אורי טולדנו: "הרגשתי באיטליה כמו בן של משפחת פשע"

בחודש דצמבר האחרון הוא הופיע בוותיקן בפני האפיפיור פרנציסקוס בקונצרט השלום השנתי, כולל לחיצת יד חמה ושני נאמברים בשידור ישיר למיליונים. הסימפונט של רומא ניגנה וכל השמנא והסלתא של איטליה הייתה שם והריעה לקיימא (KAYMA), שם הבמה של אורי טולדנו, אחד הכוכבים הלוהטים בשנה האחרונה בארץ המגף. קשה לדעת ממה הוא התרגש יותר: מההופעה, שכללה שני שירים מול האפיפיור ("באתי לשם מהמקום של שליח שלום מישראל"), או מההופעה שלו בגליפולי מול 40 אלף איש. מה ששמעתן. משם חזר הסופרסטאר לארץ, לדירה שהוא חולק בדרום תל אביב עם בת זוגו דלית נמירובסקי ועם שני הילדים יונתן (14) מנישואיה הקודמים של נמירובסקי, ואליה (8), בתם המשותפת.

>> לוהט פה: בנה של צופית גרנט מוריד את הבגדים ומשיק אלבום

למחרת בבוקר הוא יצא מהבית רכוב על הסקייטבורד ("אני איש צנוע") והתגלגל לעבודה בסטודיו שלו, הממוקם במתחם תעשייתי בדרום העיר, לכתוב להקליט ולהפיק. בסוף הכל עניין של פרופורציות. עכשיו, רגע לפני שהוא מוציא את אלבום הבכורה שכתב והפיק עם 14 שירים שכולם באנגלית, אין נרגש ממנו. "כל כולי בזה", הוא אומר.

"יש משהו בלהוציא שיר שזה כמו להנפיק מניה בבורסה. זה הכל או לא כלום. כשזה בחוץ, יש שווי ששם לך מראה שמצמצמת אותך. השיר הוא מה שמגדיר אותך, אבל יש לי הרבה צבעים – אני לא רואה את עצמי רק מוזיקאי"

 

"האלבום מסכם תקופה אולי הכי משמעותית בחיי, שבה עברתי להיות מבן אדם שצופה מהצד על החיים אל אדם אקטיבי", הוא אומר, "האלבום הוא מורה הדרך שלי, באמצעותו עברתי את השינוי הגדול שחוויתי בחיי. זהו סיפור מסגרת של יציאה מאזור הנוחות ומכל המחאות הפרטיות כלפי דפוסי התנהגות וספקות שלקחתי איתי, ואני מקווה ומאמין שאנשים ירדו לרזולוציה של מה שכתבתי. אני עושה דברים קומוניקטיביים שהרדיו באיטליה חיבק, ושנים לא הייתי בתחושה נכונה וברורה יותר. זה פתר אותי ואפשר לי להיות גרסה יותר אוורירית ומשוחררת, והיום אני פחות קפוץ והרבה יותר נינוח לדבר את עצמי. זה שינה אותי לטובה".

עם יד על הלב, האמנת שתגיע רחוק?
"לא. יש משהו בלהוציא שיר שזה כמו להנפיק מניה בבורסה. זה הכל או לא כלום. כשזה בחוץ, יש שווי ששם לך מראה שמצמצמת אותך. השיר הוא מה שמגדיר אותך, אבל יש לי הרבה צבעים – אני לא רואה את עצמי רק מוזיקאי, אני גם מביים, עורך ועושה עיצובים – וכל היבט תקשורתי של מה שאני עושה הוא סטייטמנט אמנותי".

המוזיקה זורמת לטולדנו בדם, ליטרלי. אביו הוא הזמר האייקוני אבי טולדנו, שאחראי לכמה מהלהיטים המיתולוגיים בזמר העברי, ואף ייצג אותנו באירוויזיון 1982.

>> משווים אותה לבילי אייליש, ובינתיים היא שורפת את הרשת עם אבא. שירה אלתרמן בריאיון

אתה שר רק באנגלית, רחוק כל כך מ"אין כמו יפו בלילות ו"הורה" של אבא שלך. יש ביניכם דיאלוג מוזיקלי?
"יש לי רצון לחבר בין אנשים, לאו דווקא מול שפה או טריטוריה. אני שגריר של שלום, וככל שיש יותר ישראלים – ולא משנה מאיזה עולם מוזיקלי – שמביאים ערך לעולם האמנותי, הם עושים יחסי ציבור למדינה. אני שר באנגלית כי הכי קל לי ליצור בשפה הזאת אחרי שהייה ארוכה בארצות הברית. כמובן שאני רוצה לשיר גם כאן, בבית, אבל הסיבה העיקרית לאנגלית היא הרצון שלי לתקשר עם העולם. אני מכוון לקריירה בינלאומית ולקהל גדול, ויצא שאנגלית היא שפה אוניברסלית. זה לא אישי, ואני אוהב את השפה העברית. בכלל, לפעמים לא מעריכים נכון עד כמה המאזינים הם אינטליגנטיים ושיש אוזניים שזקוקות לזה".

יש איזושהי השפעה של אבא אבי?
"אני רוחש הרבה כבוד לעבודה של אבא ואנחנו מדברים על עבודה. אבא יוצא בקרוב לסיבוב זאפות וגריי, והוא מתייעץ איתי לגבי תאורה וסאונד. אני חושב שיש נגיעה בשירים מסוימים שלי לאבא שלי".

יש סיכוי שתופיעו יחד?
"לא אמרתי לא".

לפעמים אתה צריך להפוך לסיפור הצלחה מסחרר בחו"ל כדי שבישראל יתעוררו להבין שיש לנו ביצת זהב כחול-לבן. "לספר את הסיפור שלך בבית זה מקרקע", הוא אומר. הוא בן 38, והפך לסנסציה באירופה בן לילה לקראת סוף השלושים שלו. הוא המציא את עצמו מחדש, ומה שקרה לו מבחינתו זה בגדר נס.

>> שי המבר: "כוסית זה לא עניין של משקל או יופי, זה אטיטיוד"

"אני חושב שאם הייתי מתחיל בגיל צעיר הייתי יכול להתבלבל", הוא אומר, "כנראה שהעיתוי היה מדויק לי. היה לי שיר טוב שהתקשיתי לשחרר והייתי מכווץ ממבוכה על משהו פרטי שלי שלא צריך להתעלם ממנו. מדובר בשיר שמדבר על תקופה שבה חוויתי שינוי גדול מתוך ספקות ופחדים, מן שיר מחאה פרטי".

"תסכול זו מילה גדולה. אני לא בן 22, ישנה נקודת זמן שבה אתה מסתכל על העשייה ומבין את כוח המשחק ואת גבולות המשחק. כולם עושים אותו דבר ורוצים ליהנות מהעשייה. לא תרתי אחרי הפרסום ולא עבדתי בלתקשר את עצמי"

 

הפריצה הראשונית שלו הייתה דווקא בגרמניה, עם סינגל בכורה "ONSITELOVER" ואחריו עם "LEARN TO SAY NO" שנכנס לטופ 200 ("וזה מרשים בהינתן שיש הרבה מאוד שירים שיוצאים מדי יום"). אחר כך תפס טולדנו את תשומת הלב של לייבל אינדי איטלקי שהחתים אותו, ומשם הכל התגלגל. כמה רחוק? ובכן: מקום שלישי בספוטיפיי באיטליה, מקום 35 ברשימת השירים הכי מושמעים (אגב, מארון 5 השתרכו ברשימה אחריו) ועוד. במקביל הוא התחיל לכבוש את הפלייליסט הנכסף של גלגלצ ואת רדיו 88, ואף מילא את הבארבי עד אפס מקום. ועדיין יהיו רבים שיגידו אצלנו קיימא WHO?

לא מתסכל אותך שבחו"ל אתה מתפוצץ ופה עדיין לא?
"תסכול זו מילה גדולה. אני לא בן 22, ישנה נקודת זמן שבה אתה מסתכל על העשייה ומבין את כוח המשחק ואת גבולות המשחק. כולם עושים אותו דבר ורוצים ליהנות מהעשייה. לא תרתי אחרי הפרסום ולא עבדתי בלתקשר את עצמי. השנה האחרונה הייתה מאוד עמוסה בחו"ל, הייתי עסוק בלעבוד, וסליחה שאני אומר – אבל לא בחראטה, לא לבדר, אלא ללכת אחרי מה שהנשמה רוצה. אני מוקף בהרבה אנשים שחווים תסכול, לכן השיר "LEARN TO SAY NO" גרף תגובות הזדהות מבני נוער ומבוגרים, שסיפרו כמה זה עזר להם להתמודד. ככה פתאום אתה מגלה אצלך תחושת אחריות. לקח לי זמן להבין מי אני בתוך השיר, ושיש עולם שיכול לקלוט אותך. בסוף אני איש המכירות של אותן יצירות".

נדמה שטולדנו היה על מסלול ההמראה, ואז הגיע ה-7 באוקטובר, וכמו אצל כולנו, גם אצלו החיים נעצרו. לפני שבועות ספורים הוא חזר לשחרר שירים, והוציא את "Dancing On Dust" המתוק-מריר, והשבוע הוא הוציא את הסינגל החדש והמקפיץ "Bunny" עם קליפ מושקע שצולם בטוקיו, בדיוק בזמן שישראל התחילה לבעור.

"הייתי בטוקיו בצילומים לקליפ, ובין טייק לטייק אני עובר על החדשות ומתחיל להבין את גודל הארוע", הוא משחזר. "היה לי לא פשוט להמשיך לצלם בידיעה שהמשפחה בארץ והמדינה שלי בוערת".

איך השפיעה עליך המלחמה בפן האישי ובתור אמן ישראלי-בינלאומי?
"השפיעה מאוד. בפן האישי ממש הרגשתי שאני במשבר זהות שמכרסם בכל מה שאני מאמין וסומך עליו. התכנים והדעות המנוגדות פשוט העציבו אותי, והחלומות על שלום נמחקו כמו לילד שמגלה שאין סנטה קלאוס. בפן המקצועי, האלבום שהיה מתוכנן לצאת ב-13 באוקטובר ושלל התוכניות סביבו פשוט התאיידו ובסוף האלבום מושק ב-12 באפריל (ההופעה הקרובה ב-4 ביוני בבארבי החדש).

ההלם והכאב הקולקטיבי דחקו את האכזבה שלי בחודשים הראשונים וברגע שחזרה מציאות כלשהי, חזרה התובנה שהנשק שלי נמצא במה שאני יודע לעשות הכי טוב – וזה מוזיקה. מבחינתי האויב הוא שנאה, מכל סוג. לא להילחם בשנאה, ולא משנה אם כי זה לכאורה מנותק או מוקדם מדי, זה אומר לחיות בחברה מפורקת ומתפוררת".

יצא לך להתמודד עם אנטישמיות כאמן בתקופה הזו?
"למעט אובדן של כמה עוקבים וביטולים של יעדים בחו״ל, שום דבר דרמטי. זה בעיקר חיזק אצלי את התובנה שאין לנו מקום אחר וייקח כמה שייקח, צריך לבנות פה מחדש עד שיהיה טוב. חייב להיות".

הוצאת שני שירים מאז פרוץ המלחמה, היססת או חששת להוציא אותם?
"את 'Dancing on Dust' לא תכננתי להוציא, הוא נכתב לזכר הרוקדים בפסטיבל הנובה. הוא נולד במפגש ספונטני ביני לבין כמה חברים מוזיקאים מוכשרים – ניצן אייזנברג, צוק דבוסק ודן זייתון – שקפצו לקפה אצלי באולפן. השיחה על המצב הובילה אותנו לניגון שהוביל למנגינה, מילים ורצון מצד כולנו להמשיך ולדייק את הדבר. להקליט אותו היה כמו טיפול פסיכולוגי עמוק וסבוך שריפא במידת מה את העצב. לפחות עבורי. לגבי 'Bunny' בהחלט היססתי אבל כאמור, הוא בחוץ".

איך זה מרגיש לעבוד בתקופה כזו על מוזיקה אופטימית?
"אני רואה במוזיקה שליחות גדולה בשיקום, שימור והתפתחות הנפש. זה שאנחנו שומעים עכשיו גל של יצירות עטופות בהפקה כבדה ומלנכולית לאו דווקא אומר שהמסרים הם בקונטקסט, ובטח לא אומר שזה מה שכולם צריכים או רוצים. השיר 'Bunny' שהרגע יצא, נכתב הרבה לפני המלחמה ואני מקבל עליו המון תגובות כמו 'כמה הייתי צריך את זה'. אני יודע שלרבים נגמר האוויר מחוסר הוודאות והחשיכה. לשחרר שיר אופטימי לא אומר שאני לא מחכה כל יום לאחים ולאחיות שלנו שיחזרו מהשבי, שאני דואג פחות לחיילים שמחרפים את נפשם בגבולות ומנותק מהמציאות סביבי. זו המחויבות שלי לבחור בחיים. גם עבור מי שמאזין לי ובעיקר בשביל עצמי ומשפחתי. זו העבודה שלי. לא הייתי מצפה ממתדלק לא לתדלק, משדרן לא לשדר ומאיש מכירות לא למכור".

"מקנן בי הרצון לתת תקווה", מדגיש טולדנו. "אני פוזיטיבי מטבעי וכך גם השירים שאני כותב. עם מידה רבה של רצינות תהומית, אני מנסה להביא את החוויות הכי קשות ומעצבות בחיי ולארוז אותם בשביל מישהו שאולי זקוק להם כמוני. אני מקווה לפגוש כמה שיותר לבבות ברחבי המדינה בהופעות הקרובות".

טולדנו הוא מוזיקאי מזן אחר, ששר אינדי-פופ-רוק. למרות שיש לו את המראה (שיער ארוך מתולתל, זקנקן, קעקועים ולק שחור), את הנוכחות, את הקול ובעצם את כל החבילה – לאורך שנים הוא העדיף להיות מאחורי הקלעים. עד לפני שלוש שנים הוא עשה מוזיקה לסדרות ולפרסומות במסגרת חברת ההפקות שהקים. הפרסומות המסחריות שלו כיכבו גם במזרח ובארצות הברית, ולדבריו היה לו פחד במה ממשי שלא אפשר לו את היציאה לקדמת הבמה. "הייתי במשך שנים מוזיקאי שכיר חרב. הייתי מאחורי הקלעים ונהניתי להיות מישהו אחר ולנדוד בין דמויות, כי כל פרויקט הוא משהו אחר. מפרסמים פנו אליי שאכתוב מוזיקה ונרטיב, זה ריגש אותי במשך הרבה שנים, למעשה הייתי פרסומאי וחייתי חיים של מותרות ורווחה".

>> שחר סאול: "אני לא בא עם ריבועים בבטן ואפס אחוז שומן"

טולדנו, כאמור, לא נופל למשבצת הפופ סטאר הקלישאתית. "אני איש משפחה, בזוגיות מאושרת ועם שני ילדים", הוא אומר, "דלית היא האור בחיי והיא אימא מדהימה והיחידה שיכולה לשרוד אותי בכל התקופות. היא לא מהתחום – וטוב שכך – היא בחורה מאוד שפויה וזה בא לטובתי. אני לא רווק הולל שעסוק בשטויות, המשפחה קודמת לכל – יש לי עוגן. זה מקדש. הבסיס שלנו הוא כרגע כאן בתל אביב, כשיש עניינים בחו"ל אני נוסע ולפעמים היא מתלווה. לאחרונה גם אימי ואחותי והילדים הגיעו להופעות שלי בפדובה ובאסייגו, היה כיף להופיע שם. הרגשתי כמו בן של משפחת פשע עם שולחן בבק סטייג'. מזה עשור אנחנו מטיילים בעולם, אבל כל זה לא הפך אותי לבן אדם פתור".

ומה השתנה?
"לא הייתי בתחושה נכונה, הרגשתי חוסר שקט, עצב ופחדים, ואז יום אחד התחלתי לכתוב. הכתיבה אפשרה לי להיות גרסה יותר אוורירית ומשוחררת, לקח לי זמן להפוך לגרסה קלילה וכיפית של עצמי, ולא יכולתי להגיד לעצמי את זה קודם".

הטווס ואני

אז כן, הוא הבן של אבי טולדנו ושל אשתו הראשונה ליאורה. אורי נולד אחרי ערן וטל – שהתחילה גם כמוזיקאית והיום היא עוסקת בזה כתחביב (כיום היא בעלת חברת הפקות). מהילדות המוקדמת הוא זוכר את האולפן הביתי של אבא, ושבין באי ביתם נמנו מתי כספי, אילנה אביטל, ריקי גל, דודו דותן ועוד. הוריו התגרשו כשהיה בן 8. "הייתי ממש קול עם הפרידה", הוא אומר, "זה עבר לי בקלות ולא השאיר שריטות, הייתי ילד עצמאי והיחסים שלנו טובים".

>> עדן בן זקן סימנה אותה, היא מתפוצצת ברשת והיא כולה בת 17

אימו נישאה בשנית לפרופסור אלי רכס, המלמד בשיקגו "והיא נעה בין פה לשם", כדבריו. אביו נישא בשנית לחגית לוי, אחותו של הזמר עופר לוי, ויש להם שלושה ילדים משותפים. הם התגרשו כעבור 16 שנה, וכיום טולדנו האב מנהל זוגיות מחוץ לזרקורים ומתגורר בגן יבנה. ליהי טולדנו, אחותו מצד אבא, היא זמרת מצליחה, שהתגלתה ב"הכוכב הבא" ומככבת כיום בתפקיד הראשי במחזמר "מרי לו".

בגיל 16 טולדנו חי כבר מחוץ לבית, ואחרי השחרור מצה"ל טס לארצות הברית. הוא התחיל בניו יורק כנדל"ניסט, המשיך למיאמי והתגלגל ללוס אנג'לס, שם נישא לראשונה לצעירה אמריקאית – אבל מה שהתחיל כאהבה גדולה הסתיים כעבור פחות משלוש שנים. כשהתגורר בלוס אנג'לס החל ללמוד סאונד, הקים אולפן והחל להפיק שם. הוא שב לארץ כעבור חמש שנים, כאשר היה ברור לו שהוא איש של מאחורי הקלעים הוא ניהל מגמת סאונד בקריה האקדמית אונו וחברת ההפקה שבבעלותו הייתה מעורבת במיטב הפרסומות בארץ וגם בחו"ל".

הצתה מאוחרת?
"אני בן 38 אבל ברוחי אני עוד ילד בהרבה מובנים, ומשתדל לשמר את הרוח הזאת. היום אני מונע מכוחות נכונים. לקח לי זמן לכתוב ולהבין את החשיבות של אמנות, וגם להתפתח ולהבין מי אני בתוך המוזיקה. לא הייתי ערוך לזה בתקופות אחרות. לא חושב שזה היה מתאים לי בגיל 25, ואני שמח שעברתי דרך בשביל לגלות את עצמי בנקודת הזמן הזו בלי להגיע ליעד".

"לא הייתי בתחושה נכונה, הרגשתי חוסר שקט, עצב ופחדים, ואז יום אחד התחלתי לכתוב. הכתיבה אפשרה לי להיות גרסה יותר אוורירית ומשוחררת, לקח לי זמן להפוך לגרסה קלילה וכיפית של עצמי"

 

מה היעד?
"הרעיון הוא להיות בדרך, בכיוון. לא רק להגיע. אנחנו לא יודעים מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, מה המהות שלנו, ומי כתב אותך – ואתה מנסה לחקור זה".

במסגרת החקר העצמי שלו, המלווה בקליפים אמנותיים ואסתטיקה מושקעת, טולדנו חושף הכל, במובן הכי מילולי שיש, על עטיפת אלבומו "NEW TRYING OUTS". על העטיפה בעלת הרקע האדום, נראה טולדנו עירום כביום היוולדו בעודו רכוב על טווס. "אני יכול לספר הרבה על הבחירה בדימוי הזה, אבל לא בטוח שזה יעשה חסד עם ריבוי הפרשנויות", הוא מתייחס לעטיפת האלבום, ומדבר על החוויה של לדחוק את עצמו אל מחוץ לאזור הנוחות. "אפשר כן לומר שבחוויה שלי כיוצר, אני מגלה כמה תעצומות נפש יש בבחינת גבולות – בעיקר של עצמך. בשנים האחרונות גדלתי להיות אדם פתור יותר, פתור מצורך להסביר ולהוכיח. ההצלחה, במקומות מסוימים, הקנתה לי ביטחון והשקיטה רעשים שהלכו איתי שנים רבות".

"ככל שאני עובר דרך אני מגלה עוד יותר כמה חשיבות עצמית היא כמעט קומית", הוא ממשיך, "קצת כמו הטווס – שהוא בסך הכל עוף עקום שבוית לצרכי נוי – ולכן אין עניין מבחינתי אם העולם מגיב בחיוב או בשלילה כל עוד משהו אצלי זז, וזה כל מה שחשוב. לפעמים אני מרגיש שהעיסוק האמיתי ביצירה ובניהול קריירה ששמה את דמותך במרכז, הוא פרדוקס אינסופי בין מודעות עצמית לתעופה חסרת מעצורים. ככל שיש לי עשיה רציונלית עם קבלות, כך אני מאפשר לעצמי להקצין בביטוי. מכיוון והאלבום עוסק במסע של התנסויות חדשות, לא חשבתי שיש עטיפה ראויה יותר".

"אני יכול לספר הרבה על הבחירה בדימוי הזה לעטיפה, אבל לא בטוח שזה יעשה חסד עם ריבוי הפרשנויות"

 

מה הלאה? ארצות הברית היא יעד?
"כן. מסיבות טכניות היא כרגע לא יעד ראשון. היעד הראשון הוא לכבוש את אירופה. הצוות שלי ואני זו אופרציה: יש מנהלים, אנשי דיגיטל וסושיאל ולהקה של שישה נגנים ויחצנית. היעד הוא העולם, אבל עכשיו גם ישראל היא בעדיפות".

איך נראים החיים שלך מחוץ למוזיקה?
"אהבתי השנייה היא גלישת גלים וחיי הם סביב יצירה, גלישה, משפחה וחברים, שרובם מקוטלגים בתור אמני אינדי".

>> נעמי רובין הוטרדה מינית בתעשיית המוזיקה. היום היא שומרת נגיעה

עד כמה אתה פעיל ברשתות? מה אמצא עליך בטיקטוק, למשל?
"פעם היה רק ערוץ 1, היום יש הרבה ערוצים והעבודה היא שיטתית ועקבית וצריך להיות באלמנט של התמדה. אנשים מגוללים בהינף שנייה בטיקטוק, אבל במקום ללכת בטרלול העדר, חשוב לי לזכור שהעבודה האמיתית היא לכתוב ולהפיק – ולא להשקיע את מרצי בלהעלות סרטוני טיקטוק".

אתה מעורב במה שקורה כאן. אתה הולך להפגנות?
"כן. זה חשוב להשמיע קול. אנחנו צריכים להישמע כדי לייצר שיח אמיתי. אני כל כך מחובר לכל הצבעים שיש במדינה, אני מודאג וכואב לי לראות את המדינה במצב הזה. אם לא נתייחס למה שקורה ופשוט נהיה אפאתיים, דברים לא ישתנו".