בגיל 48, אחרי שנים של תחושת כישלון, היא עומדת לעשות היסטוריה
אבישג קופמן-טורק לא דמיינה שיבוא יום ותהפוך לשחיינית פורצת-דרך במים פתוחים. כיום היא מתכוננת לאתגר חדש וסוער, נזכרת ביום בו נעדרה מהלוויית אביה ומקווה לעורר השראה באחרות. ראיון
"תגידי, את משוגעת או מה?" אני שואלת את אבישג קופמן-טורק, שחיינית מרתון במים פתוחים שנמצאת בעיצומם של אימונים מפרכים לקראת אתגר חייה: שחיית התעלה הצפונית מסקוטלנד לאירלנד. אורכה של השחייה הזאת הוא 35 ק"מ ללא מנוחה ועד היום השלימו אותה רק 112 אנשים בעולם כולו. קופמן-טורק (48) עומדת להיות האישה הראשונה שתצלח אותה.
>> לי קורזיץ שוברת לנו את הלב: "יש לי מטרה חדשה – לחיות"
"אני נורמלית מאוד", היא משיבה. "מי שלא עושה משהו עם החיים שלה ולא מאתגרת את עצמה, היא המשוגעת". לאחרונה פתחה קמפיין למימון המונים עבור המשימה והגיעה ליעד של 92 אלף ש"ח. נכון לעכשיו, הגיוס ממשיך וכל ההכנסות שיתקבלו יוקדשו לעמותת "שוות" המהדהדת מסר לילדות ולנערות – שכל אחת יכולה להגשים את חלומותיה, אם רק תעז.
"את כל מה שעשיתי לא סיימתי והגעתי לגיל 36 עם תחושה שאני כישלון"
השחייה זה הקטע שלך בחיים? איך הגעת לזה?
"זה מורכב. התחלתי בגן חובה ומכיתה ה' ועד י"א שחיתי בצורה מקצועית בהפועל עמק חפר. התאמנתי מאוד קשה, הגעתי לתוצאות טובות באימונים, אבל בתחרויות נכשלתי. בגיל 16 הייתי אלופה בגילי אבל לא באמת הגעתי לתוצאה משמעותית ולא התחריתי בחו"ל. באותה תקופה אבי היה מגיע איתי לתחרויות, הרגשתי שהייתה ממני ציפייה, רציתי להיות שווה וחשובה וחשבתי שאם אהיה שחיינית טובה אולי יאהבו אותי יותר, אבל זה היה רק בראש שלי, אבא שלי אהב אותי ללא תנאים. המשכתי לשחות למרות שלא הבאתי מדליות כי השחייה הצילה אותי. הייתי ילדה לא מקובלת, גדלתי בקיבוץ בחינוך משותף וזה היה קשה, לא השתלבתי במעשי הקונדס ובשטויות שעשו השאר, הייתי ממושמעת. בגיל 17 עזבתי את השחייה אבל כל העבודות שלי אחר כך היו קשורות במים. שיחקתי כדור-מים בנבחרת ישראל, הייתי מצילה. בדרך גם למדתי אמנות, אבל את כל מה שעשיתי לא סיימתי והגעתי לגיל 36 עם תחושה שאני כשלון".
תחושה קשה.
"כן. היום אני מבינה שאין כישלון, יש למידה. בלי כל הכישלונות שחוויתי לאורך השנים, לא הייתי מי שאני היום".
במהלך חייך הפכת לאימא לשתי בנות. איך זה השפיע על תחושות הכישלון וההצלחה?
"אצלי הראיה על משפחתיות שונה מאחרים, לא חשובות לי ארוחות משפחתיות בחגים. כן חשוב לי שהבנות שלי מגשימות מה שהן רוצות ומצליחות במה שחשוב להן ולתת להן כלים ובטחון. כשהבנות היו קטנות בן זוגי הוא שטיפל בהן, הוא מאוד מסור ומשפחתי ונהנה מזה והייתה לו אפשרות לפרנס מהבית כשאני עבדתי בחוץ. כשליאור הבכורה קיבלה סכרת נעורים עזבתי הכול להיות איתה".
"לכבוד גיל 40, החלטתי שאני נותנת לעצמי מתנה: משחה של 44 ק"מ מגבעת אולגה לתל אביב במשך 16 וחצי שעות, בתנאים קיצוניים של קור. רק חיכיתי שהיום יפציע והשמש תעלה אבל קהילת השחיינים החזיקה אותי"
אז מה הייתה נקודת המפנה בעצם? איך הגעת לשחייה מקצועית בים?
"שני אירועים משמעותיים קרו לי בחיים ששינו את התפיסה שלי לגבי תודעה ושפע. האחד הוא הסכרת של בתי ליאור והשני הוא הקורונה. בגלל הסכרת רציתי להיות יותר קרובה הביתה ובגלל הקורונה נשארתי עם משכורת של 4000 ש"ח והייתי תלויה בפרוד שלי ובאימי. ההבנה של עצמאות כלכלית לא חזקה אצל קיבוצניקים. יום אחד לקחתי את ליאור לשיעור שחיה ב'עולם המים' של אורי סלע, אמרו לי שיש קבוצה גם למבוגרים ומצאתי את עצמי שוב בבריכה, אחרי הרבה שנים. כשאורי סיפר שבעוד שמונה חודשים יש משחה של 10 ק"מ בים, החלטתי שזה יכול להיות תחביב נחמד, נדבקתי בהתלהבות שלו. הייתי בת 36 והוא לימד אותי הכול על שחייה בים. איך לעבור גלים, זרמים, ומה לעשות כשיש מדוזות מסביב. בזמן שהבריכות היו סגורות, הים פתוח ונותן תחושה של עצמאות. לכבוד גיל 40, החלטתי שאני נותנת לעצמי מתנה: משחה מגבעת אולגה לתל אביב של 44 ק"מ, זה כמו מרתון ריצה, אבל 16 וחצי שעות, בתנאים קיצוניים של קור. רק חיכיתי שהיום יפציע והשמש תעלה אבל חברים וקהילת השחיינים החזיקה אותי".
והגעת להיות האישה הראשונה ששחתה בתעלת למאנש.
"לא חשבתי על זה, אבל קבוצת חברים נסעה למרוץ ואחד מהם סיפר לי שזה אוקיינוס עם זרמים, גאות ושפל ובנה לי כזה דימוי שאמרתי שיכול להיות כיף לשחות בדבר כזה עוצמתי. והוא אמר לי: 'את תהיי האישה הראשונה שתחצה את התעלה האנגלית'".
"בשחייה האחרונה הייתי במנהטן ואבא שלי היה חולה. דיברנו על זה שאם יקרה לו משהו כשאני שם, אני לא חוזרת להלוויה – וזה קרה. הוא נפטר ובאמת לא הגעתי כי השחייה הזאת הייתה בשביל שנינו"
הייתה שחייה משמעותית שהשתתפת בה ונחרטה בזכרונך?
"שחיית שלושת הכתרים. למאנש, בין צרפת לאנגליה, 34 ק"מ, תעלת קטלינה אל דרום קליפורניה, 32.3 ק"מ והקפת האי מנהטן בניו יורק, 45.9 ק"מ. בשחייה האחרונה הייתי במנהטן ואבא שלי היה חולה ודיברנו על זה שאם יקרה לו משהו כשאני שם, אני לא חוזרת להלוויה. הוא נפטר ובאמת לא הגעתי להלוויה כי השחייה הזאת הייתה בשביל שנינו".
"אסור לי לגעת בסירה, רק לקחת את האוכל מהכוס. לרוב אני שותה מים פושרים וג'ל אנרגיה. הרעיון הוא לאכול מהר, לא להתעכב ולא להתקרר"
>> בדיקה וגינלית באפליקציה: האישה שמביאה את בת החולים עד הבית
את אישה נטולת פחד?
"ההפך. אני פחדנית ואם יש פחד הוא ראוי. אחרי הכל את מול הטבע, מול הים, אז אני מתאמנת על אומץ ובמים קל לי יותר מאשר ביבשה. כשאני עושה דברים במים, זה עוזר לי להתמודד עם היבשה. לשחות בלב ים כשאין יבשה זו תחושת אושר והאתגרים האמיתיים שלי הם החיים עצמם. היום יש לי תחושת אושר גם ביבשה כשאני מפרנסת לבד ואני גברת לעצמי בעבודות שלי – בין אם כמאמנת בבריכה או כמטפלת בפחד מים. בגדול אני יותר במים מאשר ביבשה".
יש עצירות לאוכל במהלך השעות הארוכות של השחייה?
"זורקים לי חכה עם כוס. אסור לי לגעת בסירה, רק לקחת את האוכל מהכוס. לרוב אני שותה מים פושרים וג'ל אנרגיה. הרעיון הוא לאכול מהר, לא להתעכב ולא להתקרר".
הגעת ליעד שלך כדי לטוס למשחה הגדול, למה חשוב לך להמשיך באיסוף כספים?
"כי בשבילי כל אתגר כזה הוא מעבר לשחייה, המשחה שלי מוקדש לעמותת "שוות" כי חשוב לי להעלות למודעות ערכים עם מטרות חברתיות. ב"שוות" בנות מקבלות כלים לפתח בטחון עצמי ומנהיגות. לי כילדה היו חסרים לי כלים להתמודד עם הפחדים ועם הכישלונות שלי ואני רוצה לעזור למי שמחזקות ילדות כבר בגיל הצעיר. יש לי עשרת אלפים עוקבים בפייסבוק, והשטאג בשם 'הטיפה היומית' ואני כותבת שם על ספורט ומעניקה ידע שקשור בשחייה".
את כבר חושבת על היעד הבא שלך בים?
"כשיש אתגר גדול לפניך את לא יכולה לחשוב מה הלאה. אני הולכת לעשות משהו שאף אחד בישראל לא עשה לפניי ואני כולי בפוקוס על זה. אני מאמנת שחייה, אני כותבת ואני מציירת בצבעי מים ואומרים שאני מוכשרת בתחום, לא יודעת מה יזמן לי העתיד ואני פתוחה להצעות, אבל דבר אחד בטוח: הים תמיד יהיה שם".