאשיזם" הפך פה לבדיחה – כל הסימנים מעידים על אובדן הדרך בישראל, על הליכה למחוזות אלימים, קיצוניים, משתיקים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר אז את מה שהוא כפי הנראה המשפט הגזעני ביותר שראש ממשלה מכהן אמר אי פעם בישראל: "הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים״
וזה לא עניין של ימין או שמאל (באמת, לא במובן הקמפייני של "כחול־לבן"), אלא עניין של אנושיות, של כבוד בסיסי לאחר, של לקיחת אחריות על היותנו בני אדם שערבים זה לזה ולא רק באופן שבטי ומפלגתי.
בעיניי, אלה אמות המידה שאיתן צריך ללכת לקלפי: האם המפלגה שאבחר בה תכבד את האחר? האם היא תוביל את השיח בישראל אל מקום מכיל שבו כולם ערבים זה לזה – יהודים וערבים, שמאלנים וימנים, נשים וגברים, חילונים ודתיים – או שמא היא רק תעמיק את השסע כדי לקושש קולות? האם היא מפלגה דמוקרטית ביסודה? האם המנהיג המוביל אותה עסוק בקידום האזרחים או בקידום עצמו, משפחתו והונו? האם בדרך להשיג את מטרותיו הוא לא יהסס להשתמש בכלים אלימים, מסיתים, מבזים?
זה הזמן לשאול שאלות מהותיות. בכל הנוגע לחיים עצמם, לכל הפוליטיקאים יש נטייה להבטיח הבטחות וברגע שהם נתקלים במכשול המציאות, להתנער מהן. אבל אנשים לא מתנערים בכזו קלות מערכיהם אם באמת יש להם כאלה.
לא מסובך להסתכל על המפלגות העומדות למבחן ולהבין מי אוחז בסט ערכים שכולל אהבת אדם ושוויון ומי מתהדר בדמוקרטיה רק לשם מס שפתיים אך בזמן אמת בוחר בהסתה, בפילוג, באופורטוניזם ובשחיתות.
ויש כמובן את העניין הפמיניסטי. לינוי בר גפן מציעה זווית מעניינת לשאלה הפמיניסטית בבחירות הללו, שאנו עוסקות בה כאן רבות, ומבקשת שנרד מהעץ שלפיו יש לבחון את המפלגות לפי מספר הנשים שיש בהן. במקום זה מציעה בר גפן שנבחן איזו מפלגה באמת תרמה לנשים בישראל. זוהי גישה מעניינת וחשובה המציבה שאלה מהותית ביותר בדרך לקלפי: על איזו מפלגה את יכולה לסמוך שתציב את האינטרס הנשי לנגד עיניה? מי שפסולות לגמרי ולא יכולות לעבור את המבחן הזה הן המפלגות החרדיות שאינן סופרות נשים כלל ומדירות אותן לגמרי מהמשחק הפוליטי. הן לא ראויות לקול של אף אישה, ולדעתי האישית כל בחירה בהן היא בגידה בעצמנו וב־51 אחוז מאוכלוסיית המדינה.
תמונת המראה של המפלגות החרדיות הן שתי המפלגות היחידות בישראל שמונהגות על־ידי נשים בלבד: גשר של אורלי לוי אבקסיס ומרצ בראשות תמר זנדברג. מגיע להן הרבה כבוד על כך. ראיינו את עם לוי אבקסיס על הדרך שעשתה עד כה, על הסיכון הגדול שלקחה ועל הידיעה שהבחירות האלה עלולות להיות סוף דרכה הפוליטית. כמו כן ראיינו גם את מספר 6 במרצ: מהרטה ברוך רון, שעושה צעדים ראשונים בזירה הארצית.
וכמו בכל בחירות, הדבר הכי חשוב כמובן הוא עצם ההצבעה. להסתכל על המציאות מהצד היא פריבליגיה שאנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו. לא במזרח התיכון הבוער, לא כשהגזענות והאלימות מרימות ראש, לא לפני שהשוויון יהיה נחלת כולנו.
