נמאס לי לשוטט באפליקציות, לצאת לדייט ולקוות שהלילה אמצא את האחד

חברה טובה שלי התחתנה, ליוויתי אותה כמו שושבינה מצטיינת למדידת שמלות כלה, טיילתי לי בין השמלות, וכשמצאתי את זו שאני אוהבת באופן אישי, הכרזתי: "אני אתחתן בכזאת". המוכרת פקחה אוזניים, ומיהרה להתייצב לצידי, "מתי החתונה?".
"לא, לא, אני סתם משתעשעת באופנה לבנה", עניתי, "אני לא מתחתנת".
"איך לא?" תהתה, "את צריכה שניתן לו רמז?".
"לא, לא. אין לי בן זוג", הבהרתי שוב נוכח פליאתה של המוכרת לעובדה שאישה בגילי רווקה, ואז היא מיהרה להוסיף: "אל תדאגי, השנה זה יקרה, אני אומרת לך, הסטודיו שלנו נותן מזל. כל שושבינה חוזרת לכאן אחרי חצי שנה לבחור לעצמה שמלת כלה", הבטיחה.

>> האם הדרך למציאת זוגיות היא לוותר על עצמך?

"אז את אומרת שעוד חצי שנה ניפגש שוב, ואז תעשי את אותה שיחה איומה לחברה הרווקה והאדם היחיד בלי ילדים ולכן פנוי לעזור לי – ותתלי בה תקוות שווא שאם המוכרת אמרה, אז המוכרת יודעת? יש לה כוחות. זה סימן, זו הדרך. היא מרגישה את זה בפטמות! זהו, אין, אני מוכנה. תשמרי לי בבקשה את השמלה הזאת בצד, כי אני איתך, עוד חצי שנה אני ומאמי כאן" – לא עצרתי בעצמי, ויריתי עליה את השנאה שלי להבטחות הסרק הללו. מיותר לציין, שחלפו כמעט שנתיים מאז אותו מקרה והמוכרת לא התגלתה כנביאה מצטיינת.

"האפי ניו ייר", הכריז האינסטגרם, ובתגובות כתבו לי: "השנה זו השנה שלך". "אני יודעת את זה". "אני מרגישה את זה!". למה אנשים מרגישים צורך להפיח תקוות שווא שגורמות לי לא להרגיש בסדר כמו שאני?

 

הבעל המסור עוד לא הגיע, אבל מי שכן הגיעה היא שנת 2023, "האפי ניו ייר", הכריז האינסטגרם בגאון, ועל כל פוסט תחילת שנה התווסף הכיתוב מצד הכותבת או מצד המגיבים: "השנה זו השנה שלך". "אני יודעת את זה". "אני מרגישה את זה!". ואני תוהה, למה אנשים מרגישים צורך לעשות את זה? להבטיח שהשנה הם מרגישים שזה קורה? להפיח תקוות שווא לא רלוונטיות, שמשרישות עוד יותר את זה שכמו שאני – זה לא בסדר?

שלוש שנים עברו מאז כתבתי לראשונה טור אישי שלי על חיי כרווקה, כמעט שנה חלפה מאז הפעם האחרונה שכתבתי, והייתי רוצה לספר לכן שנעלמתי כי אני בסטטוס שונה. זה גם מה שהייתן רוצות לשמוע, נכון? מה שכולם מייחלים לו, בכל ברכה ובכל התחלה חדשה. אז לא, אין לי מה לספר על שינוי הסטטוס הזוגי שלי, ההפך הוא הנכון. אני עודני רווקה, אבל מה שכן השתנה זה היחס שלי לעולם הרווקות שלי, הפנימי. הוא השתנה לאורך השנים ומבלי ששמתי לב, הפכתי שלמה עם עצמי.

חלק מזה הודות ליכולת לפרוק כאן ולשתף, לא להרגיש לבד ולא להרגיש פגומה, לשנות לעצמי במוח את ההבניה החברתית אליה גדלנו. אולי התרגלתי. אולי עייפתי. אולי השלמתי עם "רוע הגזירה" ואולי פשוט הבנתי שזה לא רוע, אלא שאין צורת חיים אחת ונכון או לא נכון. אבל נראה לי שבעיקר הבנתי סוף סוף את הקלישאה הזו שמסתובבת בסטורי וקוראת לנו לחיות ב"תודעת שפע", והשנה, לכבוד 2023, זכתה גם לכינוי בטיקטוק: "לאקי גירל סינדרום".

אם אני צריכה לפשט: שני הביטויים האלה מזמינים להסתכל על חצי הכוס המלאה, בלי בכלל לדעת שהיא מלאה רק עד החצי. אם אתן "לאקי" אז אין חצי כוס ריקה, אנחנו לא רואות את האין, אלא מתמקדות רק ב-יש.

>> באנו דושים לגרש: 8 טיפוסים שצריך לשרוף איתם את היחסים

הרבה פעמים כשמדברים על שני המונחים האלו מקשרים אותם לזימון המציאות, לדמיין ולהרגיש כאילו את כבר חיה את החיים שאת רוצה. המוח שלנו מאמין למה שנגיד לו, ולכן אם נגיד לו שהוא מאושר והוא בזוגיות, הוא יאמין, אבל האם המציאות תאמין? האם הזימון הזה בהכרח יגיע רק כי חשבנו? תגידו לי אתן כמה פעמים חשבתן על זכייה בלוטו, דמיינתן את המספרים, וזה באמת קרה? כנראה שלא הרבה. ואל תטעו, אני בהחלט דוגלת במחשבה בוראת מציאות, רק שזו לא הדרך לשם.

עשיתי אינספור פעמים את מדיטציית השפע של דיפאק צ'ופרה, ערכתי זימונים מפוצצים ועשיתי כל בוקר מדיטציה. אבל אתן יודעות מה קורה כשאת מתעוררת מהחיים המקבילים והמדומיינים שלך? את חוזרת לחיי חסר. ראית מה את רוצה, הבנת מה אין לך ולמה 'את לא מספיק טובה', והפער הזה יוצר תסכול.

אין משפט ששנאתי יותר מאשר "תיהני מהרווקות עכשיו כי אחר כך עוד תתגעגעי". רווקות בגיל 20 היא לא רווקות של מי שנושקת לגיל 40, וזר לא יבין זאת

 

מה שיכול לעזור זה להרגיל את המוח לראות את הטוב, את הקיים, את השפע. ואז, ככל שנגדיל את הזרקור על מה שיש ולא על מה שאין, נהיה ב"לאקי גירל סינדרום".

בואו ניקח דוגמה מעולם הרווקות: אם מישהו התחיל איתכן והוא לא הטעם שלכן, נתרכז באיזה כיף שהיקום פותח לי דלתות וגברים מתחילים איתי. זה במקום להיות ב'אנלאקי גירל סינדרום' ולחשוב איזה חסרת מזל אני שרק לא גברים שלא מעניינים אותי מתחילים איתי. כאמור, הכוס מלאה, בלי "כן, אבל". לפי התאוריה הזאת, ככה נזמן את זה שיתחילו איתנו גברים נוספים, עד שיגיע מישהו שבאמת מוצא חן בעינינו. זה לא אומר להתעלם מהשלילי, אלא להאיר את הטוב ולא לכוון את הזרקור אל הרע.

לא מזמן חברה שיתפה אותי בערב ממש מוצלח שהיה לה בקריירה, תגובות וחיבוקים שקיבלה מסביבתה אבל כשחזרה הביתה, החוסר בבן הזוג העיב על כל השמחה הזו. על זה נדלק הזרקור. אני מכירה את התחושה הזאת היטב, אני זוכרת את הימים שהייתי חוזרת הביתה מימי צילום ורק רוצה לשתף, רוצה שמישהו יתעניין, ואיך הדבר הזה צובע את כל החוויה בפן השלילי. העצב, הבדידות והתסכול משתלטים, ובדיוק כמו שבסיטואציה כזו קול ההגיון לא יכול לעזור ולהשתלט, ככה אין לי הסבר לאיך קרה שהרגש אצלי השתנה.

>> עוץ פרץ האמין שהוא הגבר הכי פמיניסט בארץ, עד שהם הגיעו למיטה

תמיד הייתי אדם שמח ומאושר שרואה את הטוב, ועם זאת תמיד ראיתי את מה שחסר. בכל תחילת שנה חדשה, הייתה לי התקווה שהשנה זו השנה שבה זה יקרה. תבואו ותגידו לי – אבל אם נחיה בלי תקווה, אז נחיה בייאוש ותסכול. אז לא.

זה לא אומר שאין בי רצון לשינוי בחיים, אבל זה אומר שאני שלמה עם מה שיש ופתוחה לשינויים, לא חיה בשביל השינויים. אני עדיין מייחלת לזוגיות, זה לא שהרמתי ידיים, אבל אני לא ממתינה יותר אחרי שהבנתי שממש לא רע לי בחיי. כל הזמן הרגשתי שאני חיה בהולד ושמבחינת החברה כאילו עוד לא התחלתי את חיי, וכל הזמן התגוננתי בפני אלו שהעמידו אותי למשפט. אגב, אין משפט ששנאתי יותר מאשר "תיהני מהרווקות עכשיו כי אחר כך עוד תתגעגעי". שנאתי את ההתייחסות לרווקות כמשהו קליל וכיפי והרגשתי שמבטלים את ההתמודדויות.

רווקות בגיל 20 היא לא רווקות של מי שנושקת לגיל 40, וזר לא יבין זאת. היום אני מבינה שבעצם לא הכאיבה לי ההפצרה של 'להנות מהרגע', הכאיבה לי ההבטחה שגלומה במשפט, וזה שהוא מחזיק בתוכו את ההנחה שהחיים שלי מבוטלים עד הודעה חדשה. אני מבחינתם סטודנטית חופשיה שמחכה להיכנס למסלול החיים הבוגרים, ועד שלא תהיה לי טבעת על האצבע ועולל, החיים שלי לא נספרים. הכי "כשתגדלי תביני". גם אני שמאמינה בהאפי אנד, לא אהבתי את התפיסה שהמשמעות של זה היא רק דבר אחד – זוגיות.

מאסתי בציפייה ומאסתי בלשנוא את חיי, כאילו מישהו החליט שיש רק דרך אחת לחיות את החיים האלה. מאסתי בלבלות ערבים שלמים בשיטוט באפליקציות, בלצאת ולקוות שהלילה אמצא את האחד, בלחשוב מה עליי לעשות כדי שהחיים שלי ישתנו. הבנתי שאני פשוט רוצה לחיות את חיי, ואם וכאשר יתווסף פרטנר לחיים, זה יהיה ממקום של אותו השפע – ממקום שטוב לי, ולא ממקום של נא מלא את החסר. כי איך אפשר לחיות חיים מלאים ומאושרים אם אני רק רוצה לצאת מהם? זו לא תודעת שפע ולא לאקי גירל סינדרום, וואט סו אבר.