״רק כשהרשיתי לעצמי להישבר, התחזקתי מחדש״. קובארי משתפת בהתמודדות עם ההפלה

זו תמיד תישאר חידה מתי או מאיפה השיר הבא יופיע. ככותבת שירים שיוצרת מתוך חוויות אישיות-ביוגרפיות, ראיתי שהחומר ״הכי טוב שלי״ מגיע מעומק-עומק הרגש, והוא צף על פני השטח, ברגע עדין ולא צפוי. 

לפעמים שירים מתבשלים לאט, בחלקים, אפילו במחברות שונות. שם, תפקידי להיות אוצרת שרואה את התמונה הגדולה ומזהה מה הדבק הרגשי בין החומרים. לפעמים זה יוצא בבום, כמו במקרה של ״ארבעה כדורים״, אותו כתבתי יום אחרי הפלה שעברתי השנה, בעקבות היריון שלא התפתח.

>> אורין ג'ולי: "היו לי את כל הסיבות בעולם לרדת לזנות כי את הטירונות עברתי בבית"

למרבה תמימותי, הנחתי שהנה, עכשיו כשהשיר נפלט ממני, חוויתי פורקן, התמודדתי עם מה שקרה. לא הדחקתי. המילים היו על הנייר אז כנראה שהחוויה יצאה ממני. אפילו חשבתי באופן פרקטי שאולי השיר הזה יהיה באלבום החדש. אבל טעיתי.

 מזל שיש לי חברות שלפעמים מכירות אותי יותר טוב מעצמי. כמה חודשים אחר כך הייתי עם חברותיי הטובות רחלי ותמר, ושיחקנו משחק קטן לכבוד ראש השנה: התבוננות על השנה שחלפה והחלטות לקראת השנה החדשה. תמר אמרה לי בעינים רכות אך נחושות, "בובי, אני חושבת שלא נתת לעצמך מספיק להתאבל על ההפלה". כנראה יצא לי צחוק ציני כרפלקס מרוב הפתעה, הפתעה שהייתה כמו מדרגה שהתחבאה למטה, כשחשבת שזה מישור. תוך כמה דקות הבנתי שהיא פגעה בול, ונפתחה בפניי תקופה לא קלה בה נתתי לכל מה שעברתי מקום אמיתי.

אני מבינה עם הזמן כמה זו צרה אמיתית שלנו – אנחנו מדפדפות חוויות קשות מהר מידי. אנחנו מפחדות ליפול לתוך העצב, מקוות שעם קצת מאמץ והומור שחור (במקרה שלי) זה יכול להתנדף. רציתי להיות חיובית וחזקה, לא להתייאש! מיד לקום על הרגליים ולהמשיך לנסות להביא ילדים. מאותו רגע גם שמעתי על יותר ויותר הפלות אצל אחרות, ולמדתי כמה שזה נפוץ וטבעי (הלוואי שידעתי לפני). מיד אמרתי תודה לאל שלא קרה לי משהו חמור מזה. אבל, כל אלה גרמו לי, בלי לשים לב, לא להכיר בזה שמה שעברתי נחרט לי בגוף ובנפש יותר ממה שיכולתי לדמיין, ושהשיר שכתבתי הוא רק ההתחלה.

באותה שנה השתתפתי בסדנת כתיבה רגשית אצל מיטל שפירו, הכותבת והמורה המעולה. ככותבת שירים ומנחת סדנאות כתיבה בעצמי, אני משתדלת להמשיך ללמוד מאחרים, וכל כמה זמן להשתתף בסדנאות של א.נשים שאני מעריכה. במפגש הראשון עם מיטל, שיעורי הבית היו ״היום בו הבנת שאת אישה״. ידעתי מיד על מה אני הולכת לכתוב, פחדתי גם, אבל בסוף צללתי פנימה.

"שתינו לא הכרזנו על זה בקול רם אבל כל אחת ידעה בליבה לקחת נשימה עמוקה: אנחנו נכנסות לתוך מנהרה חדשה ואין לדעת איך נצא מהקצה השני"

 

זה מה שכתבתי במחברת:  היום שבו הבנתי שאני אישה קרה לא מזמן. אמנם אני כבר בת 34, ועברתי דבר או שניים בתחום – היו אהבות ומפגשים עם הגוף, יחסים עם בגדים, ׳תופסת תחתונים׳ בגן, בחורים שנוגעים בלי רשות, תשומת לב מתוקה ששמורה רק למין היפה, חכמה וורבליות וכוחות-על שהתגלו בזכות הצד המעודן יותר שאני נמצאת בו על המפה המגדרית. אבל הבנה מוחלטת, סופית, הוכרעה על בשרי ביום שלקחתי ארבעה כדורים להפסיק היריון שלא התפתח נכון, או איך שלא קוראים לזה.

 >>  עכשיו תורי: איך להפסיק לחשוב רק על טובתם של אחרים?

 אימא באה איתי לקופת החולים, מצוידת בתיק עם עוד זוג תחתונים ומברשת שיניים כי כנראה תישאר אצלי ללילה, כנראה זה לא ייגמר בכמה שעות. שתינו לא הכרזנו על זה בקול רם אבל כל אחת ידעה בליבה לקחת נשימה עמוקה: אנחנו נכנסות לתוך מנהרה חדשה ואין לדעת איך נצא מהקצה השני.

אביגיל קובארי | צילום: אורי ברקת

 אימא שלי חיכתה במסדרון, איפה שהטלוויזיות והקולרים, בזמן שנכנסתי לחדר של האולטרסאונד לבדוק אם אכן היצור הזה ברחם התפתח לטובה או שהחליט להתפטר ושזה עוד לא הזמן. בבדיקה הקודמת כבר היה משהו חשוד ונקראתי שוב לבדיקה הזו. אני שונאת במיוחד את הרגעים האלה שאת לא באמת יודעת מה את מעדיפה שיאמרו לך. בחישוב זריז, ללדת בקיץ נשמע פסטורלי ותלוש בו זמנית.

הרי תמיד כשמתבטלים דברים, גם אם אלו דברים אהובים ומצופים במיוחד, זה כיף, לא? טיפה פחות אחריות, טיפה פחות ציפיות. אפשר לרדת מהמסלול ולו לרגע. לפתע סבתא שלי עלתה ברוחי, זאת שגם בעשור התשיעי לחייה התרוצצה בבית כמו פינבול שמוטח מקיר אחד לשני, מרצון של אחד לאחר, לספק את כולם מלבד את עצמה, כאילו הבית היה צעצוע שבגבו מפתח קפיץ, ואם היא לא תמתח אותו הבית יישאר דומם. אולי זה מה שהרגשתי, שאם ההיריון הזה ממשיך, גם אם רציתי אותו, תכף השרביט עובר אליי ואני זו שתצטרך למתוח את הקפיץ הזה שנקרא ׳משפחה׳ מאותו יום ואילך, לנצח.  

 "הלכת לשירותים?", טכנאית האולטרסאונד שאלה בתוכחה ולרגע זה בלבל אותי. לא הבנתי אם התשובה הנכונה היא כן או לא, אולי לא מתאים ללכת לשירותים לפני בדיקה? "תעלי על הכיסא, תורידי ת׳טוסיק, תפתחי עוד", הוראות קצרות ויבשות. "את מלאה בפיפי".

"יצאתי מהחדר ואמרתי לאימא שלי: "אין היריון, אני ממש בסדר עם זה. אל תהיי עצובה". אמנם עוד אין תינוק לדאוג לעצב שלו, אבל ברוך השם יש אימא, והעצב שלה רועש כמו צלצול בבתי מרקחת ישנים שמודיע על כל כניסה של לקוח"

 

"מה?", שאלתי בבהלה, מנסה להיזכר אם ניגבתי וניקיתי את עצמי כמו שצריך לפני שנכנסתי לחדר. "השלפוחית שלך עדיין מלאה בפיפי, את רואה?", היא אמרה בזמן שחיטטה באיברים הפנימיים שלי, חיטוט שמוקרן על מסך. הרגשתי כמו כלב שגוררים אותו לקקי שעשה על השטיח ונותנים לו מכות באף.

ואז, בבת אחת, התחלף הטון. הטכנאית הצטערה והודיעה שזה קורה להרבה נשים, שאדע, אבל העובר לא התפתח ואני אאלץ לקחת ארבעה כדורים שיוציאו מהרחם שלי שאריות לא יעילות של שק מלא פוטנציאל. הייתי ממש ממש בסדר. ממש ממש בסדר עם זה. ההקלה הופיעה מיד: אני עוד לא מתבקשת להתמודד עם כלום.

יצאתי מהחדר ואמרתי לאימא שלי: "אין היריון, אני ממש בסדר עם זה. אל תהיי עצובה". אמנם עוד אין תינוק לדאוג לעצב שלו, אבל ברוך השם יש אימא, והעצב שלה רועש כמו צלצול בבתי מרקחת ישנים שמודיע על כל כניסה של לקוח.

בלעתי את הכדורים וחיכינו. חיכינו לכאב שיגיע, כאב שיהיה בגוף שלי אבל יהדהד לגוף של אימא שלי באופן מיסטי, באופן כזה שימחיש עד כמה אני והיא וסבתא שלי וסבתא רבא שלי וכל הנשים כולן עד חווה ולילית קשורות.

 בינתיים קנינו פלאפל וגלידה ועשינו פייסטיים עם דודה שלי בניו יורק. אימא הסבירה למרילין, שלא בדיוק הבינה מה לא הלך כשורה ברחם – "דמייני שק תפוחי אדמה, רק בלי התפוחי אדמה". מרילין אמרה "אה".

אני הקפדתי לצחוק ולחייך כי באמת לא נורא וסך הכול יש לי הקלה. רק שלא יכאבו כל-כך הכדורים ושתינוק יגיע בזמן הנכון. וברגע שהכאב הגיע, ואימא שלי, כמו מלאכית משמיים, ניענעה לי את האגן במשך שעתיים שחורות שחורות, הבנתי סוף סוף מה זה להיות אישה.

 אני מאחלת לכל אישה למצוא את הפינה שלה, האנשים שלה, המחברת שלה: מרחב פיזי ורגשי לתת לעצמה מקום להירפא ובתקווה לצמוח שוב. אני יודעת שהקלישאה הזו עבדה אצלי: רק כשהרשיתי לעצמי לבכות ולהישבר, התחזקתי מחדש.

***

אביגיל קובארי, 34, זמרת-יוצרת ושחקנית. זוכת פרס אקו"ם ופרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים. תשיק את אלבומה החדש "זהב אדום" ב-12 ביולי בהופעה במועדון הבארבי, בה יתארח גם הזמר והיוצר חמי רודנר.